החיים במסלול המהיר- על הספר "למה שלא תחיה פעמיים"

במלים אלה נפתח הספר החדש "למה שלא תחיה פעמיים" שכתבו במשותף קרלו שטרנגר ואריה רוטנברג. קטע הפתיחה מרובה המתמטיקה הזה, הצליח לבלבל אותי. ישבתי שוב עם האקסל כדי להבין מה קרה ומתי. אז ככה –  אליוט ז'אק חי שמונים ושש שנים. בגיל ארבעים, קצת לפני אמצע החיים, כתב מאמר על "משבר אמצע החיים". כנראה שזה הספיק לו מאחר שבגיל ארבעים ושלוש לא נרשמה אצלו תופעה מיוחדת כלשהי. אחר כך הוא המשיך להרצות ולכתוב ספרים. ככל הידוע לי הוא לא מת וקם לתחייה, או למצער נולד מחדש – לפיכך אין סימוכין של ממש לטענה שהוא חי פעמיים.
טוב, תגידו. הוא לא באמת חי פעמיים. לא צריך להבין את הכול באופן מילולי. אבל, גם כך –  האיש לא חי יותר מפעם אחת. הוא פשוט המשיך לכתוב ולקרוא ולעשות כל מיני דברים ולא ישב בצד וחיכה למותו.
הפתרון של אליוט לא הספיק לצמד הכותבים. הם מבקשים לטעון כי "ראוי לשקול מחדש את תפיסת משבר אמצע החיים שהציג אליוט ז'אק, ועדיפה בעינינו הגישה לפיה אנחנו מעצבים מחדש את חיינו מחדש באמצע החיים". על גב הספר כתוב בלשון יומרנית יותר "הספר הזה הוא הזמנה לקחת חלק במהפכה החברתית המשנה בימים אלה את משמעות המחצית השנייה של החיים". לא לטעות: רוטנברג ושטרנגר לא הקימו בריקדות ברחוב והחלו במהפכה עממית. למהפכה שלהם תוכלו להצטרף אם תזמינו בתשלום מלא את שירותי הייעוץ של החברה שהקימו לצורך כך.  המחברים מבטיחים לקורא שיצעד, להגיע אל החירות. זאת באמצעות רעיון ה"זום-אין" ו"זום-אאוט" – מושגים שנלקחו מעולם הצילום שכוונתם, בשפה פשוטה היא, שלעתים עליך לראות את החיים במבט כולל, ולפעמים להתמקד. עקרון פשוט זה הוא בעיניהם עמדה קיומית שבכוחה להביא את מי שהגיע למחצית חייו להרגיש את החירות, להעמיק ולהרחיב את אופן חשיבתו.
פרופ' קרלו שטרנגר, מרצה בפקולטה לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, פירסם כמה ספרים, ביניהם " אינדיבידואליות: הפרויקט הבלתי אפשרי". אריה רוטנברג הוא איש פרסום לשעבר, העוסק כיום במיזמים הקשורים לבני חמישים ומעלה. ספרם בנוי במתכונת חדשנית לז'אנר ספרי "שפר חייך במאה וחמישים עמודים". חלקו הראשון הוא סיפור (פשטני למדי) על ברנש מתוסכל, שפוגש ברנש אחר, מתוסכל לשעבר שגילה את האור, ועכשיו מוכן לחלוק אותו עם כל אחד. (ללא צורך בתשלום שעות ייעוץ, מה שמראה בהחלט על גדלות נפש מצידו). עד כאן, כמקובל בז'אנר. חלקו השני הארוך יותר, של הספר הוא פרשנות לסיפור. מול כל פרק בסיפור הפשוט, ניצב פרק ארוך ומייגע המפרט את התיאוריות שמאחוריו. משמע – לא ספר עצות בגרוש פה לפניך, אלא מסכת מורכבת ומתוחכמת. המחברים מתעלמים מהקושי האמיתי שיש לאנשים ונשים מעל גיל חמישים להשתלב בשוק העבודה. לטענתם – הם קוראים לשינוי חברתי שיאפשר הכרה בערכם של המבוגרים ובינתיים ממליצים להם לפנות למסלול עצמאי.
 
המחברים פועלים בתוך הפרדיגמה הפסיכולוגיסטית הרווחת היום להגדרת ה"עצמי". על פי תפישה זו העצמי אינו סתם מאפיין, גרעין של אישיות תכונות אופי או מאפיינים אחרים, אלא משאת נפש. מין ישות חמקמקה שאדם אינו יכול להתוודע אליה בקלות.  מציאת ה"עצמי" ועמידה על טיבו היא השג הנרכש במאמצים רבים. אדם אינו יכול לדעת מי הוא באמת ועליו לצאת למסע עתיר סיכונים וסבל עד שיצליח לחשוף את עצמי ה"אמיתי" שלו, אשר מציאתו היא סוג של גאולה.
רוטנברג ושטרנגר דבקים בטיפולוגיה המכונה "סולם הצרכים של מסלו" כאילו לא למדנו מאז שהחיים מורכבים בהרבה מהמודל הפשטני הזה.
 
שטרנגר ורוטנברג פונים אל אל דור ה"בייבי בום" האמריקאי, ילדים שבאו לעולם מעט אחרי מלחמת העולם השנייה וכיום הם בגיל חמישים-ששים. אנשים שבדרך כלל מבוססים כלכלית ועכשיו כשהם מגיעים לגיל שבעבר נחשב לגיל של זקנה מופלגת הם תוהים מה לעשות. לא כולם, כמובן. חלקם אינם תוהים כלל, ועוסקים בענייניהם בשובה ונחת. אלה כמו אלה חוטאים לעצמם, שהרי תהליך חשיפת העצמי אסור לו להסתיים בזיהוי ומציאה. אין טעם במציאת העצמי האמיתי ללא "הגשמתו". שהרי  ההגשמה העצמית  היא היא הציווי העליון בתורה הזו. מי שאינו מגשים את עצמו (אחרי שמצא את "עצמיותו") חוטא, קודם כל לעצמו, אך גם לחברה ולכלל כולו.
שטרנגר ורוטנברג  טוענים כי החירות האמיתית, לא פחות, היא הגשמת העצמי בתור שכזה. החשוב הוא שתהיה זו הגשמה אמיתית, לא כזו הנכנעת לצווים חברתיים מגבילים. הגשמה שמביאה את האני אל מיצויו והבאת יכולותיו ה"אמיתיות" אל אור העולם. 
עצוב לראות כי רוב ההגשמות העצמיות שהם מציעים גשמיות למדי. אין בספר הצעות לפרוש לחיים רוחניים. כדי לצאת ידי חובה מוזכרים בספר כמה סופרים שהחלו לכתוב אחרי גיל ארבעים, ותו לא.
המחברים חיים בתוך עולם קפיטליסטי ולמרות הביקורת שהם מותחים על ערכיו, הם בפועל מקבלים אותם. פה ושם יש מס שפתיים לטובת צורות חשיבה אחרות אך למעשה החירות שמציעים המחברים היא גן העדן המדומיין של המעמד הבינוני גבוה. סיבוב נוסף ובו מציאת עבודה מעניינת ומאתגרת, בעלת סטאטוס חברתי ראוי. לעתים אפשר להסתפק בחיים מרווחי הקריירה הראשונה, לטובת אליל ההגשמה העצמית, אך אין פה הצעה אמיתית לעזוב את "מירוץ העכברים". לעומת אלה, אנשים החיים מיום ליום, המחפשים כהונה בעבור אגורת כסף לא ימצאו נחמה בספר הזה. שטרנגר ורוטנברג לא פונים לעובדת הניקיון במשרד, אפילו לא למנהל הזוטר שיצא לפנסיה מוקדמת. ה"אנחנו" של המחברים אינו כולל אותם.  בני שיחם הם המנכ"ל ושאר הבכירים, שלא מוצאים סיפוק בחייהם. הספר מ
יועד רק לאלה שכבר מילאו כיסם,רכשו עמדה והשפעה ואינם רואים עצמם חייבים לדאוג למישהו וכל יעדם הוא הם עצמם. "כסף זה לא הכל בחיים כשיש לך אותו" אומר הפתגם, ורוטנברג ושטרנגר יעזרו למצוא ענין בשארית ימיהם. בסופו של דבר, החירות שהם מציעים היא המשך המירוץ בדרכים אחרות, המשך המאבק האינסופי להצלחה .
 
למה שלא תחיה פעמיים,  שואלים קרלו שטרנגר ואריה רוטנברג.  למה לא? באמת רעיון יפה. למה שלא נכתוב על זה ספר?  המתכון ידוע, הדרך סלולה. ניקח קצת פסיכולוגיה אבולוציונית – זה תמיד נשמע משכנע לדבר על אבותינו הציידים – נוסיף את החלום הקפיטליסטי , נתבל את זה במונח שהמצאנו לצורך העניין. נוסיף לזה יומרה לשנות את העולם ואם יהיה לנו מזל, נוכל בכסף שהרווחנו לקנות פרארי משומשת במנזר הקרוב.

יתפרסם בנוסח שונה מעט בטורי "ספר חברה תרבות" בעתון "הצופה"