הספר ששיתק את הפרופסור – על הספר "בית הנייר"

בית הנייר, קרלוס מריה דומינגס, תרגום: ענת ערב, הוצאת כרמל, 2007, תשס"ז, 82 עמ', 54 ₪

"באביב של שנת 1998 קנתה בלומה לנון בחנות ספרים בסוהו עותק ישן של ה"שירים" של אמילי דיקינסון, ובהגיעה לשיר השני, בפינת הרחובות הראשונה, דרסה אותה מכונית". כך נפתחת הנובלה המופלאה "בית הנייר" של קרלוס מריה דומינגס. "ספרים משנים את גורלם של בני אדם", הוא מוסיף, יש כאלה שהופכים למרצים לספרות, אחרים נמשכים להינדואיזם בגלל ספר שקראו. פרופסור אחד הפך למשותק כשחמשה כרכים של אנציקלופדיה בריטניקה נפלו על ראשו, וכלב צ'יליאני אחד מת מקשיים בעיכול לאחר שטרף את דפיו של "האחים קרמאזוב".
"בית הנייר" עוסק במגוון היחסים שבין אדם לספר. בכמה פסקאות קצרות של פתיחה, קושר דומינגס את הספר כנשא של רעיונות מהפכניים וכאוביקט פיזי, שאפשר שיפול על ראשך, או יגרום לקשיים בעיכול. סיפורים משעשעים שהם גם מטאפורות, כי הרי ישנם לא מעט ספרים שמכים בראשך או גורמים לקשיי עיכול, מטאפוריים.
בלומה לנון היתה פרופסור לספרות לטינו אמריקאית באוניברסיטת קיימברידג', מומחית בכתביו של הסופר ג'וזף קונרד. זמן קצר אחרי מותה מגיעה למשרדה חבילה משונה. בתוך החבילה עותק מהספר "קו הצל" של ג'וזף קונרד. על העותק הקדשה מבלומה לאחד, קרלוס שקיבל ממנה את הספר רק שנתיים קודם לכן. אך מה שמשונה הרבה יותר הוא שלספר היתה דבוקה היטב אבן קטנה, ודפיו היו מכוסים באבקת מלט. העותק מגיע אל מי שהיה מאהבה, והיום מחליף אותה בתפקידה, והוא מחליט לצאת ולהשיב את הספר אל השולח.
מכאן נפרשת תעלומה בלשית המעורבת באירוניה חריפה ומתוחכמת. כשהמספר יוצא לחיפוש, מתברר לו כי קרלוס, שקיבל את הספר ושלחו בחזרה הוא אחד מאותם ביבליופילים – אלה האוהבים ספרים באשר הם ספרים, וילכו לקצווי ארץ כדי למצוא עותק נדיר במהדורה ראשונה של ספר, שמהדורתו האחרונה נמכרת בפרוטות בכל קרן רחוב. הוא פוגש סוחרי ספרים עתיקים, אחד משונה יותר מרעהו ומסתבר ש"משהו קרה" לקרלוס. משהו נורא שסוחרי הספרים מתקשים לבטא במלים. דומינגס
מדבר על ספריות אישיות ועל יחסם של המחזיקים בהם לספרים, לעצמם ולחברה הסובבת אותם."הכרתי פרופסור ללשונות קלאסיות שהיה משתהה, בכוונה, בהכנת הקפה במטבחו, כדי לאפשר לאורח להתפעל מהכותרים שעל מדפיו. כאשר נוכח שהמעשה הושלם, היה נכנס לסלון, נושא מגש וחיוך של סיפוק על פניו"(עמ' 17).
המספר מעיד על עצמו כי מדי שנה הוא מחלק חמישים ספרים לסטודנטים שלו ובכל זאת הוא נדרש מעת לעת להוסיף מדפים והספרים ממשיכים ומתרבים להם בהשקט ובבטחה. בסופו של דבר, ועל כך יכול גם אני להעיד, צר הבית מלהכיל את הספרים הרבים. אך "לעתים קרובות קשה יותר להפטר מספר מאשר להשיגו. הם דבקים בנו בברית של צורך ושכחה, כמו היו עדים לרגע בחיינו שלא נחזור אליו"( עמ' 16). וספרים הם חפץ עמיד למדי "אגרטל נשבר, קומקום קפה או טלוויזיה מתפרקים הרבה לפני שקורה כך לספר."  הספרים נשמרים זמן רב אחרי שהרעיונות שבהם אובדים. הוא מדבר על ייצוג, הדרך בה פועלים הספרים את פעולתם. "מכונית הרגה אותה, לא השיר." אמרו אחדים, "שום דבר לא קיים מחוץ לייצוג שלו" טענו אחרים.
 
דומינגס מלהטט עם המלים, וספרו האירוני זורם שוצף וקוצף ברצף של אסוציאציות, דימויים ואמירות הנושאות בתוכן כמה וכמה משמעויות. ראו איך הוא מלעיג על חיי האקדמיה ובדר העדיפויות שלה –  "הלוויתה של בלומה כינסה רבים מאושיות אוניברסיטת קיימברידג'. בטקס הקדיש לה הפרופסור רוברט לורל מלות פרידה מרהיבות שפורסמו אחר כך בחוברת בשל ערכן האקדמי."  (עמ' 8) או על חלומותיהם של מחברי הספרים הרוצים לזכות בהכרה ספרותית וציבורית "השאיפות הספרותיות שלהן היו פוליטיקה, ובאופן מובהק יותר טקטיקה צבאית, נחושים כפי שהיו למוטט את חומות האנונימיות, מחסום בלתי עביר שרק בודדים הצליחו לחצותו בתנאים של זכויות יתר".( עמ' 21).
 
הספרון הקצר הזה קסום ומרתק. אפשר לקרוא אותו כסאטירה, כסיפור בלשי או כאלגוריה. הזכיר לי באיזה אופן את ספרו הנפלא של בוריס ויאן "צל הימים" ואת שיריו המתגלגלים של מאיר אריאל. שמונים ושניים עמודים קטנים בסך הכל, והוא לא יתפוס מקום רב מדי על המדף. רעיונות לא קונים לפי משקל, ומיניאטורה יכולה להכיל בתוכה עולם ומלואו. ספר נפלא לאוהבי ספרים.

יתפרסם בטורי "ספר חברה תרבות" במדור "סופרים וספרים" בעתון "הצופה" בסוף השבוע