על קופאיות ולבנטינים

בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת, עת הגיעו לארץ כמעט בבת אחת כמיליון עולים מברית המועצות המתפוררת, סח לי עולה אחד: התדע איזו שפה תהיה בקרוב השפה הרשמית השניה של ישראל? איזו? שאלתי. עברית – כמובן – הוא השיב.

עולי רוסיה שהגיעו לכאן בקבוצות גדולות, לא ביקשו להיטמע בתוך האוכלוסייה הקולטת. הם הרגישו עליונות על התרבות הישראלית וזלזלו בה. כך לפחות טוענת אילנה גומל בספר החדש "אתם ואנחנו – להיות רוסים בישראל" שיצא בסדרת "המצב הישראלי" בהוצאת "כנרת זמורה ביתן". גומל מבקשת לחלוק איתנו את מחשבותיה על ישראל, הישראליות ועל הקבוצה הגדולה מאד של "העולים ממדינות חבר העמים לשעבר" אותם היא מכנה ה"רוסים". גומל אינה רואה קליטת עליה והשתלבות במדינת ישראל אלא שבר גדול. וכך היא אומרת בפרק הראשון :   
הצברים שגדלו על הרומנים של טולסטוי ודוסטויבסקי ציפו למצוא בעלייה הרוסית את בבואתם הרגשנית של הוריהם ושל הורי הוריהם: מבטא מוזר, נפש רוסית מסתורית, והזדהות רגשית עם הנרדפים והנדכאים. במקום זאת מצאו מולם עם קשוח, ציני ויהיר, שההזדהות הרגשית שלו אינה עוברת את גבולות הנאמנות השבטית. מבחינתם של הצברים הנאורים-לכאורה, הליברלים השמאלנים, ההצבעה הרוסית ההמונית למען המפלגות הימניות הייתה בגידה אישית. ….הרוסים, לעומת זאת, באו למדינת היהודים וגילו למרבה המיאוס כי הגיעו למדינה זעירה, לבנטינית וחסרת חשיבות, שיש בה מסגדים, גמלים, חום ותיאטרון גרוע. הם חיפשו את הארץ המובטחת ומצאו את בתי הקפה ברחוב שיינקין. (עמ' 17)
אילנה גומל היא בתה של המסאית והוגת הדעות מיה קגנסקי, ומקדישה לה את הספר. בפרק מרגש במיוחד היא מסתייגת מאותם "בנים של" הפורטים עלי עתון את מצוקות ילדותם האמיתיות והבדויות ובאים חשבון עם הוריהם. גומל אומרת "אני אוהבת את אמי. ברצוני להצהיר זאת מעכשיו בבירור.". דרך הגותה של אמה היא מנסה להסביר מדוע "הרוסים" נוטים למפלגות הימין בדרך כלל, ונדה בראשה לאלה שמנסים לתרבת אותם ל"חשיבה נכונה". השמאל והרוסים לא מדברים באותה שפה.
המונח "שלום" בפי הצבר משמעותו "פיוס והרגעה" בלבד בפי הרוסי. "דמוקרטיה" היא "התנוונות", "מדינת כל אזרחיה" היא "התאבדות קולקטיבית", "שמאל" משמעותו "טוטליטרי" ו"זכויות האזרח" הוא מונח שהרוסי זוכר במעורפל מצביעות-החובה של שטיפת המוח הסובייטית"   (עמ' 29)

המפתח להבנת התרבות ה"רוסית", היא אומרת, הוא זכרם של סטאלין והשלטון הקומוניסטי הרודני, שרצחו עשרות מיליונים ודיכאו מאות מיליונים אחרים. בתוך ההיסטוריה של הדיכוי  נמצא החטא הקדמון של הביוגרפיה הרוסית – יהודית. שלא כמו במשטר הנאצי, אומרת גומל, ברוסיה הקומוניסטית היהודים היו גם התליינים וגם הקרבנות. "
…אנחנו יהודי רוסיה נאלצים להתמודד עם האפשרות שלו הייתה רוסיה מנהלת אי פעם משהו דומה למשפטי נירנברג, אחדים מהורינו ומסבינו היו עלולים לעמוד בפני האשמות פליליות. והבושה הכרוכה בידיעה זאת לא נעשית בהכרח קלה יותר בשל העובדה כי לעתם קרובות אותו אדם עשוי היה לעמוד בעת ובעונה אחת הן על דוכן התובע והן בתא הנאשמים" (עמ' 115).
סצ
קרוב רחוק של משפחתה הוא לייזר כגנוביץ' (1893-1991) עוזרו הנאמן של סטאלין במשך השנים האפלות של הטרור הסטאליניסטי.

ד"ר אילנה גומל  נולדה בקייב שבאוקראינה. עלתה לארץ ב 1978 וכיום היא מרצה בכירה וראש החוג לאנגלית באוניברסיטת תל אביב. היא מעידה על עצמה שאינה בדיוק "רוסיה" וגם לא ממש "ישראלית". הספר הזה למשל –  נכתב באנגלית.  גומל מבקשת לדבר מתוך הקהילה אל ה"ישראלים" קבוצה שאת גבולותיה היא לא משרטטת בבהירות. לאורך הספר משתמשת גומל במונח הארכאי "צברים", ואינני יודע אל מי היא פונה. לפעמים, כמו בציטוט למעלה, היא לא מתכוונת לכל ילידי הארץ, אלא רק לאלה ש"הוריהם או הורי הוריהם" הגיעו מרוסיה.  במקרים אחרים, סתם לישראלים באשר הם. ועוד אתמה –  מי הם אלה ש"גדלו על טולסטוי ודוסטוייבסקי" שזוכרים בערגה את אמא רוסיה בשנות התשעים של המאה העשרים?  בוודאי לא קבוצה גדולה כל כך שבאמצעותה אפשר להסביר את היחס של "הצברים" ל"רוסים"..
המחשבות שחולקת איתנו גומל אינן מגיעות לכלל משנה סדורה או למצער תזה קוהרנטית. הספר נדמה עלי כאוסף של הגיגים,שונים ומשונים, חלקם סותרים, וכולם  מתערפלים ומתערבבים זה בזה.  אמנם – הקטעים האישיים מרתקים ונוגעים ללב אך האחרים גדושים בסטריאוטיפים, מקוממים לפעמים. הניתוחים החברתיים שהיא מנסה לעשות אינם משכנעים והם מלאים בהכללות לא מבוססות, דעות קדומות, ובמקרים לא מעטים היא מגיעה לשוביניזם וגזענות ממש.  ד"ר גומל מאוניברסיטת ת"א לא הייתה מקבלת טקסט כזה כעבודה סמינריונית אצלה. אולי היא סבורה שדי לה לרשום על העטיפה ש –  "פרקים בספר ירגיזו את הצברים וגם את הרוסים. אם כך יקרה, הוא ישיג את מטרתו" –  ומכאן ולהבא היא רשאית לכתוב כל דבר שעולה בדעתה.
"אתם ואנחנו" הוא ספר מטריד, מציק מעצבן. למרות זאת ואולי דווקא בגלל זאת – כדאי לקרוא את הספר. כי  עם כל המגבלות – ראוי להכיר גם את  נקודת המבט של גומל, שהיא מעניינת בדרך כלל ומאתגרת לפעמים לא תמיד צריך לייצר רק טקסטים מכובסים, החברה  והתרבות צריכה לדעת לספוג גם אחרים על טענותיהם וקובלנותיהם, קשים לא מבוססים ולא  נעימים ככל שיהיו. בסופו של דבר ישנו כאן חלק מן "המצב הישראלי" שכולנו שרויים בתוכו.

מתפרסם בטורי "ספר חברה תרבות" בעתון הצופה