7 בMay, 2008
וההרים עוד בוערים באש זריחות - על הספר שדות אדומים עד תל חי – חיי בנימין מונטר
“דמותו של מונטר אבדה, כוסתה במעטה השִׁכחה. פועלו ותרומתו הייחודית השתכחו, ואולי גם בזמנו לא היה הכול ידוע. בספר הזה ביקשתי לחשוף את חייו ולגאול אותו מאלמוניותו. שנות חייו בארץ, אירועי חייו ומותו מושתתים על אותם יסודות שהופכים אדם לסמל הראוי להישמר בזיכרון ההיסטורי (עמ’ 32).
בעקבות סיור ביד ושם
טור אורח מאת אריאל סרי לוי
עובדת קיומם של ניצולי שואה – חייהם, משפחתם, שמחתם, עוניים – היא עובדה בלתי נתפסת מבחינתי. אני לא מסוגל להבין כיצד ייתכן שהשואה ארעה בסך הכל לפני כמה עשרות שנים, פחות משנותיו של אדם, או ליתר דיוק: שנותיו של אדם שזכה לחיים שלמים. לא גדלתי בצִלם של ניצולי שואה; לבּוֹבֶּה וזֶיְדֶה לא היה מספר על היד, והם אף פעם לא הכריחו אותי לגמור את כל האוכל מהצלחת. הם הספיקו לברוח מגרמניה ברגע האחרון; כל ימיהם הצטערו על כך שלא הצליחו לצרף אליהם את משפחתם. אבל בובה וזיידה, שבכל יום שני לקחו אותי מהגן, לא היו סבתא וסבא שלי, אלא של אבא שלי. וכשחושבים על זה ככה, אני אפילו לא דור שלישי.
נשמת ילד קטן
מה אנחנו יודעים על הורבינק? לא-כלום. בקושי ידועים לנו הפרטים התמציתיים שמביא פרימו לוי בספרו ההפוגה, המוקדש לכלל חוויותיו במחנות ההשמדה הנאציים.
המלחמה בשלביה האחרונים. ב-27 בינואר 1945 מגיעה יחידת סיור רוסית ראשונה למחנה בּוּנָה-מוֹנוֹביץ שבתחום אושוויץ-בירקנאו. בתוך זמן קצר מועברים פרימו לוי וחולים אחרים למחנה הגדול של אושוויץ, שם אילתרו הרוסים “אגף למחלות מידַבּקות” ….עד מהרה מועבר פרימו לוי, קודח מחום, למקום אחר, קטן יותר. שם, באחד הדרגשים, מוטל ילד בן שלוש שניתן לו השם הורבינק, מעין פרשנות לכמה מההגָיִים המשונים שהשמיע לפעמים. רגליו משותקות ועיניו הן אחיזתו היחידה בעולם הזה: “הן ירו זיקים לעבר החיים”, כותב לוי, “מבט פראי ואנושי בעת ובעונה אחת”. (עמ’ 13)
הסיכויים הם מיליון לאחד - הוא אמר
מלחמת העולמות, ספרו הקלאסי של הרברט ג’ורג’ וולס (1866 - 1946) המספר על פלישתם של בני המאדים לכדור הארץ, יצא לאור לראשונה בשנת 1898. מאז זכה למהדורות רבות וכעת הוא יוצא שוב בעברית, בתרגום משובח בשיתוף פעולה של הוצאות “כתר” ו”ידיעות אחרונות”. עד לא מזמן, דומני כי הגרסה המוכרת יותר בעולם היתה הגרסה המוזיקלית של ג’ף ווין, משנת 1978.
כך תעשו כסף מהבלוג שלכם - בדיוק ככה
פרנסה ברשת: כך תעשו כסף מהבלוג שלכם
זה לא חדש שמיליוני אנשים בעולם מנסים לעשות כסף מהרשת - מה שחדש הוא שעוד ועוד כבר מצליחים לעשות כסף מהבלוגים שלהם. האם גם אם אתם יכולים? וכיצד? ובכמה כסף מדובר? אחרי שתקראו את הכתבה הזו חייכם עשויים להשתנות
יש שם כל מיני עצות. בעיקר לפרסם את הבלוג,ולשים פרסומות לקהל ממוקד.
אי אעבור לגישה אחרת - שיווק אגרסיבי.
בבקשה תקראו את הבלוג שלי
ואחר כך תשלחו לינקים לכל החברים שלכם
ותשלחו לי כסף ואני אהיה עשיר.
צה"ל קורא לך מותק
ללכת או לא ללכת? זו השאלה
למסע מצדיעים ברכיבה התכוונתי. למה לא? כי אף פעם לא רכבתי למרחקים כאלה, ובטח לא בציבור. למה כן? כי למה לא. זה יהיה בסדר, כולם אומרים.
למה שלא תחיה פעמיים
“בשלהי שנות החמשים של המאה עשרים טבע הפסיכואנליטיקאי המוערך אליוט ז’אק (1917-2003) את המושג “משבר אמצע החיים” (1965). את המאמר “המוות ומשבר אמצע החיים” כתב כשהיה בן ארבעים ופירסם אותו שמונה שנים מאוחר יותר, בשנת 1965. אליוט ז’אק הגדיר את משבר אמצע החיים כתקופה שבה עלינו להשלים עם סופיותם של חיינו. להבין שהאפשרויות כבר אינן אינסופיות ולהכיר במגבלותינו. בארבעים וחמש השנים הבאות, עד מותו בגיל 86 , פירסם ז’אק שמונה עשר ספרים נוספים….במובנים רבים, אליוט ז’אק חי פעמיים”.
במלים אלה נפתח הספר החדש “למה שלא תחיה פעמיים” שכתבו במשותף קרלו שטרנגר ואריה רוטנברג.
שבע יפול צדיק - ורוכב אופניים לא כל שכן
נפלתי שוב, ואפילו בבית לא הצלחתי לחלץ את הקליטים תוך זמן סביר. חבל לי להפסיד את הזמן שדרוש לי לרכיבה על נפילות ופציעות
החלטתי לשלב . בבית אתאמן עם הטריינר על הקליטים וכו’, ובחוץ בינתיים עם נעלי הספורט הישנות והטובות.
בשבת חשבתי לי מה אני רוצה לעשות עם כל הענין הזה של האופניים. קראתי שוב בספרו של חנוך מרמרי והתעצבנתי שוב על האוירה התחרותית שהוא מציג שם. לוזר, אבל תחרותי. אני רוצה להנות מהרכיבה, ולהנות מעצמי. להרגיש חפשי לנסוע רחוק. לרכב אל השקיעה כזה. וכמובן, הבטחתי לעצמי להפחית חמשה עשר אחוז ממשקלי העצמי. בלי להחליף חלקים לקרבון. זה אומר הרבה אימון אירובי, והרבה סבלנות.
לא יודע אם האופניים שלי הם בדיוק הדגם המתאים לזה, אבל השקעתי מספיק כסף לחמש שנים הבאות, כך נראה לי. צריך לשרוף קצת קילומטרים לפני שאדבר על משהו אחר.
אני רוצה לרכב רחוק. בקצב שלי, אבל רחוק. לצערי אני עדיין לא בכושר מספיק בשביל להצטרף אפילו למסלול העממי של מסע האופניים של צה”ל, אבל אני מקווה.
להגיע לעשרות קילומטרים, אחר כך מאה. ואולי מאתיים
מאאתיים, כמובן
באזור שבו אני גר אין מספיק מישורים לאימונים קלים, כבר התלוננתי על זה לא פעם פה. לכן יש לעשות מעשה ולהפסיק להתלונן. בפסח אעשה סיור לנסות את הקונספט. ככה בלי לחץ של זמן לחזור. הורדתי ממועדון הטורינג הישראלי רשימה מומלצת של ציוד למסעות ארוכים, ואכין לי משהו בהתאם.
ואל תנסו את זה בבית
Do you feel lucky, Punk?
“קרלוס וובסטר היה בן חמש עשרה ביום בו היה עד לשוד ולרצח בדרגסטור של דירינג. זה היה בסתיו 1921 באוקומולגי, אוקלהומה”… “מאורע נוסף התרחש כשקרלוס היה בן חמש עשרה, לקראת סוף אוקטובר, בשעות אחרי הצהריים המאוחרות, כשחשכה ירדה על המטעים. הוא ירה בגנב בקר בשם וולי טארווטר והרג אותו.”
קרלוס גיבור סיפורו של אלמור לאונרד, הוא בנם של לוחם מרינס וצעירה קובנית שמתה בלידתו, נכד לאינדיאנים שחי עם אביו ומגדל עצי פקאן ובהמות. אף על פי שהתעשר ממכירת מחצית מאדמתו להפקת נפט, הוא ממשיך לגדל את הפקאנים והשוורים, וגאוותו עליהם. הילד קרלוס הופך להיות “קרל” הכוכב העולה של שירות המרשלים האמריקאי.
“ג’ק בלמונט היה בן שמונה עשרה ב1925 , כשהרעיון לסחוט את את אביו עלה בדעתו” (עמ’ 23). ג’ק בלמונט, בנו של איש עשיר, הוא תוגת אביו. לא יוצלח עם נטיות עברייניות ההולכות ומתגברות ככל שהוא מתבגר. כשהיה בן חמש עשרה ירה בילד שחור וזמן לא רב אחר כך אנס את בתו של אחד מפועלי החווה. העולם קטן מכדי לשאת את קרל וובסטר וג’ק בלמונט כאחד, וההתנגשות בוא תבוא.
ג’ק בלמונט וקרל וובסטר, כל אחד בדרכו הם גיבוריו של הספר שכתב הסופר והתסריטאי הותיק אלמור לאונרד. לאונרד בן השמונים ושתיים פירסם כבר למעלה מארבעים ספרים. חלקם הפכו לסרטים. הידועים שבהם “תפוס את שורטי” ו”ג’קי בראון”. מאז “כוכב עולה” שיצא לאור ב2005 ותורגם עתה לעברית, הספיק לאונרד לכתוב לאור ספרים נוספים. (אגב, בתרגומים קודמים נכתב שם משפחתו “לנארד”, פניתי להוצאה אך גם לא ידעו להשיבני על שום מה השינוי בכתיב.) עלילתו של “כוכב עולה” מתרחשת במדינת אוקלהומה שבארצות הברית, בשנות השלושים של המאה העשרים. בשנים אלה פעלו שודדי הבנקים הנודעים ביותר באמריקה, ביניהם דילינג’ר ובוני וקלייד.