שבכל הלילות אנו אוכלים – עיון בספר "בטן מלאה" מבט אחר על אוכל וחברה

 

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, הלילה הזה- כולו מצה. שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות – הלילה הזה מרור. שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת – הלילה הזה שתי פעמים. שבכל הלילות אנו אוכלים בין יושבין ובין מסובין – הלילה הזה שתי פעמים. (מתוך ההגדה של פסח)

מבחינה ביולוגית  האדם הוא אוכל-כל, ובכל זאת –  מאכל תאווה של אחד, הרי הוא בבחינת שיקוץ לשכנו. כמעט בכל התרבויות האנושיות המוכרות יש איסורי אכילה מסוג זה או אחר. החזיר אסור על המוסלמים, בשר הבקר תועבה הוא להינדים, שבטים מסוימים לא יאכלו את החיה המסמלת אותם, גם אם חייהם תלויים בכך.  גם ליהדות איסורים תרבותיים רבים הקשורים באוכל. (כשאני מדבר על היהדות כתרבות, איני עוסק בזרם החילוני-רעיוני המכונה "יהדות כתרבות".  השימוש שלי במונח הוא בהקשרו הסוציולוגי, על פיו יהדות היא מכלול של אמונות דעות ומעשים, ובתור שכזו הרי היא "תרבות".) על פי היהדות רוב החיות בעולם אסורות באכילה, וגם אלה המותרות יש להורגן דווקא בדרך זו ולא אחרת, ולהתקינן למאכל לפי פרטים ודקדוקים. גם באכילת מזון מן הצומח יש כללים נוקשים. וכידוע – מה  שמותר בכל ימות השנה, אסור ב"בל יראה ובל ימצא" בחג הפסח.
הספר "בטן מלאה – מבט אחר על אוכל וחברה" בעריכתו של אביעד קליינברג, מדבר על הקשר בין תרבות ואוכל. אך אל תתנו לשם הזה להטעות אתכם, אין כאן טיול מסעדות נהנתני, תיאורי שווקים אקזוטיים או אוסף סיפורים על  מאכלי עמים. הספר הקטן והמרתק הזה, שיצא בסדרה "החומרים המרכיבים אותנו ", מדבר על הקשר האמיץ בין התרבות לבין האוכל. על הדרך שבה התרבות קובעת מה יאמר האדם על האוכל ויותר מזה, מה אומר האוכל על האדם. קדמו לו הספרים "על אהבת אם ועל מורא אב – מבט אחר על המשפחה", ו"לא להאמין – מבט אחר על דתיות וחילוניות" המנסים כולם לתת  "מבט אחר" על נושאים מוכרים.

אוכל אינו רק סיפוק צרכי הגוף, או חוויה של טעם. אוכל הוא מסמן תרבותי עז. אמריקאי לא יאכל כלב או חתול, גם דתו אינה אוסרת זאת עליו.  גם בתרבות היהודית, לא רק חוקי הדת קובעים מה ראוי להאכל ומה לא.  בבית של סבתא שלי ז"ל, לא אכלו תירס כל ימות השנה. גם בימי הצנע היא אמרה – אני לא אתן לילדים שלי אוכל של פרות. המצב אמנם קשה, אבל לא עד כדי כך. גרעינים בוודאי שלא נראו במטבח של סבתא, זה אוכל של צפורים מאז ומתמיד, אם ירצו – יאכלו, לא אנחנו. בשיח הסטריאוטיפי –  מסומנים קהילות ועמים על פי המאכלים המיוחסים להם. יהודים אמריקאים אוכלים בייגל עם לאקס, הצרפתים הלא הם אוכלי צפרדעים, הגרמני ישתה בירה ויאכל כרוב כבוש, תה ואורז יש בסין, ולנו יש פלאפל. זאת ועוד – האוכל הוא כלי תרבותי חזק מאד לסמן באמצעותו האם האדם שלפנינו אנין טעם הוא, וידע להעריך איכות ולשלם מחירה טבין ותקילין, או איש מן הפחותים שאינו יודע עפיצות מהי ולא פיתח לעצמו חך מתוחכם הראוי לבוא בקהל.
"בטן מלאה – מבט אחר על אוכל וחברה" הוא אוסף של מאמרים העוסקים באוכל ותרבות. אם בליל הסדר שואלים הילדים "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות", הספר הזה שואל על כל הלילות. מה יש במאכלים ובאוכלים, כיצד התרבות שוכנת בתוך הצלחות שלנו, וממלאת את הסירים.

"אנחנו" האוכלים

עיקרו של הספר הוא בשלשה מאמרים: ליאורה גביעון, הכותבת על "חומוס – קוסקוס- סושי : אוכל ואתניות בחברה הישראלית" לומדת מהיחס השונה לקוסקוס וסושי, על מקומם החברתי של קבוצות אוכלוסיה לא הגמוניות, ועל הדרך בה משתלבת כלכלת מהגרים עם מגמות קולינאריות. גבעון מבקשת לטעון שאוכל מוגדר כ"אתני" הוא חלק מ"שיח פוליטי תרבותי רחב המעצב יחס אל האחר, פוליטיקה והיררכיה של זהויות בקרב קבוצות בחברה הישראלית" (עמ' 33)  רוצה לומר אוכל יחשב כ"אתני" רק בתנאים חברתיים ותרבותיים מסוימים. האוכל של הקבוצה השלטת, לעולם לא יהיה "אתני". האוכל של  קבוצות נמוכות סטטוס יופקע מהמרחב הפרטי, יעבור עיבוד כך שיתאים לחיך ההגמוני, ויוצע לאכילה רק במסעדות לא יוקרתיות, לעולם לא כאוכל "גורמה".  אוכל זר, השייך לקבוצות שאינן מתחרות על ההגמוניה, כמו צרפתים או יפנים, יכול להיחשב כאוכל עילית, ולהיות נושא לשיחה מתוחכמת בשעת ערב. גביעון טוענת שהמהלך הזה הוא חלק מהקולוניאליזם התרבותי שכופה המערב על המזרח.
למרות הניתוח המרתק שעושה גביעון לדרכי ההבניה התרבותית של שליטה באמצעות יחס  למזון, היא בעצמה מפעילה פרקטיקות של הכללה והדרה בטקסט שלה. כך למשל בקטע ארוך בו היא מספרת על חנויות לממכר אוכל מהמזרח הרחוק:

"אנחנו התחלנו לאכול טופו ואטריות בנוסח תאילנדי בנסיון להיזכר בטיולי התרמילים שלנו או של ילדינו, שחיפשו במסעותיהם חומוס….נודלס וירקות מוקפצים שישתלבו עם מוסיקת העידן החדש המושמעת בדירות הישראליות בין הנרות הריחניים, הקריסטלים, פעמוני הרוח והאוריגמי. המחירים בהתאם……את העובדה שחלק מהמוצרים ה'אקזוטיים' האלה עמדו לרשותנו תמיד בדוכני השוק, הדחקנו. כך גם את המאכלים של הדרום-אמריקאיים, התורכיים והרומניים, הנמכרים במחירים נמוכים. אנחנו נכונים לשלם יותר בעבור סושי ופחות בעבור בורקס תורכי וחומוס".(עמ' 41)

בתוך היום יומי משוקעת החברהגביעון כותבת בגוף ראשון רבים – "אנחנו". השאלה הראשונה שמבקש קורא ביקורתי לדעת היא, מי הם ה"אנחנו" עליהם היא מדברת.
אני כשלעצמי, הנרות הריחנים האחרונים שהדלקתי היו במסיבת היומולדת בתיכון, לא הכתפתי על שכמי תרמילים בתאילנד, לא אכלתי סושי מימי, ובורקס וחומוס שוכנים בצלחתי דרך קבע.  מאחר שיש להניח שגביעון אינה נוקטת לשון "אנחנו מלכותי", ארשה לעצמי לשער כי כוונתה לומר שנמעני הספר הזה הם השותפים לקבוצה החברתית שלה עצמה –  חבריה, מכריה וידידיה. פעם אחד היא אמנם מזכירה את "הסבתא הכורדייה שלנו" אבל, בסופו של דבר, ה"אנחנו" שלה הוא ההגמוניה הישנה והמוכרת- הישראלי החילוני התל-אביבי. בשל כך לא הופתעתי לגלות שהיא לא מזכירה את נושא הכשרות והבניית האוכל הכשר בטורי האוכל בעיתונים כאוכל "לא מתוחכם" שלא לומר בלתי ראוי למאכל, ואת "תוגת החגים" העונתית בה מזכירים לנו שמצות גורמות לעצירות, במחילה, וסופגניות הם סכנת נפשות של ממש.

כך נבשל

"שיחי ידע של תזונה, היגיינה והליכות ונימוסים נקראים למשימה בספרי הבישול, ומגוייסים לכינון חברה בצלמם ובדמותם של המומחים, או ליתר דיוק בצלם המערבי שאימצו לעצמם". (עמ' 96)

במאמרה "כך נבשל" בית בישראל כותבת עפרה טנא על  "קריאה בספרי בישול משנות השלושים עד שנות השמונים" ומראה כיצד דרך ספרי הבישול מונחלים ערכים על הדרך הנכונה והראויה לנהל בית בישראל. טנא טוענת כי "עקרת הבית" המודרנית אינו תפקיד נשי היסטורי, אלא קטגוריה תעסוקתית שבאה לענות על הצרכים של המשפחה הבורגנית החדשה, שנוצרה אחרי המהפכה התעשייתית ובעקבות הקפיטליזם. ספרי הבישול, עוסקים במרחב הביתי , אך בתקופה שבה היא עוסקת הם נכתבו על ידי מומחיות לדבר, שביקשו לנצל את הבמה להפצת ערכי הבורגנות ולכינון "בית ישראלי ראוי". הערכים שהונחלו בספרים אלו יצרו דה-לגיטמציה לסדר התרבותי המזרחי שחלק מנמענותיהם של הספרים הביאו עמן מארצות מוצאן. באוסף מפורט ומדוקדק של הוראות "עשי" ו"אל תעשי" מנסחות המחברות כיצד יש לסדר את השלחן, מהו סדר חלוקת האוכל הראוי, כיצד יש לפנות אל המבוגרים ואל האורחים. עפרה טנא משייכת את סוג השיח הזה למה שהיא מכנה "השיח התרפויטי" המבוסס על הנחות פסיכולוגיסטיות.  פרויקט התירבות הזה נמשך בצורתו המפורשת עד לשנות השמונים.
אני סבור כי  היום, השיטות מעודנות הרבה יותר, והמטרות מעט אחרות. אין הכוונה לייצר "אזרח מועיל ותרבותי"  אלא למשמע את האזרח ולהופכו לצרכן מותגים. מאמץ התירבות החדש  נמשך בכל עוז. זאת עושים באמצעות ייצור הבחנות דקות, המקנות למחזיק בהן הון תרבותי. ראו את מה שנעשה עם הוודקה. אותו משקה פשוט וחביב המכיל מים ("וודקה" היא צורת הקטנה למלה "מים").בתוספת אלכוהול המיוצר מדגנים, סלק סוכר, או תפוחי אדמה.כדי להגביר את המכירות באה לאוויר העולם יצירה חדשה –  "וודקה סופר פרימיום", דהיינו וודקה העולה פי עשר מאחיותיה הפשוטות. כדי לשכנע את הלקוחות הפוטנציאליים יוצרו הבחנות חדשות, למביני דבר. ראו למשל את התיאור הזה:

"הוודקה עוברת תהליך זיקוק כפול ושלושה סינוני קוורץ ופחם פעיל קפדניים. הוודקה מעורבבת עם מים, הנקראים ע"י הרוסים "מים חיים". אלו מים המגיעים ממקורות "חיים", בעיקר מנהרות ואגמים. המים עוברים תהליכי ניקוי ממינרלים לא רצויים אך לא עוברים זיקוק, דבר המשמר את הערכים הטבעיים של המים …..כיום, עם פריחתן של הוודקות בטעמים, זוכה וודקה זו להצלחה גדולה ברחבי העולם, בעיקר בקרב מביני דבר היודעים להעריך וודקה איכותית.. " (מתוך מודעה לוודקה. ויש כאלה הנמכרות גם ב 290 שקל לבקבוק).

במאמרה "לבן או לבניה: על מזון, נשיות ובנין אומה בימי הצנע"  מספרת אורית רוזין  על המשמעות החברתית של כפיית  צניעות קולקטיבית, ועל אסטרטגיות, נשיות בעיקר, להתמודדות עמן. רוזין מספרת על התערבות חריפה של הממשלה במשקי הבית של העולים. לעתים כדי ללמדם כיצד יש להשתמש במוצרי המזון שאין הם מכירים, ולעתים כדי ללמדם שימוש "ראוי" בסכין ובמזלג. היא מספרת על החלטת המדינה לפתוח מקומות הזנה לילדים שלא באמצעות ההורים, בעקבות טענות שנשמעו נגד העולים, ולפיהן, הם מעדיפים את טובתם האישית, ואינם מאכילים את ילדיהם.
רוזין מתחמקת מהדיון בשאלה האם היה ממש בהאשמות, או שכל הסיפור הוא עלילה המבטאת  פטרונות של המוסדות הקולטים.  המאמר ברובו תיאורי , אך מאיר את ענינו גם בהיבטים התרבותיים של הצנע ולא רק בטכניקות ייצור ארוחה משום דבר, שהיו נהוגות אז. רוזין כותבת בנימה מעט נוסטלגית, ומבכה את הימים שבהם, למרות אי השוויון בחברה, היה למצער שיח של סולידריות בין אלה שיש להם לאלה שגורלם לא שפר עליהם.

בין הפרקים הללו מביא הספר שיחות עם אנשי אוכל. השף דוחול ספדי, בעלים של מסעדה בנצרת מדבר על אוכל, מסורת ויחסי יהודים וערבים. רות סירקיס, המחברת המיתולוגית מספרת על חייה בין הסירים והספרים, ורחל קליינברג, אמו של העורך, משוחחת איתו על החיים כאשה "פשוטה" בתקופת הצנע. הספר נחתם במדור כאילו – הומוריסטי של ימי ויסלר, אבל את הקריאה אפשר בהחלט לסיים עמוד לפניו.
הכותבים והעורך מגישים לנו בספר זה סוציולוגיה פופולארית, אך לא פשטנית. ניתוח חברתי קריא  וזמין גם למי שאינו מצוי בתחום. שלא כמו בתחום הפסיכולוגיה שמדפים ממנה ממלאים כל חנות ספרים, לא נפוצה בישראל למרבה הצער, ספרות סוציולוגיה פופולארית, והתובנות הסוציולוגיות לא מקבלות מספיק מקום לטעמי בשיח הציבורי. "בטן מלאה"  מדגים את כוחן של הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה לנתח ולפרק את המובן מאליו היומיומי, ולהראות כיצד בתוך החיים הפשוטים לכאורה, משוקעת החברה על כוחותיה וערכיה.  זו כשלעצמה סיבה ראויה בעיני לשמוח על הוצאת הספר הזה לאור.

 

בטן מלאה – מבט אחר על אוכל וחברה, עורך אביעד קליינברג, אוניברסיטת תל אביב – כתר הוצאה לאור, סדרת "החומרים המרכיבים אותנו" , תשס"ה 2005 , 238 עמ'

התפרסם בעתון "הצופה" מוסף פסח של "סופרים וספרים" תשס"ו