לכתב העת "קתרסיס" התוודעתי בכנס מטעם המרכז לאתיקה שכותרתו היתה "האתיקה של ביקורת ספרים עיתונאית". באותו כנס דיבר דורון מנדלס, אחד העורכים, והציג את משנתו התרבותית ואת העקרונות שמאחורי כתב העת "קתרסיס". בכתב העת שלו, כך סיפר, יהיו ביקורות שיכתבו רק על ידי מומחים בתחומם, ללא מורא וללא משוא פנים. לדבריו של מנדלס, כתב העת שהוא שותף לעריכתו, נותר בודד בחזית המאבק על דמותה התרבותית של ישראל, אם לא במאבק על התרבות בכלל. העיתונות היומית מפרסמת ביקורות שאינן מעמיקות, על ידי אנשים שאינם המומחים בתחומם. ולמרבה הצער חלק מהמומחים הידועים באקדמיה, חוששים לפרסם קושט דברי אמת בגלל שאינם רוצים לפגוע בעמיתיהם.
דבריו סיקרנו אותי, והזמנתי לי לעיון וסקירה את כתב העת. אמנם, לשיטתו של מנדלס ביקורת כגון זו שלי אינה ראויה, או למצער אינה חשובה מאחר שאיני "מומחה בתחומי". בניגוד אליו אני סבור שטורי ביקורת בעיתונות ובכתבי עת לא מקצועיים, דוגמת זה שאתם קוראים בו כעת, יש לה תפקיד של תיווך בין הספרים וכתבי העת הנכתבים ומתפרסמים, לבין הקהל המשכיל הרחב, שלא תמיד נחשף אליהם.
כך או כך, מעיון בכתב העת מסתבר שרוח הקרב של מנדלס מוצאת את מקומה בין דפיו. בדבר המערכת מספרים העורכים כי "כתב העת שלנו ממשיך להכות גלים בציבור האקדמי, ובציבור הקוראים המשכילים גם מחוץ לאוניברסיטות ומכוני המחקר. ההתנגדות מצידם של אנשי ממסד למיניהם לביקורת הפתוחה וחסרת הפניות שאנו מבקשים לקדמה בקתרסיס נמשכת. כנהוג בדברים אלה, אותה התנגדות אינה נראית על פני השטח, אלא בחדרי חדרים. אך לעתים יש לאותם חדרי חדרים השפעה לא מעטה על המתרחש בשטח." ומתוך הכרת ערך עצמם הם מוסיפים "אנו ממשיכים לקוות שקני המידה לביקורת שאנו מעמידים לפני קוראינו – קני מידה שעוד לפני דור אחד ויותר היו מובנים מאליהם (ר' המאמרים השונים במדור "זכרון לראשונים") – יחזרו למקומם הראוי בעולם המדע הישראלי". כמה דפים אף מוקדשים לביקורת לגלגנית על טעויות של כותבים בעיתונים. מתברר כי שמעון בוזגלו (משורר מתרגם ומבקר ספרים)אינו יודע מה הוא הרוביקון, ומיכאל הנדלזלץ שהיה עורך מוסף ספרים של הארץ נכשל בידיעת לטינית. קותי שוהם, אחד המגיבים שתגובתו למאמר קודם התפרסמה כלשונה, זכה גם הוא ללגלוג על טעות לשונית שהשתרבבה למאמרו. (המערכת ציינה כי שוהם ביקש שמאמרו לא יעבור עריכה לשונית ויתפרסם כפי שהוא, ולפיכך הדפיסה את מאמרו עם השגיאות הלשוניות שבו תוך הדגשתן. אני משער שהוא התכוון שתפורסם ללא עריכה, דהיינו שלא יקוצרו דבריו ואכמ"ל)
קתרסיס לא עסוק רק במריבות ועל דפיו כמה וכמה מאמרים משובחים ומאירי עיניים. נעמי כשר כותבת בו על ספרו של יותם בנזימן "עד שתגיע למקומו, אתיקה, אי-משוא פנים ויחסים אישיים". כשר מותחת ביקורת נוקבת, המנומקת בכשרון רטורי ניכר על התזה המוסרית של בנזימן המנסה להעמיד את בסיס המוסר על ערך החברות. אלדד אידן, במאמר ארוך במיוחד כותב על הפסיכואנליזה בארצות הברית דרך דיון בספרו של ענר גוברין "בין התנזרות לפיתוי – גלגוליה של הפסיכואנליזה באמריקה". ויש עוד כהנה וכהנה.
אני מבקש להתעכב מעט ולדון במאמרו של אחד העורכים, יוחנן גלוקר, שכתב על "הבורות ומפלס ההשכלה". לדעתי, המאמר של גלוקר מייצג את רוחו של כתב העת ואת שיחו. גלוקר מתפלמס עם פרופסור זאב צחור, נשיא המכללה האקדמית ספיר שבשדרות. גלוקר מלין על בורותם של הסטודנטים בידע כללי, בהבנת אנגלית וביכולת ההבעה. לדעתו, זו הסיבה להתדרדרות ברמתם של לימודי מדעי הרוח באקדמיה הישראלית. אחת ההצעות שהוא מבקש לדון בהם היא שלא כל אחד ואחת יזכה ללימודים אקדמיים, ואלה שאינם ראויים לכך יפרשו מבית הספר אחרי כתה י'. גלוקר טוען כי פתיחת ההשכלה האקדמית והרחבת נגישותה היא "סיסמה חברתית אפנתית ופופוליסטית" ומציע כנגדה "חשיבה ממושכת ומאומצת". לא אחלוק כמובן על המלצה לחשיבה ממושכת ומאומצת, אך דבריו הקצרים של גלוקר אינם כאלה. גלוקר מבקש לחזור ולסגור את השערים. הוא מתעלם מהקשר המובהק שבין מוצא לבין זמינות ההשכלה. הוא אינו מבקש להיות אחראי לחברה ולשסעים בתוכה, והוא אינו מעוניין בצדק חברתי. כל אלה מבחינתו הן סיסמאות. מדבריו אני מבין שהוא שואף לימים הטובים ההם, בהם סף הקבלה לאוניברסיטאות היה גבוה מספיק והותיר מחוץ לו רבים כל כך. גישה כזו היא סוג של "דרוויניזם אקדמי". תהליך של "ברירה טבעית" יביא לכך שרק הראויים יגיעו להשכלה ולהתפתחות אישית. ולא, אני לא מתנגד לבנייה של אליטות. אין קיום לחברה ללא אליטות ללא מומחים, ללא משכילים. אני מתנגד בכוחי הדל לאליטיזם מסתגר, השומר את הזכות להתענג על הלימוד, ואת הלגיטימציה לדיבור פתוח, לעצמו בלבד. מקיף את עצמו בז'רגון של מומחים ומזלזל בכל האחרים. חזונו של גלוקר, יחד עם הזלזול בכותבים שאינם מומחים, מציג חברה שבה שכבה דקה של מומחים ומשכילים, והמון נבער מסביב לטירה. לדעתי האליטה צריכה להיות אליטה משרתת, המחויבת לכלל החברה ולא רק לחבריה. אליטה שלא מייצרת גדרות וחומות המונעות מכלל החברה להצטרף, אלא כזו המודעת לאחריותה. ויותר מזה, מבינה שהיא, בת מזל שכמותה, יכולה לעסוק בלימוד מתוך ישוב הדעת בזכות המשאבים שהחברה כולה העמידה לרשותה. אליטה המחויבת באמת ובתמים לתרבות, ולא לשמירת האוצר בידיהם שלא תשזפנו עין זר.
קתרסיס – כתב עת לביקורת במדעי הרוח והחברה, גליון 5, עורכים: יוחנן גלוקר, דורון מנדלס, יהודה פרידלנדר. 208 עמ', 68 ₪
(התפרסם בעתון "נקודה" גליון 297)