קול המון הגשם

"אנו נוטים לסמוך על מומחים ולזלזל בהמונים – אך מתברר שהאינטואיציה הזו שלנו היא מוטעית: קבוצות הן חכמות מכל אחד מחבריהן, מוכשר ככל שיהיה. בתנאים המתאימים הן טובות יותר בפתרון בעיות, אימוץ חידושים, קבלת החלטות וחיזוי העתיד. וכך, התבונה הקולקטיבית היא שמעצבת תרבויות, עסקים ומדינות, וגם את חיי היומיום שלנו".

כך אומר ג'ימס סורוביצקי, בעל טור כלכלי פופולארי ב"ניו-יורקר'", בספרו "חכמת ההמונים – מדוע הרבים חכמים מהמעטים ואיך תבונה קולקטיבית מעצבת עסקים תרבויות ומדינות."
 
סורוביצקי מביא שלל דוגמאות לעקרון ההכרעה ההמונית. החל במערכת ההפעלה "לינוקס" המפותחת על ידי רבים ביחד, דרך טפול בעומסי תנועה במרכזי ערים ותהליכי קבלת החלטות בקהילה המדעית, וועד לניהול כנופיות קטנות וחמושות, לפחות כפי שהן נראות בסרטים. סורוביצקי  מבקש לטעון כי החלטות קולקטיביות משפיעות הרבה יותר ממה שנדמה לנו, וערכן גבוה ממה שאנחנו נוטים להעריך. אמנם החלטות קולקטיביות עלולות להיות הרסניות, אך אם מקפידים על גיוון בין חברי הקבוצה ועצמאות בהבעת הדעה וההחלטה, ערכה של ההחלטה הקבוצתית גבוה יותר מזה שיכול כל פרט בה להכריע, גם אם הוא מומחה בתחומו. לדעתו ביזור החלטות עדיף מקבלתן בידי "מומחה על", והוא ממליץ לארגונים להקשיב לעובדים ולא רק למנכ"ל, גם אם הוא נחשב כוכב בתחומו.
 
חולשת הטיעון של סורוביצקי היא דרישתו המוקדמת מהחלטה קבוצתית להיות שונה ממה שאנחנו מכירים ויודעים על הדרך בה קבוצות פועלות למעשה.
הוא לא מספק דרך לבחון את דרך קבלת ההחלטה, אלא רק ממליץ לנו להסתכל על תוצאות. קביעת ערכה של החלטה במונחי "מבחן התוצאה" היא כשל מחשבתי ידוע. הידיעה כי פתרון אחד נבחר על פני חלופותיו והצליח, אינה מבטיחה שלא היה קיים פתרון אחר טוב הימנו שנזנח בתהליך קבלת החלטות כושל.
כמו "פריקונומיקס" של סטיבן לוויט וסטיבן דבנר  סורוביצקי שותף  ליומרה הכלכלנית לבאר את העולם במונחי תועלת, ושותף גם לנטייתם  למצוא תחת כל עץ רענן הצדקה לערכי הקפיטליזם הניאו ליברלי. הפרספקטיבה הזו עיוורת לעושר ההסברים האפשריים להתנהגות האנושית. ההסברים פשטניים ומצביעים על התועלת כמוטיבציה עיקרית, אם לא יחידה. במקום להכיר בכך שחלק ניכר מהזמן אנשים אינם "רציונאליים" במובן שהכלכלנים מיחסים להם, ומבכרים לנהל את ענייניהם אחרת,  סורוביצקי מתפתל ומנסה ליישבו בדוחק.
ממד נוסף שהם עיוורים אליו הוא שאלת "תמחור ההעדפות". סורוביצקי מרבה להמליץ על אספקת שירותים ציבוריים תמורת תשלום. אנשים ילמדו "לתמחר את העדפותיהם" ולהחליט האם כדאי להם לנסוע ברכב פרטי ולשלם אגרת גודש, ובכך "תיועל הקצאת המקורות".  הטיעון נשמע משכנע רק אם שוכחים שלא לכל האנשים אפשרות לתמחר את העדפותיהם באותו אופן. מי שתקציבו מצומצם, גם אם אינו עני ממש, יאלץ לבחור בין צרכים חיוניים יותר לחיוניים פחות, ובכך נוצרת אפליה השומרת את המרחב הציבורי לאלה שהממון בכיסם. בולטת במיוחד העובדה שסורוביצקי אינו ממליץ על השקעה במערכות להסעה המונית, ומסתפק בכך שמרכז העיר לא יהיה עמוס מדי בעת שהעשירים נוסעים.
 
למיטב ידיעתי, ספרו של סורוביצקי לא הפך לרב מכר בישראל. האם צדקו שוב ההמונים?
 

יתפרסם בטורי "קראתי ספר" בעתון "הצופה" ביום שני הקרוב

 

 

 

 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.