אתיקה של ביקורת ספרים עיתונאית, אליטיזם וחופש המחשבה

 

השתתפתי היום בכנס מטעם המרכז לאתיקה שכותרתו היתה "האתיקה של ביקורת ספרים עיתונאית". היה מעניין, ומעשיר, אין ספק. ד"ר מרב רוזנטל-מרמורשטיין הציגה מודל של אתיקה למבקר, פרופ' נסים קלדרון דיבר על הקושי והעיוורון שיוצרת כתיבה אידיאולוגית, והיה עוד. אך למרבה הצער, לא ניתן מספיק מקום לדיון כיצד להפוך את הסקירה העיתונאית הספרותית לטובה יותר, הגונה יותר או אתית יותר. במקום זה נעשתה דה לגיטמציה לכל הז'אנר, מטעמם של הלורדים שומרי החותם. "מי הוא שיכתוב מה דעתו", אמרו הם בזלזול. אנחנו דוגלים בחופש הביטוי כמובן, שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה, הוסיפו את מס השפתיים המתבקש. אבל, יש איכות ויש דברים לא איכותיים. (הם השתמשו בביטויים חריפים יותר, ספרותים לעילא, אבל התכונו "זבל").

ניסיתי למחות, לא כל כך הצלחתי להעביר את מה שרציתי, כנראה. כי התגובה של פרופסור אסא כשר, ושל פרופסור דורון מנדלס היתה למישהו אחר, לא אלי. הם דיברו לאיזה פופוליסט נמוך מצח שמתעב אליטות באשר הן ומנסה לנפץ כל קריטריון לאיכות. או לחילופין מין פוסט מודרניסט שכזה, הדוגל בריסוק היררכיות ובנאראטיב של ה"אחר". סהדי במרומים – לא הייתי פוסט מודרניסט מעולם, וסביר להניח שלא אהיה. ועל ההאשמה בנמיכות מצח או פופוליזם איני צריך לענות, אז אנצל את הבלוג פה להסביר מה שלא הצליח לי שם.

אקדים ואומר מה לא אמרתי. איני מתנגד לאליטות. אני לא חושב שאין הבדל בין מסה של קורצוויל לטור של גלסנר. ואני גם לא חושב שאין חולאים לביקורת הספרים העיתונאית, ואין מקום לתקנון אתי. אלא מה, אני מתנגד בכוחי הדל לאליטיזם מסתגר, השומר את הזכות להתענג על הלימוד ועל הלגיטימציה לדיבור פתוח לעצמו בלבד. מקיך את עצמו בז'רגון של מומחים ומזלזל בכל מי שלא מוזמן דרך קבע לכנסים אקדמיים ואחרים. ההשתקה הזו יוצרת שכבה דקה של מומחים ומשכילים, והמון נבער מסביב לטירה.

לדעתי שיח תרבותי אמיתי צריך להיות מורכב גם ממומחים, שיכתבו מאמרים ארוכים מרובי הערות שוליים ויתפלמסו על קוצו של יוד, כן, בהחלט יש מקום וערך לכך. אבל השיח חייב לכלול גם את המעגלים הרחבים יותר. האדם המשכיל, שאינו מומחה אבל יש לו מה להגיד, לפעמים זה יכול להיות חשוב ומעניין.

ארשה לעצמי לדבר בנימה אישית, סוף סוף מדובר כאן בבלוג. ראשית, אני לא חושב שהטורים שלי, הם פחות "איכותיים" באיזה מובן שהוא. הם אינם בני השוואה, וצריכים להבחן כל אחד בתוך הסוגה שלו. יש להם את מקומם והקשרם, ואני מנסה בתוך ההקשר והמיקום שלי לעשותם הכי טובים שאפשר. המטרה שלי בסקירת ספרי עיון היא לתווך בין מה שנמצא בספרים, לבין קהל של קוראים שיש לי חשש שלא יגיע אל הספרים הללו בלי שאכתוב עליהם. מעטים כותבים על ספרים בעתונות, מעטים כותבים על ספרי עיון. אני מנסה להציג את הספרים הללו בהגינות ומתוך כבוד למחברים, גם כשאני מתווכח עם טענותיהם. אני חושב שהתיווך הזה שאני מנסה לעשות, יש לו ערך ותרומה מסוימים לתרבות. לא עלי  המלאכה לגמור, אך אין אני בן חורין להיפטר ממנה. 

ובענין האליטיזם-  אני לא מעונין לרסק את האליטה. אין קיום לחברה ללא אליטות. אבל – המודל שלי לאליטה אינו של אליטה מתנשאת המזלזלת באלה שאינם בני מזל וצריכים לעבוד לפרנסתם. האליטה צריכה להיות אליטה משרתת, המחויבת לכלל החברה ולא רק לחבריה. אליטה שלא מייצרת גדרות וחומות המונעות מכלל החברה להצטרף, אלא כזו המחויבת באמת ובתמים לתרבות, ולא לשמירת האוצר בידיהם, שלא תשזפנו עין זר. תקראו קצת את בורדייה, כדאי.

 

 

 

(הפוסט נערך מחדש לאחר פרסומו)