צה"ל קורא לך מותק

ללכת או לא ללכת? זו השאלה

למסע מצדיעים ברכיבה התכוונתי. למה לא? כי אף פעם לא רכבתי למרחקים כאלה, ובטח לא בציבור. למה כן? כי למה לא. זה יהיה בסדר, כולם אומרים.

גיסי עשה כזה באוסטרליה. שזה בצד השני של כדור הארץ בכלל. נורא רחוק. ואשתי אמרה "תלך, למה לא, כדאי לך, יהיה טוב". היא עוד בענין הניתוח מעקפים.

אז קניתי עוד בקבוק מים. (היה לי רק אחד) ואקח תיק מיכל כזה על הגב לשתיה תוך כדי נסיעה.(אני בחור עם נטיות להתיבשות.) וקניתי חולצה חדשה, כזו עם כיסים מאחור. צהובה כמו לימון עצבני במיוחד.
ולקחתי פרות יבשים, לשים בכיסים מאחור, ואולי איזה בננה ספייר. (אשתי אומרת שאני נראה כמו דאפי דאק. כי החולצה צהובה והכיסים נראים כמו הזנב שלהם).
מחר בשש ורבע בבקר אצא מהבית, לכיון גבעת התחמושת. (כן, אני רק רוצה לחזור הביתה בשלום, אז זה מקום לא רע להתחיל בו). הרשמה מתחילה בשבע. בשמונה אקח אויר ואתחיל לדווש. ויהיה מה שיהיה. הקטע הראשון יש בו קצת עליות, וממחסום עופר אמורה להיות גלישה נעימה במדרון, פחות או יותר.
לגבי המשך הרכיבה על 444 עוד לא החלטתי. אולי אעצור שם, אולי אמשיך לכפר סבא. נראה.
(ראיתי באתר האופניים של תפוז רוכבים שאומרים שהם לא הולכים למסע הזה כי הוא לא רציני מספיק בשבילם, והתעודדתי).
יהיה טוב

בערב נזכרתי בכמה הכנות אחרונות – לא ניפחתי כראוי את הגלגלים, ולא הכנתי מזומן לשלם לאוטובוס חזרה.

השלמתי הערכותי לקראת החג, והלכתי לישון

(בלילה חלמתי ששכחתי להתאמן בלהצדיע תוך כדי רכיבה)

==========

בבקר עוד התלבטתי אם לעשות את הקטע האחרון, מתחילת כביש 444 עד הוד השרון. כשהגעתי להרשמה, אמרו ברמקול שבגלל עומס החום הקטע הזה בוטל והמסע קוצר.
טוב, זה כמו ההוא שמתעצל ללכת לתפילה, אבל חושב שצריך, ושוב חושב, בסוף אחרי הרבה מחשבות הולך ורואה שבית הכנסת סגור. מביט למעלה ואומר "אתה אשם, אני באתי".

בהרשמה הסתובבו סביבי רוכבי אופניים שנראו מיומנים, עם התלבושת והכל. הרבה אופני שטח, שלא נרתעו מנסיעת הכביש. היו שם פלוגת חילים עם אופניים מהמאה השתיים עשרה, וכמה ילדים. היו שם אפילו אופניים סיאמיות. טנדם קוראים לזה.  המארגן הזהיר לא לנסוע בירידות תשעים קמ"ש. בסדר גמור, אמרתי לו. אשתדל מאד להתאפק. יהיו  עצירות חובה, הוא הוסיף. אחת במחנה עופר, אחת בצומת שילת. המשטרה סגרה את הכביש קטעים קטעים, ולא את הכל בבת אחת. שמחתי לי. זה מה שיעזור לי ולרוכבים "עממיים" אחרים לנוח, כמובן.

עשרה לשמונה, חמשה לשמונה והנה – יצאנו לדרך. בצומת המטה הארצי נפל רוכב עם קליטים, נסענו לאט מדי בשבילו. זה היה משונה קצת, אני בתוך המון רוכבי אופניים, יחד עם כולם. נוסע על הכבישים המוכרים, אבל באמצע הכביש. כאילו אין מכוניות בעולם. הירידה ל443 היתה מרתקת, הרוח נשבה בשערי. טוב אין לי באמת שיער שהרוח תנשוב בו, וגם לבשתי קסדה, אבל לו היה לי וכו' בטוח הרוח היתה נושבת בו בעוצמה. העליה לעופר דרשה מאמץ, בכל זאת, אבל לא עצרתי אפילו פעם אחת. המון עקפו אותי, אבל אני לא התיאשתי ודיוושתי לי כאילו כלום, נסענו עוד קצת והופ הגענו. ובניגוד למה שחששתי – לא הגעתי אחרון, ממש לא.  (כנראה לא כולם עקפו אותי). רבע שעה לפני כבר הגיעו הרוכבים האמיצים, אבל גם רבע שעה אחרי עוד הגיעו אנשים.
אחר כך יצאנו בירידה התלולה, עם פה ושם עליות ככה בשביל ההרגשה. בעליה אחת נזכרתי במה שאמרו לי, והוצאתי מהכיס משמשים מיובשים שהכינותי מראש (לא היה משהו אחר כשר לפסח), לעסתי אותם חיש ומיד רכבתי כמו פנתר. ביולוגי או פסיכולוגי לא יודע אבל עזר.

עצירה הכרחית בצומת שילת, ומשם כמעט גלישה חופשית לסיום.

באחת העליה, בעודי מדווש לי ככה, אמר לי רוכב מתנשף "אתם, חוגגים במסלול כזה". אתם? תמהתי לי בשקט, והוא הסביר "אתם – רוכבי הכביש".

הסיבוב היורד לכיוון לוד, כמה מטרים ופתאום אני אומר לעצמי – מה, כבר נגמר?

סך הכל – היה כיף,היה נחמד, היה עממי.  הרחבתי את הכרותי עם הגלגל הגדול הקדמי, ועם הקטן האחורי.  הבנתי ש105 יותר שווה מטיאגרה, ועם אופני כביש משובחות אפשר להשיג לא מעט אנשים. (לפחות בירידה…)
.ואפרופו ירידה – קצת מלחיץ לרדת במהירות 60 קמ"ש. מלחיץ, אבל אפשר.

היו כל מיני תקלות עם ההסעות, (תודה מאיר) אבל לי לא היה ממש אכפת, הייתי מרוצה מעצמי ביותר, יצאתי, הגעתי נסעתי הכי הרבה ביום אחד. עד עכשיו לפחות.

המסע הזה גרם לי להעריך יותר את מה שאני מסוגל לעשות, כבר בשלב הזה בו אני נמצא. מתחיל כבר לתכנן את המסע הבא.

לפני שנה, איש לא היה מאמין שבחופשת הפסח אשכים קום וארכב לי כמעט חמשים קילומטר על אופניים

גם אני לא הייתי מאמין

ובפסח הבא?