על הספר "דרך הימין החברתי", משה מאור,תשס"ד 2004 , הוצאת 'הקו האדום' של הקיבוץ המאוחד בשיתוף מרכז מנחם בגין"
הספר "דרך הימין החברתי" יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשיתוף מרכז מנחם בגין. שידוך מעניין ומפתיע בין "האיש שיושב ליד חבר הכנסת באדר" לבין "המיליונרים בבריכות השחייה". שלא כנהוג במקומותינו, במונח "ימין" מתכוון המחבר לשאלות של חברה וכלכלה – ולא לסוגיית הסכסוך הישראלי ערבי, לפיה מקובל לחלק את התנועות הפוליטיות בישראל. המחבר, פרופסור חבר בחוג למדעי המדינה באוניברסיטה העברית, מניח לפנינו משנה אידיאולוגית סדורה, הקוראת למימוש מטרות השמאל, בדרך הימין. מטרתו "לספק מצפן חברתי לבעלי מצפון חברתי", ולהיות מצע לאיחוד כוחות בין ה"ימין-מרכז" לבין ה"שמאל-מרכז" שבעקבותיו תיווצר "הבקעה חברתית” .
מאור טוען כי הימין והשמאל כשלו בניסיונותיהם ליצור כאן חברה שראוי לחיות בה, והחברה בישראל נמצאת בין המצרים. מאור רחום במשפטו על הימין, לו הוא מייחס חוסר הבנה של המשמעות החברתית של פעולותיו, ודן לחומרה את כוחות השמאל אשר "ניתקו עצמם במודע מהחלומות והתקוות המשותפות לחברה הישראלית". כך או כך, הוא מציג בפנינו חזון קודר: אם לא תתעשת החברה הישראלית ותפעל בדרך המוצעת לה בספר, הרי שהיא עומדת ליפול בידי אויביה חלילה.
מאור משרטט לנו מדיניות המבוססת על חברה במקום על רווחה. הוא מבקש להעביר את הדגש מזכויות הפרט, אל זכויותיו וחובותיו של הנושא בעול עם החברה. ספרו של מאור מחולק לשלשה שערים: כלכלה, חברה ואומה. בפרק "כלכלה", שתופס כמעט מחציתו של הספר, הוא מתנגד לתנועת "הדרך השלישית" (הבריטית, לא זו של קהלני), מאחר שהיא מקבלת את שלטון השוק ומעבירה את האחריות לאזרח אל הקהילה המקומית, שלא תמיד יכולה לשאת בנטל. מאור ממליץ להרחיב את המעורבות החברתית של הממשלה בנעשה במשק, אך בד בבד הוא קורא להפרטה של "תחומים קלאסיים של המגזר העסקי".
בפרק "החברה" הוא עוסק בדרך בה ישולבו בחברה כל אלה הנמצאים היום בשוליים, אם בשל מוגבלות פיזית, נטיות מיניות, גיל ועוד. מאור מסתייג מגישת הרב-תרבותיות וטוען כי היא פוגעת בלכידות החברתית.
בפרק "האומה" המחבר מצר על השינוי באתוס הציוני, וקורא ל"ציונות חברתית", שתהיה מבוססת על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ועל חיזוקה של השפה העברית כמרכיב מרכזי בתרבות הישראלית.
לטעמי, בספרו של מאור מספר בעיות מהותיות, הן בתיאור המצב החברתי והן בהצעות לפתרונו. טענתו המרכזית היא שיש לעשות חיבור בין רעיונות השמאל לדרכי הביצוע של הימין. אך יש כאן איזשהו "שמאל" לא ברור, צירוף בלתי אפשרי של פוסט-מודרניים, פוסט-ציוניים קיצונים סוציאליסטים רדיקליים, יחד עם חסידי הרב-תרבותיות. מאור גם ממציא מחדש ימין לאומי-ליברלי, שאיני יודע מיהם אלה הנמנים על שורותיו. רבים מהנקראים היום "ימין" הם דתיים או מסורתיים, וכינויים בשם "ליברלים" בוודאי לא ישא חן בעיניהם.
מאור מפריד בין כלכלה לבין אידיאולוגיה חברתית. לדעתו הכלכלה היא רציונלית ואליה יש להוסיף החלטות ערכיות, על אף שאינן תמיד רציונליות. בכך הוא מתעלם מכך שמדע הכלכלה עצמו, יש בו יסודות של אידיאולוגיה ולא רק קביעות "מדעיות". הוא אמנם מודה בחצי פה, בפתיחת ספרו, כי הכלכלה הניאו-ליברלית העומדת היום במרכז העשייה הכלכלית של הממשלה אינה נובעת רק מלחצים תקציביים, אך הוא אינו עושה את הצעד המתבקש, ולא דן בשאלות היסוד של החשיבה הכלכלנית ומשמעויותיה האידיאולוגיות. לדעתו, התהליך המרכזי המשפיע על החברה הוא הגלובליזציה, והוא מתעלם ממקומם של הכלכלנים בפיתוח האתוס של הגלובליזציה. מאור מציג ארגונים כלכליים בינלאומיים, כמו קרן המטבע או ארגון הסחר העולמי, כאילו היו כוחות טבע. בכלל, הוא תופס את הכלכלה כאילוץ חיצוני המוטל על המדינה שיש לאמץ מדיניות "התקפית" כנגדו. מאור מקבל את השיח הכלכלני ה"רציונלי" ופועל במסגרתו בלי לערער עליו.
בחלק מהמקרים, הצעותיו נוטות להיות פשטניות, שלא לומר נאיביות. כך לגבי החברה החרדית, שעבורה הוא מציע פתרונות קסם, בלי לעמוד על המורכבות שביחסי חרדים-חילוניים בישראל. כדי לפתור את המתח הנגרם משחרורן של הבנות משירות כלשהו, הוא ממליץ לפנות ב"הצעה של שירות לאומי לבנות". ענין שבעיניים חרדיות, נתפס כ"ייהרג ובל יעבור". כדי לעודד את החרדים להשתתף בשוק העבודה, הוא מציע לצטט באזניהם פסק של הרמב"ם. גם האזרחים הערבים של מדינת ישראל אינם כלולים בחזונו של מאור. הוא מתנה את זכויותיהם בקיום חובות כלפי המדינה, ואינו דן בשאלה כיצד יקרה הדבר.
ברוח הימים הללו, משתלח מאור בפוליטיקאים וקובל על איוולתם. מרבית צרותינו נובעות לדעתו מהפוליטיקאים עצמם. הוא מייחל לזעזוע פוליטי, ומציע את החזון הבלתי אפשרי של פוליטיקה ללא פוליטיקאים. לא ברור מהיכן יגיעו מנהיגי האומה שהוא מייחל אליהם, ומדוע הזעזוע שהוא מדבר עליו יביא דווקא תחייה דמוקרטית, ולא השתלטות של "מנהיג חזק" טוטליטרי.
אני סבור כי הרוצה להוביל שינוי חברתי יוכל לבחור אחת משתי דרכים. או להיות הוגה דעות המשמש כמצפון רעיוני או להיות פעיל בעולם המעשה. על הבוחר בדרך הראשונה לפרסם את הגותו, לבססה כראוי, לנמקה, ולהתמודד בשדה התיאורטי עם יריביו הרעיוניים. לעומתו מי שחפץ לפעול בעולם המעשה, יכול לנסות את כחו בפעילות פוליטית מפלגתית, או במסגרת חוץ פרלמנטרית. מעטים עשו שניהם כאחד ועלתה בידם, לעומתם בחר מאור בדרך שאין בה לא מזה ולא מזה. מצד אחד, מאור מציג בפנינו את רעיונותיו בקצרה, ללא פירוט והעמקה, וכאשר הוא רוצה להסביר לנו מהי "דרך הימין החברתי", הוא ממעט בטיעונים מורכבים ובנימוקים, ומרבה בקביעות נוסח "ברור לכל כי" והמלצות נוסח "יש לעשות". נושאים כבדי משקל, כמו השאלה: צדק חברתי מהו, וכיצד ניתן לגשר בין הגישות השונות לגבי נושא זה, זוכים אצלו לדיון קצרצר. לכל אורך הספר מציג מאור את עמדותיו בפסקנות, ודי לו בכך. אין כאן הגות, ואין כאן דיון מעמיק בשאלות יסוד של מחשבה חברתית וכלכלית. מצד שני, עד כמה שידוע לי, מאור לא מנסה כחו בפוליטיקה מעשית, ולא נשמע קולו בשדה הפעילות הפוליטי-ציבורי. לא שמעתי על כוונתו להקים מפלגה או תנועה חדשה, או על נסיונו להשתלב באחד מתנועות הימין הקיימות.
מאור ממתין כנראה שאחד מן הצדדים עליהם הוא מותח ביקורת, יחליט לפתע לאמץ את משנתו. לדעתי, הדרך שבה בחר כתיבת מצע פוליטי למפלגה שאינה קיימת, מותירה אותו קרח מכאן ומכאן.
למרות חסרונותיו, ספרו של מאור חשוב בכך שהוא קובע כי על החברה לפעול לחיזוק אחריות המדינה לאזרחיה, גם לאלה שמזלם לא שיחק להם. מאור טוען בתוקף שאל לה למדינה להפקיר את שכשלו במירוץ לגורלם, ויש לפרוש עבורם רשת בטחון של ממש, שתעניק להם קיום בכבוד. הוא מביא ממשנתו של ז'בוטניסקי את "חמשת הממים" שאותם המדינה צריכה לתת לאזרחיה מעון, מזון, מלבוש, מרפא ומורה, וקורא לחקיקת חוק זכויות חברתיות שיבטיח זאת.
יש שיאמרו שמאור מנסה כאן לרבע את המעגל, אך דומני כי היום, כשהמצוקה החברתית בולטת כל כך לעין, כל ניסיון לקרוא לסולידריות ואחריות חברתית יש לברך עליו. ספרו של מאור רהוט, תמציתי וקליט, וכותרתו "דרך הימין" מקרבת אותו לרבים בציבוריות הישראלית הסולדים מכל מה שריח שמאל נודף הימנו. גם אם ספר זה לא יביא עמו את ה"הבקעה החברתית" שלה מייחל המחבר, יש בו כדי להעשיר את השיח הציבורי ולהציג אתגרים בפני קובעי המדיניות הכלכלית חברתית בישראל.
התפרסם במוסף "סופרים וספרים" של עתון "הצופה"