אמא של אלעד אף פעם לא אהבה שמן זית, והוא עצמו חלם על נוף שבו מרחוק תראה ספינת דיג, והכול יהיה רגוע לגמרי. כשהגיע לארבעים שנה, הוא יוצא לפגישת מחזור. אלעד הוא גיבור הרומן "הארץ שטה" של חגי דגן, – בדרכו לפגישת המחזור מתרחש אירוע מוזר בתכלית – ארץ ישראל נדה ממקומה ומתחילה לשוט – רעידת אדמה מתחוללת. בדרכו מעלה אלעד זיכרונות מאהבות נושנות ומימים אחרים בהם הכול היה ברור כל כך. הוא פוגש את אלישע, שחזר בתשובה, ואת חברתו משכבר הימים, לוסטיג, שהפכה למטפלת מזן הניו אייג'.
תוך כדי רעידותיה השקטות של ארץ ישראל, יוצא בה אלעד למסע ובו הוא פוגש גם את רעות היפה – המתנחלת הקטנה והייצוגית. רעות גרה בגוש עציון והיא מדריכה בבית ספר שדה. היא לא יודעת מהו ערוץ 33, ולא מכירה את כל "שירי ארץ ישראל" עליהם מתרפק אלעד ומהם הוא מצטט לאורך כל הספר. בדרך מצטרפים אליו חסיה ממוזיאון הפלמ"ח, חיילת ועוד דמויות מייצגות, שלא לומר סטריאוטיפיות להחריד, וברקע מנסים צוקרמן וזוסמן להפוך את הקטסטרופה למקור רווח.
חגי דגן לא מבקש לספר סיפור מדע בדיוני מז'אנר הקטסטרופות. ספרו נעדר כל הגיון פנימי בכל מה שקשור לעובדות, והוא נע אל מישור האלגוריה הפנטסטית. הארץ השטה, באה להדגיש את הרצון הקיים אצל חלק מהציבור החילוני להתנתק מכל הקשר היסטורי וגיאוגרפי. להימלט מהעבר המיתי הדתי, מאוהדי בית"ר ירושלים, ומהשכנות הלא רצויה עם לבנטינים – דתיים אף הם, שטוענים לקשר עם אללה שבמרומים.
"הארץ שטה" הוא ספר מז'אנר "גנבו לנו את המדינה". מה היה לה למדינה הטהורה והזכה לפני שהשתלטו עליה הדתיים וכל שאר ה"אחרים" שאינם אנחנו. זכותו של המחבר להתגעגע לעבר שלא היה אף פעם. מי מאתנו לא חוטא בכך. אלא מה – בדרך לשם יצא ספר גרוע במיוחד. חגי דגן מאכיל אותנו, כמעט מאביס, במטאפורות מוסברות היטב ותובנות טחונות דק. די היה לקרוא לגיבור "אלעד". האסוציאציה לאלעד שירד אל הירדן, הייתה מתבקשת, ואפילו מוצלחת. אך דגן לא סומך על האינטליגנציה של קוראיו ומסביר להם הכול בפרוטרוט. הדמויות שטוחות ומשמימות. התובנה המרכזית של הספר – לפיה הסימבוליות של הארץ השטה וחונה בסקנדינביה היא רצון להימלט מהעבר ומהמקום המחייבים כל כך, אינה של המבקר אלא מפורטת הסבר היטב על דפי הספר. רעיון, שמתאים היה לו להעשות לסיפור קצר נמרח כאן לעייפה. חבל.
הארץ שטה , חגי דגן, חרגול עם עובד, 2007 תשס"ז, 180 עמ', 79 ₪
——-
שונה לגמרי, ובכל זאת קשור לעניין הוא ספרה החדש של אניטה שפירא "יהודים, ציונים ומה שביניהם" אניטה שפירא היא פרופסור להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, מתמחה בהיסטוריה של הציונות, הישוב ומדינת ישראל. מתעניינת בסוגיות של היסטוריה חברתית ותרבותית. ספריה זכו להתפרסם גם בקרב הקהל הרחב – מחוץ לתחום האקדמיה.
בספרה של שפירא עשרה מאמרים המנסים מזוויות שונות לדון בקשר שבין יהדות וציונות. המאמר הפותח "חרבת חזעה – זיכרון ושכחה" מציג את הדרך בה התייחסו לשאלת הפליטים ומידת האחריות של ישראל לבריחה-פינוי-גירוש של התושבים הערבים שגרו בתחומי 48 . במאמר "שלילת הגלות" היא מסבירה על השינוי הדורי ביחס לגלות. דור ראשון בחר להתנגד לגלות כדי להבחין עצמו מתוכה, אך הרגיש קשור ליהודי הגלות בקשרי הכרות ומשפחה. הדור השני כבר היה מנוכר לגמרי. עוד בספר "התנ"ך והזהות הישראלית" (שהופיע בספר בהוצאת מאגנס בשם זה, עניין שבאופן מתמיה לא מוזכר כלל). הפרק המעניין במיוחד לטעמי הוא "גולדה – נשיות ופמיניזם", בו מנסה שפירא ליצור גשר בין היותה של גולדה מופת לנשים פמיניסטיות ובד בבד התנערה משיוך כזה.
אניטה שפירא בחרה להתמקד בתולדות הישוב, ומתמחה בברל כצנלסון, בן גוריון וחבריהם. זה תחום ענינה. אך אין בכך כדי להסביר את עיוורונה כלפי קבוצות אוכלוסיה אחרות בישראל. מזרחים אינם בתחום המכ"ם שלה, ולמרות הכותרת "יהודים, ציונים" זרמים דתיים והגותם כמעט ולא מוזכרים אצלה. דתיים לאומים מופיעים רק בהקשר שלילי תחת הכותרת "דתיים לאומניים".
הספר הוא אוסף של מאמרים שהתפרסמו בבימות שונות. בשל כך רעיונות שונים חוזרים על עצמם שוב ושוב, ושוב. עמדתו של בן גוריון באשר למשפט אייכמן למשל, מוזכרת לפחות ארבע פעמים, וכל פעם בהרחבה.
שפירא ניגשת בדרך מעט אחרת לסוגיה "אוי תראו מה היה לנו". נימת הבכי שמשתמש בה דגן מוצנעת כאן היטב, דק מן הדק. שפירא נמצאת במין קונצנזוס מדומיין של ישראלים חילונים בני דורה. ציונים בורגנים ונינוחים, המוכנים לסבול את חיצי הביקורת מימין ומשמאל בלי שיטרדו משלוותם. אניטה שפירא לא מגנה את ההיסטוריונים הישנים ולא את אלה החדשים. היא טוענת שהמדינה בשלה להכיר בעובדות ההיסטוריות שלא עלו אל פני השטח, בלי להפוך את הציונות לתנועה שלידתה בחטא. הכיוון הממסדי למחצה שלה מהוגן כל כך, ומתון כל כך עד כדי הטלת שעמום על הקורא. אין כאן משהו מרעיש שלא שמענו, או תובנה חדשה ומרעננת. אפשר כך ואפשר כך, החיים הם מורכבים, אומרת אניטה שפירא. ואני אומר – אם כך, לא דחוף בכלל לקרוא את לקט המאמרים שלה,כי את זה אנחנו כבר יודעים.