נקודת הפתיחה התרבותית של תיאטרון במסורת היהודית אינה נוחה. בתלמוד (בבלי ע"ז י"ח ע"ב) דורש ר' שמעון בן פזי "'אשרי האיש אשר לא הלך' – לטרטיאות ולקרקסיאות של עובדי כוכבים". הצרוף "תאטראות וקרקסאות" הפך למטבע לשון המציג את העיסוק באמנות הבמה כמשהו שאינו ראוי. צרפו לכך את היחס למקומה של האשה בחברה בכלל, ואת אתוס הצניעות הנשית בפרט. ומכאן תנבע המסקנה שלא יכול להיות, לא יקום ולא יהיה תיאטרון של נשים דתיות. בטח לא בישראל.
אך לא נהיה כמו אותו כפרי בבדיחה, הנועץ מבט בג'ירפה ופוסק "אין חיה כזאת", כי מסתבר שיש תיאטרון נשים דתי. "עזות שבקדושה – תיאטרון נשים דתיות בישראל" ספרה החדש של ד"ר רינה רוטלינגר ריינר, המבוסס על עבודת הדוקטורט שלה, מראה כי התופעה נפוצה יותר ממה שנוטים לחשוב, וכוללת בתוכה נשים חוזרות בתשובה, נשים בהתנחלויות, בעיר וגם מן המגזר החרדי. רוטלינגר-ריינר מספרת על התרחשויות תיאטרוניות של נשים. קבוצת "הנקודה היהודית" של דינה שוחט ודניאלה דבש מבת-עין. שתיהן נשים שלא גדלו בחינוך הדתי (שוחט היא חוזרת בתשובה ודבש גיורת) והן מציגות בפני נשים דתיות וחרדיות.
סיפורה של קבוצת "הדוסיות", שהציגו בפסטיבל התיאטרון בעכו תוך ביקורת נוקבת על ערכים דתיים, מראה על השוליות הכפולה בה נמצא התיאטרון הנשי כאשר הוא מנסה להעז ולהיות ביקורתי ומתריס. מצד אחד, הוא נדחק לשולים על ידי הציבור הדתי בשל המרים העולם ממנו, ומצד שני הוא בשולי העשיה התיאטרונית הכללית. מאחר שהממסד וקובעי הטעם התיאטרוני, אינם תומכים ביצירה הדתית הנשית ולכל היותר מעניקים מעין עידוד פטרוני שאינו מבין את מקומה וערכה של יצירתן.
עזות שבקדושה – תיאטרון נשים דתיות בישראל, רינה רוטלינגר-ריינר, הוצאת כרמל, 2007 תשס"ז, 265 עמ', 84 ש"ח
רוטלינגר ריינר טוענת כי לדעת רוב הרבנים שראיינה אין מקום לתיאטרון ככלי אמנותי לביטוי אישי של היוצרים – כפי שהוא נתפס בחברה החילונית,- אלא רק ככלי להעברת מסרים חינוכיים, "תיאטרון מגויס" המוגבל מבחינת הנושאים שיעסוק בהם, סגנון הדיבור והתפקידים שנשים יכולות לגלם בו. כי לפחות בחלק מהמקרים, טוענת ריינר, היוצרות עצמן שותפות לדעות הללו.סיפור מגמת התיאטרון של מכללת אמונה, מעיד אולי יותר מכל על המורכבות בה פועלות הנשים הצעירות הלומדות תיאטרון במכללה. מכללת אמונה אינה מוסד הקורא לחתרנות. וגם התלמידות שם, כך נדמה, שותפות לפחות ברובן לערכי המוסד, הממסד ולקונצנזוס של המיינסטרים הציוני דתי, כפי שהן מבינות אותו. המגמה מיטלטלת בין רצון לביטוי אישי וחופש אומנותי, למחויבות ערכית ובחירות אמונתיות.
בסיום ההצגה "רות" אמרה רבקה מנוביץ, הכוח המניע של ההצגה, המפיקה וראש החוג לתיאטרון במכללת אמונה את הדברים הבאים: ארבעת אלפים שנה היה התיאטרון מנודה ע"י היהדות, כיוון שהיה מקום של קלות ראש ועבודה זרה. בשנת החמישים לתקומת ישראל, הוא הופך לבית מדרש…. וזה מה שעשינו: לא עוד תיאטרון של קלות ראש, אלא תיאטרון מקצועי אומנותי שפועל עם היהדות, ומתוך היהדות. (מובא אצל יהודה אייזנברג באתר דעת http://snipurl.com/1ievd ), אך אין זו הדעה היחידה וישנן גם אחרות בתוך המגמה ממש.
הספר שלפנינו ברובו תיעודי ומיעוטו תיאורטי. אין בכך כל רע, כמובן, ויש בספר כדי להאיר את עינינו ולתאר את מצבו של תיאטרון הנשים הדתיות בישראל של זמננו. עם זאת – השימוש בשמות בדויים פוגם בערכו התיעודי של הספר.לו היה הספר רואה את סוגית התיאטרון הנשי כמקרה מבחן – לסוגיות פמיניסטיות, סוציולוגיות או אחרות, היה אפשר להבין את הסתרת השמות. אבל במתכונתו הנוכחית בה היא מפרטת בהרחבה אירועים ומקומות, השימוש בשמות בדויים בספר כזה נוטל את עוקצו ופוגע בערכו של הספר. במקרים רבים ההסתרה משונה. כך למשל בשמותיהן של מנהל מכללת אמונה הראשון, ויותר מזה הנוכחי. כל אדם שיחפוץ בכך די לו אם יעיין באתר האינטרנט של המכללה וימצא מיד מי הוא זה ואיזה הוא. בכל הנוגע לרבנים ומחנכים אני תמה מדוע הם אינם מוכנים להופיע בשמם כאשר הם מתייחסים לסוגיה דתית חברתית חשובה שכזו.
ועוד -. רינה רוטלינגר ריינר מלמדת במכללת אמונה, וכותבת אודות המכללה ונושאים אחרים בהם היא עצמה מעורבת. היום זה מקובל ואין לי סיבה להטיל ספק ביושרתה של המחברת, אך הייתי מצפה לקרוא בספר, ולו בקצרה, כיצד היא מתמודדת עם האתגר הניצב בפני חוקרת הנדרשת לכתוב על תלמידות, עמיתות ויותר מזה – מנהלים ומנהלות. גילוי שכזה היה מפחית את החשש שהספר מתון מתוך כוונה שלא לפגוע במאן דהוא.
עיקר ענינו של הספר הוא השאלה תיאטרון נשים דתיות – האם הוא אפשרי? האם אותם ניסיונות מוגבלים בהיקפם שנסקרו בספר, הם תחילתה של תופעה חברתית רחבה או שישארו בשוליים של הציבור הדתי. ויותר מזה, האם הם יצמיחו תיאטרון כאמנות, הבאה לבטא את היצירה והיוצר, לממש את אמנותם של כל המעורבים, או שמא יהיה זה כלי מפוקח וממושטר, שמור היטב על ידי סוכני הסוציאליזאציה של החברה, כפי שמעידים דבריה של רבקה מנוביץ. האם זו המלה האחרונה שנאמרה בסוגיה, או שהזרעים יביאו פרחים אחרים, לא צפויים, לערוגה הבטוחה. ואולי אין תוחלת למאמץ להיכנס לתוך הממסד התיאטרוני שגם לו יש שומרי גבול משלו. ויש שיאמרו אף מעבר לכל זה – אין כאן סתירה בכלל, וההפרדה בין יצירה חופשית לבין רוח דתית אינה אלא הבניה חברתית, תוצר האידיאולוגיה של הנאורות.
ספרה המרתק של רוטלינגר ריינר, מותיר את הקורא מהרהר עם השאלות הללו.
יתפרסם בסוף השבוע בטורי "ספר חברה תרבות" בעתון "הצופה"
משום מה אני זוכר שהייתה זו האישה של אחד הרבנים החשובים שדחפה להקים את תאטרון הבימה בגילגולו הראשון במוסקווה.
משום מה אני זוכר שזו אימו של הרב הרצוג שהיה הרב הראשי לישראל.
לא מצאתי לכך איזכורים ברשת.
האם מישהו יכוול לאמת את זה?
אני מכיר אותה באופן אישי, והיא לא אישה של שום רב.