קראתי בענין את המאמר במדור "סופרים וספרים" בעתון "הצופה", על לימוד תורה וחסידות בימינו ("חסידות אינה פיתרון, אלא צפירת אזעקה"). המאמר שהתפרסם תחת ראשי תיבות עלומים בא חשבון עם החסידות, מימי הבעש"ט ועד היום. הדימויים חריפים וחד משמעיים. לטענת הכותב/ת אמנם יש בעיה כזו או אחרת בלימוד התורה, ויש לפעול להתחדשות. אבל אחרת, לא זאת. החסידות היא סטייה מדרך עבודת ה', לא פחות.
צולם על ידי M. Betley – מקור "ויקיפדיה העברית"
איני מומחה לתולדות החסידות, אך בכל זאת הדברים מתמיהים. כרוכים בו כאחד החסידות מימי הבעש"ט ועד לניאו-חסידות של ימינו. והכותב/ת מערבת מין בשאינו מינו ויוצר/ת ערבוב של טיעונים שאינם יוצרים טיעון תקף אחד.
החסידות היא תופעה היסטורית, וככזו עברה תמורות והתפתחויות מימי הבעש"ט ועד ימינו. שלא כפי שנכתב – החסידות לא נעלמה, והיא חיה וקיימת גם היום. אמנם אינו דומה תלמיד בעש"ט בעיירה בפולין לחסיד בעלז בבני ברק של היום, אך לא ניתן להתיחס לחסידות כתופעה שנעלמה ועכשיו שבה עם ה"ניאו חסידות". יש קשר מסויים בין החסידות השושלתית הנהוגה גם היום, לתופעות שונות של ניאו-חסידות הקשורות רעיונית לחסידות בקרב הציבור הדתית- לאומי , אך הם אינן תופעה אחת. גם החיבור בין ה"ניאו ברסלבים" עם תלמידי הרב שג"ר ז"ל, אינו מדויק.
נוסיף לזה את היוהרה לפסוק מהי הדרך הנכונה לעבוד את ה'. המתאימה, אולי, לאלו שהכותב מכנה "צעירי הצאן". (אגב, לשון ענוה היא לכנות עצמך כאחד מ"צעירי הצאן", לכנות אחרים כך מעורר תמיהה), אך לטעון שהחסידות, תורה עמוקה ורחבה מני ים, היא סטייה מהדרך הנכונה לעבוד את ה', יש בה יותר משמינית שבשמינית של גאווה.
הטיעון המרכזי, שלו היתה החסידות עוזרת כי אז לא היה בה צורך, הוא במקרה הטוב מביך.
כדי להוסיף יתר תוקף לטיעון, ממשיך המאמר ומביא את "תיאורית שבע האינטליגנציות" של גארדנר, המכונה "פוסטמודרנית", כמין סוג של עלבון. טענתו של גארדנר היא שלא ניתן לבסס את כל היכולת האנושית על מספר אחד של מנת משכל ולראות אותו כמייצג את האינטליגנציה. גארדנר העמיד על מכונה אמת ותיקה שהיטשטשה. ישנם מגוון של יכולות וכישורים אנושיים, יש מי שחנן אותו ה' ביכולת מוזיקלית מופלאה, ויש מי שניחן בכישורים חברתיים לעילא ולעילא. נראה כי הכותב/ת הביא/ה את גארדנר רק כדי לטעון שגם הוא, כמו אותו ילד מסכן בעל המשרוקית, אינו אלא נטע זר שיש לעוקרו מכרמנו. "קבל את האמת ממי שאמרה", פוסטמודרנית או לא. חנוך לנער על פי דרכו, כבר נאמר. וכל מחנך צריך לדעת שלא כל בני האדם נוצרו בתבנית אחת.
בעיית לימוד הגמרא בישיבות נידונה בהרחבה, מעל דפי מוסף זה ובמקומות רבים אחרים. ההצעות רבות ומגוונות, ולא אדון בהן כאן. עם זאת, אני מצפה שכל מי שניגש לדיון לא יטשטש ויציג את העובדות כפי שנוח לו, והטיעונים יכללו בתוכם את ההקשרים ההיסטוריים הנכונים.
ישיבות ליטא, וולוז'ין בראשן, הן תופעה נטועה בזמן. לפניהן לא היו ישיבות באותה מתכונת. התנתקות הישיבות מהקהילות ויצירת מעמד של תלמידי ישיבה, חידוש גדול היה. גם מתודת לימודי התורה הבריסקאית, היתה חידוש גמור לזמנה. חידוש שלא מעט מתנגדים היו לו. ויש אומרים שרוח הזמן הכללית היה לה מקום של ממש ביצירתה של שיטה זו. (המעוניין להרחיב בנושא זה יקרא בספרו המצוין של מרדכי ברויאר "אוהלי תורה – הישיבה תבניתה ותולדותיה", ובמהדורה החדשה לספרו החשוב של שאול שטמפפר "הישיבה הליטאית בהתהוותה"). חשוב לזכור כי מסיבות שונות הפכה הישיבה הליטאית למודל המרכזי לישיבה בימינו. אך היא, כמו אחרות, אינה אלא מתודה. אני סמוך ובטח שבישיבות הגאונים למדו תורה לשמה, וכך גם בג'רבה בטרם הגיע שמעה של וולוז'ין אליהם.
תופעת הניאו חסידות מאיימת על הסדר הקיים. היא מאתגרת את תכני לימוד התורה, בכך שהיא מכניסה לימודי חסידות אל תוך סדר היום הישיבתי. היא מפרקת היררכיות חברתיות, בכך שהיא נותנת מקום גם למודלים אחרים של מנהיגות ולאו דווקא לאלו של הלמדן הבריסקאי קר הדעת.
איני יודע מדוע מסתיר המחבר את זהותו, וממי הוא חושש. כך או כך, אוסף הטיעונים במאמר האנונימי, שבאים לכסות על שמרנות סתם, מזכירים לי את חותני הרב פרופ' פינחס פלאי ז"ל, שהיה נוהג לספר את הבדיחה הידועה – "מניין לנו שצריך ללכת בכיסוי ראש? ככתוב – "וילך אברהם" אתה חושב שאברהם אבינו יצא מהבית בלי היארמולקע שלו?" זאת כנגד דימוי א-היסטורי המשמר מצב חדש יחסית, כאילו כך היה מאז ומעולם.
הכותב/ת מכיר/ה בקשיים ובבעיות, אך אין כאן כל דרך חילופית, למעט אמירות כלליות ובלתי מחייבות. " עולם התורה חייב להתנער ולהתעורר, להכיר בטעויותיו ולשנות כיוון." כך כותב המאמר, אך בינתיים ההצעה ממשיכה את דרכו של החתם סופר שאמר "חדש אסור מן התורה בכל מקום".
יתפרסם בטורי "ספר חברה תרבות" במדור "סופרים וספרים" בעתון "הצופה" בסוף השבוע