סיון קליינגבל מלונדון , שכתבתה מופיעה ב"הארץ" תחת הכותרת "למות או לכבוש את ההר" מספרת לנו על אחד, מאט דיקינסון שעלה כמה וכמה פעמים בימי חייו לפסגת האוורסט. בעזרת התובנות שהפיק שם, או בדרך חזרה, היא מנסה לאלפנו בינה בתובנות חשובות לעולם הניהול:
|
דיקינסון טוען כי מציאות שבה פועלים מטפסי הרים דומה מאוד לזירה העסקית המורכבת. "כשמטפסים על קרחונים צריך לדעת שהם כל הזמן נמסים מתחת", הוא אומר, "זה נראה שקט – אבל טעות אחת יכולה להרוג את הצוות. זה נראה רגוע – אבל סופה אחת עלולה להפוך את התוכניות בין רגע. לכן", הוא ממשיך, "חייבים להבין את הסביבה שבה פועלים – כדי לשרוד. המנהיג הוא מי שמבין הכי טוב את ההר". |
אחד הדברים החביבים על קפיטליסטים בכירים, כך נראה לי, הוא הצגתם כמנהיגים בעלי חזון, אומץ ושאר רוח. (כי כסף זה לא הכל בחיים כשיש לך ממנו מספיק.) הם אינם סתם תככנים, מהמרים על שווקים מתעוררים או מוכרים מסטיקים בלירה, (הרבה מסטיקים בהרבה לירות, כמובן) הם מנהיגים.
יש במאמר הרבה תובנות, רובן קלישאות לעוסות לעייפה, אבל זה לא מה שחשוב כאן. ראו את המטאפורה. הובלת עסק היא כמו להנהיג מסע אל האוורסט.
|
דיקנסון שאל עצמו מי הם המנהיגים, הפועלים בכל זירה שהיא, שיכולים להוביל צוות אל המשימה המטורפת, ולהשיבו פעם אחר פעם אל המחנה – בחיים. |
מסע אל האוורסט, כרוך בסיכון ממשי לחייהם של לא מעט אנשים. סיכון מיותר. העולם לא יתרם במאומה ממשלחת נוספת שתגיע אל ההר הזה. רבים מתו שם, ועוד אחרים ימותו ללא כל סיבה וצורך, חוץ מתחושת האגו-טריפ של ה"מנהיג" דה- לא שמאטה, שכספו מאפשר לו לשחק בחייהם ובמותם של אנשים אחרים.
יופי של מטאפורה, הלא כן?
פינגבק:משא ומתן, מרטין לותר קינג, חומסקי ושירת העשבים – טור לקראת שבת | ספר חברה תרבות