"בסך הכל אני חושב שהים הוא תרפיה. אם אתה עושה הליכה של חמשה ששה קילומטרים בבקר על שפת הים, זה נותן לך שקט, מנקה לך את המחשבות לכל היום. בנוסף, השחייה או משחק המטקות מוציאים לך את האנרגיה. ואז אתה מתיישב על הכסא, מסתכל על הים ושותה את הקפה, ואומרים שזה הפסיכולוג הכי טוב שיכול להיות" ("יוחנן" עמ' 249) |
כולם יודעים שעל שפת הים בחמש בבקר אפשר למצוא רק זקנים מתעמלים. גם אני, הגר בהרים הרחוקים מהים, שמעתי על כך. מי הם אלה, מה הם מחפשים שם, בחורף בקיץ בסתיו ובאביב, שואלים רבים את עצמם. עמיה ליבליך, גמלאית מהאוניברסיטה העברית קמה מוקדם בבוקר והלכה לברר.
ערק לארוחת בוקר,עמיה ליבליך, שוקן, 2008, תשס"ח, 295 עמ', 89 ₪
"ערק לארוחת בקר", ספרה החדש של עמיה ליבליך מתאר את קורות באי בית קפה אחד על החוף, בגבול יפו ובת ים. עמיה ליבליך היא חוקרת ותיקה, כתבה לא מעט ספרים שזכו להצלחה גם בקרב הקהל הרחב. לאחרונה יצא לאור ספרה על "ילדי כפר עציון".
באביב ובקיץ 2006 נערך המחקר, וליבליך מצאה לעצמה פינה בבית הקפה, שם ישבה וצפתה בו ובאורחים הקבועים. אנשים שרובם בין ששים לשבעים, המגיעים אליו מדי בוקר כבר שנים הרבה. רובם גברים, מיעוטם נשים. יש בתוכם גם כאלה הממשיכים לעבוד חלקם הסכימו להתראיין וסיפרו על חייהם, אחרים בחרו לשמור לעצמם את חייהם מחוץ לאותן שעות של בקר בבית הקפה.
היא מתארת את הקבוצות השונות היושבות שם. "הקצינים", "הקבוצה הבולגרית", "הקבלנים" המתכנסות במתכונת קבועה, טקסית שכלליה ידועים לכל המשתתפים. מעט נשים יש בספר, אך הן אינן שייכות לקבוצות ופועלות לבדן, כמעט בשוליים.
ליבליך מתארת אסטרטגיות שונות שמשתמשים בהם יושבי בית הקפה כדי להתמודד עם החיים בגיל מתקדם."קוו המשווה" – בבית הקפה כולם שווים, עשירים יותר ופחות. כולם מזוהים בשמותיהם הפרטים או בכינויים היתוליים. בית הקפה הוא יותר ממקום לשתות קפה ולשחק מטקות או שש בש. זוהי קהילה של ממש, מקום בו אפשר לקבל תמיכה ועידוד מחברים ותיקים, המקבלים אותך ללא המשא של החיים בחוץ. עם תארי ההצלחה או צלקות הכשלונות. בים כולם שווים, הם אומרים. יושבי בית הקפה יצרו לעצמם "בועה", מקום בו תלאות העולם החיצוני אינן מגיעות. למרות הסערות החיצוניות בתקופת המחקר (ימי המלחמה בלבנון) לבית הקפה היא כמעט ולא הגיעה. ליבליך מביאה סיפורי חיים מרתקים, על גברים שהגיעו כילדים כמעט חסרי כל והצליחו באמצעות תושיה ועבודה קשה לטפס במעלה הסולם הכלכלי. על נשים חזקות הבונות לעצמן חיים לאחר שבן זוגן נפטר. גם העיסוק המתמיד בספורט, מאפשר להתמודד ביתר קלות עם בגידתו של הגוף המזדקן.
המתעניינים בתחום חקר הזקנה לא ימצאו ב"ערק לארוחת בוקר" דיונים תיאורטיים המתבססים על הספרות המחקרית הענפה בתחום, הספר מבוסס ברובו על תצפיות וראיונות המשולבות בניתוחיה של ליבליך. בשל כך, גם ביחס לספריה האחרים של ליבליך, הוא קריא ונגיש במיוחד. עם זאת, לא מדובר פה בספר פשטני או במשהו המזכיר כתבה מורחבת של מגזין "לייף סטייל". בתוך הטקסט משוקע היטב העומק התיאורטי וניסיונה רב השנים של ליבליך כחוקרת וככותבת.
בכתיבת ביקורות אודות ספרים שכאלה מנסה המבקר לחשוף מתוך הסאב-טקסט את דעותיו של החוקר על נחקריו. למצוא סתירות, התנשאות וזלזול, או לאתר אהבה המקלקלת את השורה. בעניין זה נותרתי ללא עבודה, אבל בפרק האחרון עושה זאת ליבליך בעצמה: בכתיבה רגישה היא כותבת על דמותה בתוך שדה המחקר כחוקרת, אשה, בת ששים ושבע שכבר יצאה לגמלאות ופרשה מרוב עיסוקיה. ליבליך כותבת בגילוי לב "בעוד שבראשית דרכי הסתכלתי על הנשים והגברים בחוף "רחמני" כעל קשישים המוצאים דרכים להנעים להם את הזמן ולהזדקן בכבוד ובשמחה, לאט לאט הרשיתי לעצמי לתפוס כי גם אני אישה מזדקנת, הנלחמת בריקנות ובבדידות שקיימים בחיי ומחפשת סיבה טובה לקום ממיטתי כל בוקר. (עמ' 284). היא כותבת על מיקומה המגדרי, הכלכלי, התעסוקתי. על הפערים שישנם בינה לבין שאר יושבי בית הקפה, אלה האמיתיים ואלה הנוצרים מתוך סבך הדעות הקדומות שכל אחד מאיתנו נושא עמו לכל מקום. ליבליך כותבת על עצמה ברגישות, אך לא הופכת את עצמה למרכז העלילה או העולם. לדעתי כדאי להוסיף את הפרק הזה לתכנית הלימודים של כל סטודנט במדעי החברה העוסק במחקר איכותני – מחקר המבוסס על תצפיות וראיונות. בניגוד למחקר כמותני, המבוסס על מילוי שאלונים. במחקר איכותני החוקר נמצא בתוך שדה המחקר, ולכך עשויות להיות השפעות שונות.
ראוי שאנשים הכותבים אודות אחרים יקראו אותו וינסו להחיל את הקריטריונים הללו על עצמם.
התרבות של ימינו נוהגת זלזול בזקנים, שעברו ובטלו מן העולם ולא יצלחו למאומה. המחמאה הגדולה שאפשר להעניק במקומותינו לאיש בן שבעים היא שלמרות שהוא זקן יש לו "ראש צעיר". בתרבות העמלנית שלנו יש מין זלזול באנשים שעתותיהם בידם, שכמו ליפא העגלון חושבים שקצת פחות זה קצת יותר. כאילו אין להם ערך, צריך למצוא תעסוקה ולרוץ מפה לשם, מהכא להתם. יש שיתהו מה כבר יכול להיות מעניין בכמה זקנים שמתעמלים על החוף, שותים קפה ומשחקים שש בש. ליבליך יצאה אל החוף, ובמחקר קטן יחסית וצנוע במשכו והקפו הצליחה להעשיר את חיינו בתיאור מרתק ובתובנות עמוקות. ליבליך מציגה סוג של זקנה שיש בה רוח דקה של תוגה, המכירה בסופיותם של החיים עלי אדמות, אך מהולה באופטימיות עם הרבה תקווה והשלמה.
נהניתי מאד מקריאת הספר המצוין הזה, היפה ואף נעים. כמה חבל שאיני גר ליד הים.
יתפרסם בטורי "ספר חברה תרבות" במדור "סופרים וספרים" בעתון "הצופה" בסוף השבוע
ערק לארוחת בוקר,עמיה ליבליך, שוקן, 2008, תשס"ח, 295 עמ', 89 ₪
בתור מי שסיימה לכתוב מחקר איכותני ממש לא מזמן, אני בהחלט מזדהה ומסכימה עם דבריך, ואני יכולה להעיד שלפחות אני, כסטודנטית, נחשפתי בהחלט לספרים מהסוג הזה, שמבוססים על מחקר איכותני אבל כתובים לא בשפה "אקדמית" אלא בסגנון יותר ידידותי לקורא המשכיל.
מה שאתה מתאר שהיא עשתה- החשיפה של הקשר האישי שלי למושאי המחקר, הוא חלק ממה שמצופה היום מחוקרים איכותניים לעשות, מתוך הבנה שאי אפשר להיות "אובייקטיבי" והחלטה לחשוף את המקום האישי שממנו מגיע החוקר ואת הקשר שלו לנושא.
אם פעם אנתרופולוגים היו יוצאים לחקור שבטים נידחים, היום מקובלת "אנתרופולוגיה של כורסא"- שבה החוקר חוקר את סביבתו הקרובה, תרבות שיש לו מקסימום כלים וקודים כדי להבינה.
נשמע מעניין מאוד- אין ספק שעל שפת הים נוצרות קהילות קטנות ומאוחדות עם תרבות פנימית.
ואני מתנצלת על החזרה למציאות האכזרית, אבל בהקשר הזה אני לא יכולה שלא לחשוב על מה שכתבתי פה
http://www.notes.co.il/tali/39328.asp
אין ספק שלא לראות את הים אף פעם זו לא הבעיה הכי גדולה של הפלסטינים, אבל זה סימפטום.