ילדי כפר עציון

 לא נדם עוד צעדם 

עברנו לגור בגוש עציון בחופש הגדול לפני מלחמת יום הכיפורים, ואני ילד העולה  לכתה ג'. התחלתי ללמוד בבית הספר היסודי שעל הגבעה הצהובה, ליד עץ האלון. זה העץ שעל שמו נקרא הישוב שבו אני גר עד היום – אלון שבות. מנקודת מבט של ילד בבית הספר היסודי, לוחמי תש"ח,  יהודה המכבי, משחררי הכותל ולוחמיו של בר כוכבא כולם מתערבבים יחד להיסטוריה מיתית שאינה מתואמת לתאריכים. אפילו מלחמת ששת הימים, שהתרחשה רק כמה שנים קודם, נראתה לי כאירוע רחוק בעבר. ואכן,  התקשיתי ליצור את הקשר שבין סיפור הגבורה של כפר עציון לאנשים בשר ודם. רק שנים אחר כך הבנתי שהבן של שלום קרניאל הוא שמעון מהמוסך, ואורה השכנה היתה ממש שם, בכפר עציון של תש"ח. כך או כך בשבילי, ובשביל חברי לבית הספר הקטן, מורשת גוש עציון הייתה חלק מחיי היום יום ונכחה בכל מקום. הרגשנו חלק בלתי נפרד ממנה, כאילו אנחנו עצמנו הבנים ששבו לגבולם.   

ספרה החדש של עמיה ליבליך "ילדי כפר עציון" עוסק בתפר שבין מיתוס לאומי, חיים פרטיים ותעתועי הזיכרון האישי. עמיה ליבליך, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, נענתה לבקשתם של "ילדי כפר עציון" וחקרה את תולדות חייהם של אותם ילדים שבגרו עם השנים. עמיה ליבליך פירסמה מספר ספרים על החברה הישראלית. בתוכם  – "קיבוץ מקום", ו"גלגולו של מקום" שעסקו בקיבוצים, "חיילי בדיל על חוף ירושלים" ו"חוץ מציפורים" אודות השפעת המלחמה.
לעמיה ליבליך ענין אישי בסיפור גוש עציון. אביה המנוח – ד"ר אריה משה-קורץ, היה איש הפועל המזרחי, וטיפל בעניני כפר עציון. שלום קרניאל שנפל ב"שיירת העשרה" היה ידידו האישי. ד"ר משה קורץ  היה נציג הפועל המזרחי בהגנה, והיה בקשר עם כפר עציון עד לנפילתו.
 
הספר עב הכרס (512 עמודים) מחולק לשני שערים – "נפילה" ו"תקומה". המתאימים למסגרת הסיפורית של זיכרון כפר עציון. כל שער מחולק לפרקים. חלקם עוסקים בזיכרונות של מקום וזמן, וחלקם בניתוח של תימות ורעיונות. הוא מספר על קבוצת אברהם, שממנה נוסד כפר עציון, על החיים בכפר עציון, חווית הפינוי למנזר רטיסבון בעיצומה של המלחמה, והשהות בפתח תקווה, אליה עברו לאחר נפילת הגוש. עיקר ענינו של הסיפור הוא תיאור המתרחש מנקודת מבטם של הילדים, שחלקם היו אז פעוטות. פרק נרחב בספר מוקדש לחיים ב"גבעת עליה" חצר ביפו בה השתכנו רבים משרידי כפר עציון בין השנים 1949 ועד ל1965 . גבעת עליה נתפסת עד היום, כמעט  אצל כל הילדים דאז כמחוז חפץ וגעגוע. מקום בו הפכו למי שהם. ליבליך מספרת על בתים בהם הצניעו את העבר, אולי מתוך כוונה לשמור על הילדים מפני הצער. עד כדי כך הגיעו הדברים, שהיו ילדים שלא סיפרו להם שמי שחשבו לאביהם אינו אלא בעלה השני של אמם. החלק השני של הספר עוסק ב"תקומה" מתחיל במלחמת ששת הימים עם שחרור הגוש, ורובו עוסק בניתוח תיאורטי של דמות ההורה האבוד בעיני הילדים, והדרך בה השפיעה היתמות, ובכלל חווית "ילדי גוש עציון" על המבוגרים שהם הפכו להיות.
ליבליך מסיקה ממחקרה על הדרך בה מעובד זיכרון אישי והופך לזיכרון קולקטיבי. המונח "זיכרון קולקטיבי" מניח שחברים בקהילה שותפים לדעות מסוימות אודות העבר. מקרה ילדי כפר עציון הוא מקרה מבחן מרתק, מאחר שרוב ילדי כפר עציון היו קטנים מכדי לזכור בעצמם, ובד בבד נעשה נסיון מתמשך לחנך אותם לאורו של זכר כפר עציון. ליבליך מעידה שנחקריה התקשו להבחין בין דברים שזכרו בעצמם לבין מה ששמעו מחברים, מהורים או מקריאה בספר "גוש עציון במלחמתו" שהיה, כפי שהעידו "התנ"ך השני של ילדי כפר עציון". ליבליך טוענת שנוצר "זכרון קולקטיבי", דהיינו בסיס ידע המשותף לחברי הקבוצה, שהוא שלהם אך בד בבד חיצוני להם. יתרה מזו, היא מראה כיצד סוכנים חברתיים, שהיא מכנה "כהני הזכרון", שותפים בבניה ותחזוקה של זכרון כזה. כהני הזיכרון הם כאלה שזהותם כילדי כפר עציון היא מרכיב מרכזי בזהותם האישית, והמחויבות שלהם לזיכרון היא עמוקה. בשולים יש כאלה שהמרכיב הזה אינו משמעותי בחייהם, ובתווך כל השאר, כל אחד לפי מידת הקירבה שלו.  ליבליך מציינת שסיפור המסגרת של כפר עציון הוא "מיקרו נאראטיב" של כל הסיפור הציוני כולו. חורבן גלות ושיבה. ובשל כך, בין השאר, הצליח להשתמר ואף לתמוך בסיפור הציוני כולו.
 
ליבליך נמנעה מעיסוק בהקשרים ומשמעויות פוליטיות, ונתנה דעתה על כך  רק כאשר הנחקרים העלו את הנושא. אמנם אפשר אולי לומר שהמניעים הפוליטיים מאחורי סיפור כפר עציון אינם מענינו של מחקר זה, המתמקד בעולמם הפנימי של הנחקרים, וליבליך מניחה זאת לאחרים אך לטעמי יש בכך החמצה. אומר עוד כי כמי שתחום ענינו הוא סוציולוגיה, חסר לי במיוחד הקונטקסט לאירועים. ילדי כפר עציון של ליבליך נדמים ככאלה החיים בבועה. ההתייחסות למצב הישראלי הכללי, או לחברה הדתית במיוחד, כמעט ואינה קיימת.
כך או כך – "ילדי כפר עציון" הוא ספר עיון חשוב, המציג מקרה מבחן של זיכרון קולקטיבי. זירת המחקר מאפשרת לבחון את התהליכים בפרספקטיבה של זמן, אך גם בתוך מסגרת חייהם של אנשים יחידים. בעוד כמה וכמה עשורים, מדרכו של עולם, מחקר אודות כפר עציון כבר לא יוכל להסתמך על ראיונות.  

לשם מה התכנסנו כאן

כבר בעת קריאת הספר, וביתר שאת לאחר שסיימתי אותו, שאלתי את עצמי לשם מה הוא נכתב. מה מקומו של הספר הזה. כפי שסיפרתי לעיל, לעמיה ליבליך קשר אישי לנושא כפר עציון ומכאן יוצרת ליבליך סוג של מחויבות אישית לנשואי מחקרה. ליבליך, כמובן היא חוקרת ובתור שכזו היא כותבת  ספר מחקרי אודות זכרון וטראומה, ועוסקת בסוגיות של זכרון ולאום.  אך מעבר לכך, לספר הזה יש הקשר רחב יותר בשדה הציבוריות הישראלית. ליבליך רומזת לכך בפרק הסיכום של הספר בהגיגים המנסים לגשר בין מקומה היום בשמאל המדיני לבין תוכן הספר וראיית העולם של גיבוריו.
שאלה אחרת שיש לשאול היא מה האג'נדה של ילדי כפר עציון עצמם. בדרך שאינה כל כך אופיינית למחקרים במדעי החברה, המחקר הוזמן על ידי הנחקרים עצמם. תיעוד של התקופה יש לרוב לכן יש להניח שהיתה להם מטרה בהזמנת הספר והמחקר הזה, אולי הם ביקשו להציג את נקודת המבט הייחודית שלהם – "ילדי כפר עציון". אך עדיין – נשאלת השאלה:  מדוע דווקא ספר פסיכולוגי? למה לא מחקר היסטורי שיתעד כל שלב בגלגולי הכפר, וילווה זאת כמקובל במסמכים תמונות וראיונות?
איך משתלב ברצון להנצחה ספר שכזה, ובו ביקורת, גם אם מתונה על הוריהם והדרך בה גידלו אותם? אמנם לא ניתן למצוא בספר אותה הביקורת מפרקת השיח ומתייחסת להבנית זיכרון כמעשה פוליטי , אך מצד שני אין כאן אמונה חסרת פשרות בצדקת הדרך.
הספר הזה, יש להניח, ימצא בספרייתו של כל חבר קיבוץ. אמנם, הוא לא  מנפץ מיתוסים ולא ממעיט בערכם של האבות המייסדים, אך מצד שני, כדרכו של ספר מחקר בגישה פסיכולוגית, הוא נותן פשר והקשר למעשים ומפרק מהם את ההילה המיתולוגית. בספר הזה אין בנים השבים לגבולם בגלל ציווי מקראי. יש פה ילדים שמרגישים כך, או אחרת. עצובים או שמחים, זוכרים בחיבה או בהסתייגות את ילדותם.

זאת ועוד. בספר מוצגים כל הדוברים בשמותיהם הפרטיים. כך לדוגמה מוזכר "חנן, אולי הידוע שבין ילדי כפר עציון". אותו "חנן המרואיין" הוא כמובן חנן פורת, ואני מקווה שיסלח לי אם הסגרתי את סודו. ובכן, חנן פורת הוא דמות ציבורית ידועה ומוכרת. יש לו מקום משמעותי בהיסטוריה של ההתיישבות ביהודה ושומרון. על פועלו במהלך השנים שחלפו מאז מלחמת ששת הימים יש לו תומכים ומתנגדים, ממחנות שונים בחברה ובפוליטיקה הישראלית. ובכל זאת בספר הוא חוזר להיות ילד צעיר לימים נטול כל היסטוריה והקשר. כך גם יוחנן, אלישיב,חנה נוס', שילה, יעקב ועוד חברים. כולם אנשים מוכרים וחשובים בקהילתם, קרובים כבר לגיל ששים. כולם חוזרים לילדות.
מחקר בתחום מדעי החברה הוא עניין חשוב לכשעצמו, ובמיוחד אודות החברה הישראלית. יש ערך רב להרחבת הבנתנו את המצב הישראלי לגווניו, ולפתיחת שדה המחקר לאתרים שלא נחקרו עד היום משום שהיו "מחוץ למסך הראדאר". מעט מדי נכתב עד היום על הציונות הדתית ובניה. בשל כך יש לשמוח על צאתו לאור של ספר זה. עם זאת, אני עדיין מתקשה להבין מדוע רצו בכך ילדי כפר עציון. לדעתי "ילדי כפר עציון" משתלבים  שלא בטובתם בזרם הפסיכולוגיסטי השוטף את מחוזותינו. לאחר הפרק המיתולוגי בהיסטוריה הקולקטיבית של ישראל, ואחרי נסיונות לקעקע את המיתוסים מגיע עידן הניתוח הפסיכולוגי. אם אתה לא "מדבר על זה", אתה לא קיים. אם תולדות חייך לא נבחנו בפריזמה הפסיכולוגית, משל הם ולא היו.
 
שעת בקר מוקדמת עכשיו, ערפל ידידותי מכסה את הרי גוש עציון ואני יושב וכותב בחדרי שבאלון שבות. עוד מעט אצא, ובדרכי מדי יום אעבור ליד כפר עציון הבנוי, ומאחורי יישאר ממתין בשקט לשובי –  האלון הבודד, גיבור ילדותי.
 

יתפרסם בגליון ערב פסח של עתון "הצופה"

 

אתר האינטרנט של כפר עציון