חזקים על חלשים – אריה כספי/ משני עברי המחיצה – אורה כהן

"קצת מגזימים אצלנו בהערכת הכלכלנים. על כל תחזית שמתגשמת יש שתיים שנכשלות. כלכלה היא מקצוע הרבה פחות מדויק ממה שנדמה. למרות זאת מנסים כלכלנים כמו פרנקל, נאמן וחבריהם לשלוט במהלך חיינו. ההתעסקות בכסף יוצרת תחושה כאילו הכלכלנים מודדים הכל בצורה מדויקת. למעשה כלכלה היא התחום המעורפל ביותר במדעי החברה. מחקרים כלכליים אמינים הרבה פחות ממחקרים בחינוך או בפסיכולוגיה." ("מדוע טועים הכלכלנים" עמ' 31)

את הדברים הללו כתב אריה כספי המנוח בשנת 1998. כספי, שכתב ב"כותרת ראשית" וב"הארץ" מ 1986 ועד פטירתו ממחלה ב 2003,  נודע בכתיבתו בענייני חברה וכלכלה. אך עסק גם בנושאים אחרים. הספר כולל "רשימות שגם אם נולדו על רקע אירועי זמנן עומדות היטב במבחן הזמן וכוחן יפה אולי אף יותר כעת. כולן משקפות את מאפייני כתיבתו: פשטות, בהירות, דייקנות, שנינות, יושרה אינטלקטואלית ועוצמה מוסרית."
 

הספר כולל כמה נושאים המקובצים ל"שערים" שנים מהם עוסקים בכלכלה וחברה – ליבת כתיבתו של כספי, אחד מוקדש ליחסי דת ומדינה ואחר לסוגית הסכסוך הישראלי ערבי ולניסיונות ליישבו. כולם כמובן נכתבים מנקודת מבט שמאלית מובהקת. קורא ביקורתי צריך לזכור שאין כאן ליקוט מלא של כל הגותו, אלא מבחר שנערך כאן ועכשיו, מתוך רצון להציג דברים שיעניינו את הקוראים של היום.   עם זאת – קריאה של תחזיות שנכתבו לפני עשור ויותר, בחכמה לאחר מעשה יכולה לתת פרספקטיבה מעניינת למי שאנחנו ומה שאנחנו היום.
מאחר שכתיבה על השטחים  יש לנו בשפע גם היום בכל עיתון וכמעט בכל מקום, ענינה אותי יותר מחצית הספר המוקדשת לסוגיות של חברה וכלכלה.
טוריו של כספי ליוו את התהליך בו הפכה ישראל למדינה הנשלטת על ידי השיח הניאו ליברלי של הקפיטליזם נטול החמלה. לויכוח בעניין הכלכלי חברתי יש שתי רמות – גלויה ונסתרת. ברמה הגלויה נערך ויכוח בשאלה האם להעלות מסים או להוריד, לקצץ בקצבאות או שמא להעלותם. הויכוח הנסתר, ועליו מצביע כספי בכתיבתו הנוקבת הוא על עצם אפשרותו של הדיון בנושאים כלכליים. 
הכלכלה נתפסת בציבור, וגם אצל חלק מהמומחים כאילו הייתה  מדע מדויק, כמו פיזיקה. אם תוסיף לתערובת שתי מנות של קיצוץ בתקציב, פלוס הורדת מסים אחת או שתיים, ויתור על מיסוי ירושות ובד בבד הפחתת קצבאות מיד תקבל כלכלה בריאה פורחת ומאושרת. אך בנוסף לכך יש ממד עמוק יותר – עוצמתו של השיח הניאו ליברלי מצליחה להכתיב את התודעה בה דיון כזה הוא כמעט בלתי אפשרי. הנחות היסוד והתפיסה העצמית משועבדות לפרדיגמה הקפיטליסטית בגישתה הניאו ליברלית. כפי שכבר כתבתי בעבר, תופעה זו אינה מייחדת את מדורי הכלכלה בעיתונים ואת שיחם. הכותרות בעיתונים ובטלוויזיה כפופות לסדר היום הכלכלני.   
 ראו למשל את ההתייחסויות לשביתה האחרונה, ולשביתות בכלל. עילתה של השביתה האחרונה הייתה סכסוך בענייני שכר. המו"מ נמשך ונמשך, כאשר היה נדמה שלא תהיה שביתה כותרות החדשות היו "אפשר לנשום לרווחה, הוסר איום השביתה". רוצה לומר, העיקר הוא שלא תהיה שביתה. לא משנה האם הדרישות מוצדקות, מה טוב ומה ראוי. שביתה תמיד נתפסת כצעד רע, אלים וכוחני. קיצוץ שכר הוא "התייעלות", ופיטורים בקנה מידה נרחב מצטרפים למגמה החיובית כביכול של "שיפור גמישות העבודה במשק".  המצב הקפיטליסטי מייצר תודעה בה האזרח עובר רדוקציה לצרכן. מין יצור שכל הוויתו נמדדת במוצרים שהוא יכול לקנות. ולפי קו חשיבה זה, חמור הרבה יותר שנמל התעופה בן גוריון ייסגר לכמה שעות מאשר השאלה מה תהיה הפנסיה שלו כעובד, או מה יהיה כוחו מול המעסיק וחוקי העבודה.
היום תוכלו למצוא בכל עיתון "מדורי צרכנות" וכולם מטיפים ל"חינוך לצרכנות נבונה". על פי התפיסה הזו האדם הנבון והמשכיל הוא זה שיודע להשתמש בתבונה בכספו, לדרוש ולקבל את מה שמגיע לו בזכות המשאבים הכלכליים שבחזקתו. לפי תפיסתם צרכן לא מרוצה שאינו פועל למימוש זכויותיו, הוא חסר חוט שדרה, אסקופה הנדרסת, משול כחרס הנשבר.
אני לא מודאג מצרכנים לא מרוצים. דווקא אלה המרוצים מדירים שינה מעיני. אלה שנהנים מ"שירות טוב" ואינם תוהים מה טיבו של הסדר חברתי הגורם לבחורה צעירה ללבוש מדים מגוחכים לחייך אליהם בחיוך מעושה ולומר "שיהיה לך יום טוב אדוני" תמורת שכר מינימום ופיטורים כל כמה חודשים. אלה שאינם עוצרים לחשוב מה קורה לעולם בו זכויותיך נמדדות לפי עומק הכיס וצבע הכרטיס.
 

מחיצה כהלכה 

ספרה החדש של ד"ר אורה כהן "משני עברי המחיצה – לשאלת ההפרדה המגדרית בהלכה היהודית", מנסה לעסוק בגלגוליו של רעיון ההפרדה בין גברים לנשים.
כהן מלקטת מקורות הלכתיים והיסטוריים ורוצה להראות שמה שנראה היום כהלכה פסוקה וחד משמעית לא תמיד היה כזה.
אורה כהן צועדת בזהירות רבה בניסוחיה המתונים, אולי מתונים מדי. בין השורות אפשר לחלץ שתי אמירות מרכזיות של הספר. הראשונה שבהן היא החלת הפרדיגמה של חקר המגדר בדיון בשאלות ערכיות יהודיות, והשנייה היא התבססות על מחקר היסטורי וסוציולוגי כטענה מובלעת לפיה פוסקי ההלכה אינם חיים בד' אמות של הלכה בלבד אלא מושפעים מהלך הרוחות של זמנם.
 מכאן אפשר אולי להמשיך לטענה לפיה יש להחזיר עטרה ליושנה ולהיזקק למקורות ולתקדימים היסטוריים כדי לשנות את המצב של ימינו, ומתוך כך, כפי שכתוב על  גב הספר לעסוק בשאלת החברה הדתית, האם עליה להיות נפרדת לחלוטין כמו החברה החרדית  או להפוך ל"חברה מעורבת צנועה".  שני אלו מושגים הטעונים פיתוח. כל אחד מהם – עולם מלא. כהן לא עושה זאת וההבטחה שבגב הספר לא לגמרי מתקיימת בתוכו.
 
כהן לא ממשיכה קדימה עם טיעוניה. היא לא מנסה להציג מודל אלטרנטיבי להפרדה מגדרית, או מבקשת לתת קריאה מחודשת וחתרנית של המקורות הקיימים. היא לא מתמודדת באמת עם האוסרים, ולא ממש מרחיבה את נימוקיהם של המתירים. כהן מסתפקת באיסוף מפורט של מקורות, ובפרק הדיון הקצר שבסוף הספר כל שהיא עושה למעשה הוא קריאה ל"הנהגה הרוחנית של הציבור" לקבל את מנחתה ולהיזקק גם למקורות אלה בבואם להכריע בשאלות דורנו. לטעמי יש בכך משום החמצה של ממש.
  

יתפרסם בסוף השבוע בטורי "ספר חברה תרבות" בעתון הצופה