ימה וקדמה צפונה ונגבה

סבא שלמה וסבתא נדרה ,ההורים של אבא, נולדו בצנעא. סבא אביגדור וסבתא דבורה, ההורים של אמא, נולדו במזרח אירופה. ואני נולדתי בצבע חום בהיר. בילדותי אהבתי מאד לקרוא את ספרי ההרפתקאות המתורגמים של קרל מאי וז'ול וורן. הזדהיתי עם הסוחרים וההרפתקנים גיבורי החייל. כשהייתי בן שמונה קראתי סיפור אודות ילד בן תערובת , סיפור מרתק כמיטב המסורת הקולוניאלית של תחילת המאה, ולפתע גיליתי שאני לא אדם לבן.

המחשבה הזו לא נתנה לי מנוחה זמן רב. רק שנים אחר כך הבנתי למה ירון זהבי הוא המפקד, תמר היא היפה, אהוד הוא השמן, עוזי רזה ומנשה תימני. ובסרט – שלמה ארצי הוא ירון זהבי. ואלימלך זורקין, המעווה פניו בעצבנות יתירה, הוא בכלל מרוקאי.
וכך קראתי בספר: "ב 1950, בדיון של חברי הנהלת הסוכנות אשר הופקדו על קליטת כל העולים, הגדיר יצחק רפאל ("הפועל המזרחי") את סדרי העדיפויות: עולי פולין אינם דומים לעולי הארצות האחרות. עולי הארצות האחרות (מזרחים. ס.ס.ש.) שבאין היום בתביעות – זמן רב לא רצו לעלות ודחו את עלייתם. משום כך אין לנו התחייבות כזאת כלפיהם, בו בזמן שיהודי פולין לא יכלו לעלות מפני שלא הייתה להם אפשרות … אם נשחרר את יהודי פולין מהמחנות (מחנות העולים. ס.ס.ש.) ונעדיף אותם לשיכון – הם יסתדרו בארץ ביתר קלות מאשר רוב שוכני המחנות של עדות המזרח … יהודי פולין באים מתנאי חיים טובים. בשבילם חיי המחנה הרבה יותר קשים מאשר בשביל יהודי מתימן, שעצם המחנה בשבילו הצלה". לצערי שני הסבים שלי, התימני והפולני, מנוחתם עדן מזה זמן רב, ולא אוכל לשאול אותם למי יהיו חיי המחנה קלים יותר.
כך או כך, כשרציתי להתקבל לישיבה תיכונית, שנחשבה אז ליוקרתית, אמא אמרה שכדאי שהיא תלך איתי. עד היום אינני יודע אם התקבלתי במכסת ה"אחוזים לספרדים" או מחוץ לה. אבא הגיע רק אחר כך, לבקר.

המחבר, ד"ר סמי שלום שטרית, חוקר, משורר ופעיל חברתי מתאר בספרו את תולדות המאבק החברתי והתרבותי של המזרחים בישראל. במבוא לספר שואל שטרית האם המאבק המזרחי הוא מאבק תרבותי או מאבק מעמדי, ותוהה מדוע לא התארגן קולקטיב פוליטי כלל מזרחי. שטרית מציג שני מודלים תיאורטיים לניתוח התופעה של המאבק המזרחי, ומשתמש בתיאור מאבקם של השחורים בארצות הברית כמסגרת להשוואה. לדעתו יש שתי אלטרנטיבות להתייחסות המזרחית לממסד. הראשונה היא של מזדהים ומשתפי הפעולה, והשניה היא של הרדיקלים. לדבריו גישות אלו, הרדיקלית בדלנית מצד אחד והאינטגרטיבית מצד שני נמשכות לאורך כל ההיסטוריה של המאבק.
בפרק הראשון מתאר שטרית את מפגשם של המזרחים, שכונו אז "ספרדים", עם הציונות האשכנזית, וטוען שהיחס של הציונות האשכנזית היה מלכתחילה מזלזל ומפלה. הוא מותח ביקורת על תפקידה של האקדמיה בהבניית דמותם של המזרחים כנחשלים הזקוקים לטיפוח על מנת שיזכו לאורה של המודרנה. בפרק השני סוקר שטרית את העשור הראשון של המדינה וטוען כי המזרחים עברו "מהלם למחאה". הוא מסביר כיצד נוצרה תשתית של אי שוויון בתעסוקה בדיור ובחינוך, שהובילה להמשך הפער והרחבתו בדורות הבאים. הוא מתאר את מאורעות ואדי סאליב ומנסה להסביר מדוע החלו דווקא בחיפה אצל בני העדה המרוקאית.
הפרק השלישי מוקדש ברובו לפנתרים השחורים, תיאור פעולותיהם ותגובת הממסד. שטרית טוען שלמרות שמנהיגי המאבק הוקעו כעבריינים הממסד החל בפעולות של ממש כתגובה למחאתם. בפרק הרביעי מספר שטרית על תוצאותיו של "מרד הקלפיות" בבחירות 1977 שהעלו לשלטון את הליכוד, ושמרו עליו ב 1981 . לדעתו עליית כוחם הפוליטי של המזרחים גרמה לשינוי והפכה את המאבק ממחאה נגד דיכוי, לעימות תרבותי. שטרית מתאר שתי תופעות חדשות: עלייתה של ש"ס ככוח מזרחי המדגיש את ההיבט הדתי והופעתו של שמאל מזרחי חברתי, שפעל במסגרות שונות והתאחד תחת ארגון הגג "הקשת הדמוקרטית המזרחית".
בפרק הסיכום מנסה שטרית להסביר מדוע לא קם קולקטיב מזרחי, וטוען כי ההגמוניה האשכנזית הצליחה להעמיד מגוון אלטרנטיבות שלא אפשרו יצירת קולקטיב שכזה. הוא אינו רואה בש"ס פוטנציאל ליצירת קולקטיב מזרחי מאחר שזאת פונה ליהודים שומרי מסורת בלבד. הוא מבכה את הנטייה לימין בעקבות ה"התפכחויות" של השמאל הציוני. לטענתו, כל עוד ימשך המתח הביטחוני, יעדיפו המזרחים להדגיש את ההיבט הלאומי יהודי שבזהותם המורכבת, ויצניעו את החלקים הערביים שבתוכם. שטרית מייחל למהפכה מזרחית כנגד הקפיטליסטים והדתיים הלאומנים משיחיים כהגדרתו, מהפכה שתזעזע את המשטר. הוא מקווה עם זאת, שהמהפכה תגיע ללא מלחמת אזרחים.

תיאוריה והיסטוריה

שלש מטרות לספר, אחוזות ומשולבות זו בזו. הראשונה שבהם היא כתיבת "היסטוריה פוליטית חברתית" תיעוד היסטורי, מקיף ומפורט של המאבק. המטרה השניה היא הצגת מסגרת תיאורטית להבנת התהליכים ההיסטוריים וממנה לנסות לצפות אל העתיד.השלישית, אולי החשובה שבהן, היא המשך המאבק באמצעות הכתיבה. על גב הספר אומר הכתוב במפורש "הספר עצמו מצטרף במעשה זה כחוליה נוספת בדרכו הארוכה של שיח המאבק המזרחי בישראל". שהרי ניתוח של סדרת מאורעות היסטוריים כרצף אחד, וקריאתו בשם, הוא למעשה חלק מהמאבק. שטרית, האמון על מסורת הכתיבה הביקורתית, אינו סבור כי נדרשת מהחוקר "אובייקטיביות" וחוסר מעורבות בנושא הנדון. לדידה של האסכולה הביקורתית, אובייקטיביות לכאורה אינה אלא עמידה מנגד הנותנת הצדקה ומאפשרת המשך העוולות בחברה. גם לבחירת המלים לתיאור את מה שאירע חשיבות רבה. את העולים הוא מכנה "מהגרים" ולתיאור "מאורעות ואדי סאליב" הוא משתמש במונח "מרד". לאורך הספר לא קשה לראות את נטיית לבו, בהשוואות שהוא עורך בין מתונים לרדיקלים,וכמעט בכל מקום. לטובת אלו שאינן בקיאים בקורות חייו טוב היה עושה שטרית לו היה מציין במפורש את מקומו בשדה המאבק החברתי, במיוחד כשהוא כותב על אירועים שהייתה לו בהם שותפות של ממש.
שלא כמקובל אצל כותבים ביקורתיים, ספרו של שטרית בהיר וקריא והוא אינו עמוס ז'רגון אקדמי ומרכאות לרוב. אמנם לפעמים מצאתי את עצמי תמה על המטאפורות בספר, כיצד למשל ש"ס וה"מזרחים החדשים" הם "שני פנים המשלימים זה את זה וצועדים יחד, אם כי עדיין גב אל גב, בצירים מקבילים". צורת הליכה משונה למדי עלולה להתקבל מצעדה שכזו, מה גם שצירים דרכם להיות מצטלבים ולא מקבילים. אבל מילא, נזכור כי שטרית החוקר הוא גם שטרית המשורר, ולא נבוא עמו חשבון על קטנות שכאלה.

מיהו מזרחי

בהקדמה לספר אומר שטרית כי "עניינו של ספר זה הוא המאבק החברתי והתרבותי של המזרחים בישראל" ומוסיף וטוען כי "אין מאבק חברתי זולתו". ובכך יוצר זהות בין מאבק חברתי למזרחיות. לא ברור לי מדוע בוחר שטרית להתעלם ממאבקים אחרים. וכי מאבק הנשים אינו מאבק חברתי? ומאבקי העובדים?
שאלות נוספות שלא מצאתי עליהן תשובות המניחות את הדעת הן מיהו המזרחי, הישן והחדש. מי לדעתו ראוי לבוא בשעריו של הקולקטיב המזרחי שאליו הוא שואף.
מזרח, כידוע, הוא כיוון יחסי ולא מוחלט. בכל מקום שאינו הקוטב, ניתן להצביע על מזרח בצד זה, ומערב בצד אחר. יהודי צפון אפריקה הרי כינו את עצמם "מערביים". עיראק ותימן מרוחקות מהן, וזו מזו, מרחק גיאוגרפי ותרבותי לא מבוטל. ומה מקומם של המזרחים האירופאים, יוצאי בולגריה ויוון? והקהילות הספרדיות שגלו לפני חמש מאות שנה מספרד? . שטרית מציע קולקטיב מזרחי שיהיה צירוף של יהודים מסורתיים, חרדים ספרדים, יחד עם ערבים מוסלמים אדוקים ואינטלקטואלים אתיאיסטים. אך גם לאחר קריאת הספר איני סבור שפגישת פסגה בין הרב עובדיה יוסף, השיח' ראאד סלאח ופרופסור סמדר לביא תגרום נחת למי מהמשתתפים.
כשהוא מונה את עקרונותיה של המזרחיות החדשה, מדבר שטרית על מאבק לשוויון חברתי ומניעת קיפוח של שכבות חברתיות. הוא סבור שערכים אלו מחייבים תמיכה במאבקם של הערבים, אזרחי ישראל ואלו שאינם אזרחי ישראל, בעוולות שהמדינה גורמת להם.
כך או כך, לדעתי, אמונה בשוויון זכויות ומניעת קיפוח של שכבות חברתיות, צריכה להיות חלקו של כל אדם באשר הוא אדם. אין לה דבר וחצי דבר עם מזרחיות, כזו או אחרת.
שטרית מודע לקשיים ומצטט מעקרונות הקשת הדמוקרטית המזרחית את הפתרון שהיא מציעה – "התנועה היא מזרחית ביעדיה, אוניברסלית בערכיה ופתוחה לכל המזדהים עם עקרונותיה". משפט האומר הכל, ובעצם לא כלום. ועדיין בתמיהותי אני עומד, מהיכן הגיע רעיון האוניברסליות, כיצד הפך הוא לערך "מזרחי", וכיצד מחאה פרטיקולרית של קבוצה אתנית, רחבה ככל שתהיה, יכולה להיות אוניברסלית.
אני סבור ששטרית מנסה, במונחיו של בנדיקט אנדרסון, ליצור "קהילה מדומיינת" שבתוכה כל האנשים החומים. לשיטתו של שטרית ישנה כנראה מהות אנושית מזרחית, וניחוח קל של גזענות עולה מטענה שכזו. מה יעשה אדם כמוני, אם יחפוץ להצטרף לקולקטיב המזרחי? שהרי אני, כזכור – חום בהיר.
כנגד שטרית וחבריו, הטוענים לאפליית מזרחים בדורנו, רבים הם האומרים "אין כאן גזענות, הרי כולנו יהודים". אם כך, ילמדוני רבותי, מדוע דווקא בקרב אלה החרדים לדבר ה' חטא האפליה נפוץ כל כך ? גם מחננו אינו טהור מגישות שכאלה. אצלנו יש סניפי בני עקיבא וסניפי פיתוח, בתי ספר "רגילים" ובתי ספר "תורניים", אולפנות כלליות ואולפנות סלקטיביות, כביכול איש על מחנהו ואיש על דגלו, ואכמ"ל.
ספרו של סמי שלום שטרית הוא ספר עוכר שלווה, מטריד. דווקא בשל כך הוא ספר חובה לכל מי שהחברה הישראלית ועתידה יקרים לו. לא כל אחד יאהב למצוא ביטויים נוסח "ההגמוניה הציונית אשכנזית" או לקרוא על מדיניות של "דיכוי חברתי" .גם הסיפורים אינם נותנים מנוחה לא נעים להיזכר במדיניות העלייה הסלקטיבית, וקריאת המובאות מפיהם של בכירי הממסד הציוני בשנים הראשונות של המדינה מכמירה את הלב.
לדעתי, גם אם לא יסכים כל אחד לדרך בה מפרש שטרית את העובדות, או אפילו לעובדות עצמן, חשוב להכיר ולהבין את נקודת המבט הזו. שטרית פורש לפנינו עמדה ביקורתית וכואבת, על עוולות ועלבונות ישנים, ועל פערים חברתיים שעדיין הם כאן עמנו היום. לא ניתן להתעלם מהקריאה הקשה של שטרית, ולפטור אותה באמירות נוסח "די לבכיינות". שבעזרתן מנסים להשתיק את קולה של המחאה. השד שיצא מן הבקבוק בשנות השבעים, כבר לא יחזור אליו.

אפילוג

אחי הבכור, חבר למניין התימני הקטן שבישוב, משחזר את האותנטיות שלא קיבל מעולם, וקורא עם ילדיו כל שבת מקרא ותרג'ום במבטא ובהגייה תימנית מוקפדים כראוי. אחי הצעיר מתפלל בבית הכנסת החדש, יחד עם החברים מבני עקיבא, ללא שמץ של מבטא. אני, מצאתי לי מקום בבית הכנסת של עדות המזרח עם יוצאי סוריה,תוניסיה לוב ועיראק.
ואבא שלי? הוא מתפלל בבית הכנסת המרכזי, בנוסח ספרד, ובידו רינת ישראל, הסידור החביב כל כך על הפועל המזרחי.

התפרסם לראשונה בעתון "הצופה"