קליפורד גירץ

תיאור גדוש

לקראת תיאוריית תרבות

סקירת מאמר מספר 4

מאי 1999

מוגשת במסגרת הקורס "שיטות מחקר איכותניות"

למתרגל עידו שחר

מגיש : גלעד סרי

המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה – האוניברסיטה העברית ירושלים – תשנ"ט

במאמר זה שהוא פתיחה לספר המסות "פרשנות של תרבויות" מתמודד קליפורד גירץ עם שאלות יסוד באנתרופולוגיה. מהי האנתרופולוגיה, מה ראוי לה שתהיה ומהו הביסוס התיאורטי ההופך אותה למדע.

גירץ פותח בניתוח מושג התרבות ואומר כי זהו מושאו המרכזי של המחקר האנתרופולוגי. הוא מוסיף וקובע כי "ניתוח התרבות אינו מדע ניסויי החותר לחוקיות אלא מדע פרשני התר אחרי משמעות".

גירץ ממשיך ומסביר כיצד יש לעשות אנתרופולוגיה – לא במובן הטכני – כיצד עורכים עבודת שדה אלא מהו הלוז של המחקר האנתרופולוגי. גירץ שואל מרייל את הביטוי "תיאור גדוש". מושג זה שהוא מאבני היסוד של האנתרופולוגיה מכיל בתוכו הן את הקריאה לריבוי פרטים בתיאור וכן את החיפוש אחר משמעות אותם פרטים.

הוא מראה בדוגמת הקריצה כיצד תיאור אופרציונאלי "מחוק" המכיל רק את תמצית העובדות ונטול הקשר תרבותי מחמיץ את העיקר.

הוא מבקש לא לעשות לתרבות רדוקציה למימד ההתנהגותי מחד ולא להעצים אותה לישות כמעט מיסטית עם רצונות וכחות משלה מאידך.

מכאן ממשיך גירץ ואומר כי מחקר אנתרופולוגי הוא תמיד אינטרפטציה מסדר שני לפחות.

גירץ אומר שאנתרופולוגיה כמו אמנות אין לה קיום ללא מדיום שדרכו היא מיוצגת. אין ממשות לרעיון אמנותי כשלעצמו ללא מימוש חמרי . גירץ טוען שאין לאנתרופולוגיה ייצוג ללא כתיבת הספר או המאמר ויתירה מזאת – אי אפשר למתוח קו מפריד בין האנתרופולוגיה כמתודה מדעית ללא דרך הייצוג.

גירץ מייבא לאנתרופולוגיה גישה של פילוסוף צרפתי בשם ריקר ומסתכל על החברה כעל טקסט, טקסט מטבעו פתוח לפרשנויות שונות.

גירץ משתמש במושג "אמור" – התוכן המהותי של האמירה במובנה הרחב מעבר לעצם האמירה כפעולה. תפקידו של האתנוגרף לחרות את ה"אמור" באופן שיהיה אפשר לשוב ולעיין בו.

ברגע שגירץ טוען שהתרבות היא טקסט נובע מכך שהמציאות החברתית אף היא טקסט.

הגדרת התרבות כטקסט נותנת לאנתרופולוגיה תפקיד להציע פרשנות. בכך הוא נפרד מהרעיון של העתקה ושכפול מדויק. גירץ אומר שהשכפול הוא בלתי אפשרי ומה שאנחנו יכולים להציע זה פרשנות. בין השאר בגלל תלותנו בייצוג.

את התהליך שבו האתנוגרף מנסה ללכוד את הרגע ולהציע פרשנות מדמה גירץ לנסיון לקרוא כתב יד זר דהוי ומעורפל שנכתב בחופזה.

גירץ ממשיך ואומר כי ניתוח אתנוגרפי הוא מטבעו מיקרוסקופי. הוא מזהיר מהכשל של ראיית המקרה הפרטי של הכפר או העיר אותם חוקרת האנתרופולוגית כמייצגים במובן כלשהו את הכפר או העיר באשר הם.

גירץ ממשיך במהלך ביסוס האנתרופולוגיה כמתודה מדעית ומציג את המבדיל בין האנתרופולוגיה כמתודה פרשנית לבין תפיסת המחקר הפוזיטיביסטית הנוהגת במדעי הטבע ואף בחלק ממדעי החברה.

לדבריו תיאוריה תרבותית אינה יכולה לעמוד כשלעצמה במנותק ממושאי מחקרה, וקשה להגיע להגדרות כוללות ומופשטות , וכדבריו "עד כמה שהיא מצליחה להגיע לכלליות כלשהי, זוהי תוצאה של דקות אבחנותיה ולא של הכללותיה הסוחפות".

הוא מוסיף ואומר כי לא ניתן לדרוש מתיאורית תרבות כי תוכל לנבא תופעות , באותו אופן שאנו דורשים זאת מתיאוריה פיזיקלית. תפקידה של תיאורית תרבות להקנות לנו כלים אינטלקטואליים לניתוח.

גירץ מסיים את המהלך האינטלקטואלי המרתק בהצגת המגבלות של תיאוריה פרשנית באשר היא ומציע לנו למצוא איזון ראוי בין הצגת "רשימת מכולת" של עובדות לבין עיסוק יצירת תיאוריה מופשטת המנותקת מהעולם הממשי של קריצות, קצינים צרפתים וכבשים גנובות.

לטעמי הנסיון לבסס את האנתרופולוגיה כ"מדע" הוא חסר תוחלת, אלא אם את מותחת את גבולות המושג "מדע" עד כדי נטילת המשמעות ממנו.

הסיבה היחידה שאני מוצא לשייך אנתרופולוגיה למדע הוא שהיא נלמדת באוניברסיטה.

אין ספק שהאנתרופולוגיה היא תחום עיון אינטלקטואלי אך אין ולא יכולות להיות לה תכונות בסיסיות הנדרשות ממדע. אבן היסוד של ממצא מדעי – היכולת לערוך ניסוי בר חזרה לא קיימת באנתרופולוגיה. גם מושגי התוקף והמהימנות אינם בנמצא אפילו במידה ה"רכה" הנדרשת ממדעי החברה.

דרך איסוף המידע האנתרופולוגי גם היא אינה עולה בקנה אחד עם האתוס המדעי ה"קלאסי".

את השלב הראשון דרכי האקדמית עשיתי בלימודי תואר ראשון בסטטיסטיקה. שיננתי מובהקויות אלפא –בטא והתפלגויות כאלה ואחרות ובניתי מדגמים מייצגים ואמודנים מחושבים היטב.

לדעתי הנסיון למצוא את הרוח האנושית במתודה ה"מדעית" הוא כמו לתפוס קרן שמש בכפית. סוד קסמה של האנתרופולוגיה בעיני הוא המפגש הבלתי אמצעי עם אדם באשר הוא אדם מהארגונאוטים של האוקינוס השקט ועד הסטודנטיות במדרשה בבר אילן.

גירץ מבסס כאן דרך בת מימוש לבנות את "מדע האדם" , המחקר של אותה ישות חמקמקה ובלתי מוגדרת – רוח האדם.