לפני שבע שנים, בג' באב תש"ס נערך באצטדיון טדי בירושלים טקס הצגת השחקנים לקראת עונת הכדורגל 2000/2001. את האירוע, שכמותו לא ערכה בית"ר ירושלים מעולם, ארגן גד זאבי הבעלים החדשים של הקבוצה. הייתי שם, ראיתי את מצעד הכוכבים שעברו לבית"ר מכל הקבוצות בליגה, ותהיתי בעצב מה קרה לה לקבוצה שבה הכסף יענה את הכל.
הו – איזה מלחמה מענגת – אוהדי כדורגל ישראלים, אמיר בן פורת, הוצאת פרדס, 2007, תשס"ח, 255 עמ', 79 ₪
הכדורגל הישראלי שהיה חובבני בתחילתו, הפך עם השנים לספורט מקצועני ומסחרי. התהליך התגבר מאד בתחילת שנות התשעים. יעקב שחר קנה את "זכויות הניהול" של קבוצת "מכבי חיפה". אחריו רכש רובי שפירא את "הפועל", וגד זאבי, כאמור, את בית"ר ירושלים. (אגב, אותה עונה הייתה גרועה למדי. ותיקי האוהדים טענו שהכישלון נבע מטקס שנערך ב"תשעת הימים" שגרם לדבריהם לקללה שתרבוץ שבע שנים על בית"ר ירושלים.).
הכדורגל עבר משליטתם של המרכזים הפוליטיים לקבוצות ויחידים שרכשו את המועדונים בכספם. לפני כשנתיים רכש המיליארדר ארקדי גאידמק את בית"ר ירושלים וסימן בכך את כניסתו של "הכסף הגדול". כך החלה תופעת רכישת קבוצות על ידי מיליארדרים שאינם ידועים דווקא בחיבתם לכדורגל, הקצאת משאבי עתק לחלק מהקבוצות ויצירת פערים שאינם ניתנים לגישור בין מעט קבוצות עשירות מאד, והרבה קבוצות עניות מאד. תופעה זו אינה ישראלית מקורית, כמובן. הקבוצות הגדולות בחו"ל עשויות להשקיע עשרות מיליוני אירו בתשלום לשחקן אחד, מוצלח במיוחד. התהליך הזה הפך את הכדורגל ל"סחורה", מצד אחד הבעלים של המועדון המתייחסים לצופה הכדורגל כאל צרכן, ומולם האוהדים הרואים את הבעלים כמי שבאים והולכים והמועדון שייך למעשה להם. כמו שאומר האוהד המיתולוגי במערכון "שירים שערים וטכנאים" (שכתב יוסי בנאי וביצעו הגשש החיוור):
| אנחנו רוצים לקבוע מי יהיה השופטים.. אנחנו רוצים חמש עשרה ניצחונות בשנה מינימום, אם לא – נשרוף ת'מועדון. אנחנו גם רוצים לקבוע פעם אחת ולתמיד מי יהיה שחקנים מי יהיה מאמנים מי יהיה תוצאה ומי יהיה מזג אויר….אנחנו כאוהדים גם דורשים שיהיה לנו שיכון, שיכון אמיתי כמו שמגיע לאוהדים אמיתיים, וגם שיהיה נציג האוהדים בכנסת, אנחנו נותנים את הנשמה שלנו כל שבת ותאמין לי, זה מגיע לנו." |
דמותו של אוהד הכדורגל היא נושא ספרו החדש של הסוציולוג אמיר בן פורת, שכתב כמה וכמה ספרים בתחום. אהדת כדורגל, כותב בן פורת, היא "גן נרכש", מקבלים את זה בבית ונשארים עם אותה קבוצה אהודה. אוהד לא יחליף את קבוצתו האהובה, גם אם תכשל ותרד ליגה וימים קשים יבואו עליה. בעקבות החוקר גיליאנוטי מחלק בן פורת, את האוהדים לארבע קבוצות – בשני צירים: הציר הראשון הוא מסורתי מול צרכני. האם האוהד מזדהה לטווח ארוך עם המועדון, ואהדתו אינה תלויה בדבר, או שהקשר שלו עם המועדון נושא אופי צרכני. ציר שני הוא "קר, מול "חם". בן פורת ראיין אוהדים ואוהדות (כן, יש גם נשים) של חמש קבוצות מהליגה העליונה בכדורגל. בית"ר ירושלים, הפועל תל אביב, מכבי נתניה, מכבי חיפה ואיחוד בני סכנין. בניגוד לאלה המעיפים מבט מדי פעם בתוצאות המשחקים, או אפילו צופים במשחק מעת לעת ה"מסורתיים חמים" הם אוהדים שמרכז חייהם הוא הכדורגל – סדר היום והשבוע שלהם מוכתב על פי משחקי קבוצתם האהובה. בכל משחק בית הם נמצאים, וכשיש קונפליקט בין התייצבות למשחק או לאירוע משפחתי חשוב, הבחירה אינה קלה כלל.
בן פורת אומר כי האוהד רואה בקבוצה ובאהדה לה מוקד להזדהות. אוהד אמיתי יענה לשאלה "איך היה המשחק" – "ניצחנו שתיים אפס" בגוף ראשון רבים. הוא מוסיף כי למרות מה שנהוג לחשוב, אין הרבה אלימות במשחקי כדורגל. נכון, צופים בקונצרט אינם נוהגים לקלל את המנצח כאשר הם לא מרוצים, וגם לא מחליפים הערות על מקצועה של אמו של הכנר הראשי. אבל השעיית כללי הנימוס המקובלת בתוך המגרשים, אינה נתפסת בדרך כלל כאלימות, וגם אינה מתורגמת לאלימות פיזית.
לא התלהבתי מספרו של בן פורת. אין לו תובנות חשובות שיפתיעו מי שהיה במשחק או שניים. או למצער מי שמכיר את דמות האוהד במערכונים של הגשש החיוור. העובדות שכותב בן פורת ידועות לכל מי שמכיר את עולם הכדורגל, אבל הוא מנסח אותם בשפה "סוציולוגית". אמנם אין רע בסוציולוגיה פופולארית, כתיבה שאינה מחדשת למומחים ומיועדת לקהל הכללי, אך בן פורת לוקה כאן בכפליים. אין הוא מחדש מצד אחד, ומצד שני כתיבתו קשה למי שאינו אמון על קריאתם של טקסטים סוציולוגיים.
יתירה מכך. גם בנושאים בהם הוא מטפל, בן פורת מחמיץ אמירות משמעותיות, למשל אודות עולמם של אוהדי הפועל תל אביב וגישתם הגזענית לאוהדי בית"ר ירושלים, שאותם הם מכנים "בבונים". מדובר בגישה שאי אפשר להסבירה רק במתחים פוליטיים,ויש בה עומק רב יותר. הוא מחמיץ דיון על מקומם המורכב של האוהדים הדתיים, שעד לשנים האחרונות כמעט ולא יכלו לצפות במשחקים שרובם נערכו בשבת. הוא אינו מטפל בסטריאוטיפ הדתי המוכר על "עדות המזרח, הפשוטים האלה, עמך ישראל, שחוזרים מבית כנסת ואחר כך הולכים לכדורגל" המשמשת עד היום כפרקטיקה להדרה של מזרחיים מסורתיים ממעורבות בקהילה הדתית-לאומית. שוב ושוב מזכיר בן פורת את מושג ה"כדורגל כסחורה", נוגע – לא נוגע בתהליכי השינוי שעוברים ועוד יעברו על דפוסי אהדת הכדורגל, ובסופו של דבר לא מצליח לייצר שום אמירה משמעותית בנושא מרכזי זה.
"הכדור הוא עגול" ו"אנחנו חיים משבת לשבת", אומרות קלישאות הכדורגל. הספר הזה יכול להצטרף אליהן. האוהדים חמים וצבעוניים, כך אומרים, ואת הבלוקים גמרנו במשחק נגד פתח תקווה. אני הולך עכשיו לצפות בטלוויזיה. אנחנו הולכים להביס את הפועל ת"א, אלא מה.
יתפרסם בטורי "ספר חברה תרבות" במדור "סופרים וספרים" בעתון "הצופה" בסוף השבוע (בנוסח מעט שונה)
גלעד, איך עוד אפשר להתייחס לאנשים שצועקים בוז לדקת זיכרון להירצחו של יצחק רבין במשחק שהוגדר כחלק מהקמפיין "די לאלימות" וששרים שירי הלל ליגאל אמיר. איך עוד אפשר להתייחס לאנשים שמתנגדים בצורה הבוטה ביותר לכך ששחקן ערבי ישחק בקבוצתם.
מוזר שבכל הנוגע לבית"ר, יש לאנשים זיכרון ארוך מאוד. שוכחים את מפגני האלימות של אוהדי תל-אביב, את הקריאות שלהם "נאצי" לכל אחד שאינו אוהד את קבוצתם.
לעולם הכדורגל חוקים משלו ולכל אוהד הזכות להביע את דעתו, תהא אשר תהא (גם אם מדובר במעשה מגעיל כמו שריקות בוז לרבין).
יש הבדל בין לקלל אוהדים אחרים ללשיר שירי הלל ליגאל אמיר או להגיד בכל מקום ששחקן ערבי לא ישחק לעולם בבית"ר. הרי אם אוהדי קבוצה אירופאית היו אומרים שלעולם לא ישחק אצלם שחקן יהודי, ישר כולם היו נזעקים וטוענים לאנטישמיות.
זכורים לשמצה אוהדי הפועל תל אביב שזרקו מיד ליד בובת ילד קטן שעליה כתוב "יבגני אובארוב" ושרו "זרקה לו את הילד", וזכורים לשמצה אוהדי הפועל תל אביב על ההפגנות האלימות אחרי פרשת בית שאן, והיו גם פצועים. מנגד זכורים אוהדי בית"ר עם שלט ענק שבו נכתב שכל אוהדי בית"ר מתפללים לרפואתו של שחקן מכבי ת"א שהתמוטט במגרש בשבוע שלפני כן (איני זוכר את שמו כרגע). אלא שכאשר מדובר באוהדי הפועל תל אביב – או למשל במקרה של החזיז במגרש הכדורסל, שהשליך אוהד הפועל חולון – אז מדובר ב"ספורט הישראלי" ולא בבעיה נקודתית. וכשאלה אוהדי בית"ר – אלה ה"בבונים", ומהו כינוי זה אם לא גזענות פשוטה ומגעילה?
אוהדים שמתנגדים בכל תוקף שיהיה שחקן ערבי בקבוצם ושמתגאים בגזענותם כנגד ערבים שלא יבכו ויגידו שיש גזענות נגדם, הם נשמעים כמו "הקוזק הנגזל"
וכן למר