נשמת ילד קטן

מה אנחנו יודעים על הורבינק? לא-כלום. בקושי ידועים לנו הפרטים התמציתיים שמביא פרימו לוי בספרו ההפוגה, המוקדש לכלל חוויותיו במחנות ההשמדה הנאציים. המלחמה בשלביה האחרונים. ב-27 בינואר 1945 מגיעה יחידת סיור רוסית ראשונה למחנה בּוּנָה-מוֹנוֹביץ שבתחום אושוויץ-בירקנאו. בתוך זמן קצר מועברים פרימו לוי וחולים אחרים למחנה הגדול של אושוויץ, שם אילתרו הרוסים "אגף למחלות מידַבּקות" ….עד מהרה מועבר פרימו לוי, קודח מחום, למקום אחר, קטן יותר. שם, באחד הדרגשים, מוטל ילד בן שלוש שניתן לו השם הורבינק, מעין פרשנות לכמה מההגָיִים המשונים שהשמיע לפעמים. רגליו משותקות ועיניו הן אחיזתו היחידה בעולם הזה: "הן ירו זיקים לעבר החיים", כותב לוי, "מבט פראי ואנושי בעת ובעונה אחת".  (עמ' 13)

אדולפו גרסיה אורטגה, שנולד ב1958 בספרד הוא סופר משורר ומתרגם.  בספרו "האיש שקנה ימי הולדת" הוא מתחקה אחר גורלו של הורבינק, ילד בן שלוש שמוצאו אינו ידוע, רגליו משותקות והוא אינו יכול להתבטא במלים ברורות. על זרועו הקטנה מקועקע מספר. הילד מת ממחלתו ונקבר תחת עץ במחנה. המספר מבקש לנסוע לאושוויץ לעקוב אחר גורלו של הילד, אך הנסיעה נקטעת בשל תאונת דרכים. ממיטתו בבית החולים בודה המחבר להורבינק עבר חילופי, ממציא את סיפור חייהם של הוריו, דודיו וסבתו. הוא מנסה להמציא להורבינק כמה גרסאות גם לעתיד חלופי שבו הוא אינו מת ללא שם באושוויץ. באחת מהגרסאות הבדויות הללו הוא שחקן רוסי, באחרת – מפקח רכבות הונגרי, וגם –  סופר צרפתי, מחפש אוצרות, ואפילו קריקטוריסט פוליטי ב"ג'רוזלם פוסט". סקירת כל ה"עתידים" האפשריים שמדמיין אורטגה מדגישה ביתר עוצמה את האובדן של ילד, שטרם התחיל לחיות וכל עתידו עוד היה לפניו. אורטגה מנסה לתת יד ושם לילד אלמוני על ידי שהוא הופך אותו לאיש עם היסטוריה, זהו מהלך נגדי לדה-הומניזציה שעשו הנאצים ביהודים, שהפכו אותם לתת-אדם. כאלה שאינם שייכים למין האנושי ובשל כך מותר, ואולי אף רצוי להשמידם. אורטגה גם נוגע ב"גרמניה האחרת" המלאה בבניהם ונכדיהם של הרוצחים, שחלקם ממשיכים לחיות בשיבה טובה ללא שמץ של נקיפות מצפון או חרטה. כאותו  רופא השיניים זקן, אצלו היה מטופל המספר בילדותו-
 

"עוקר השיניים ההוא, חזקה עליו שהיה נאצי מושבע. אני זוכר זאת מפני שפעם אמר לי, או לאחד מאחַי: "מזל שאני מזריק לך חומר הרדמה, אל תתלונן. חשוֹב על היהודים, להם עקרו את הטוחנות בלי הרדמה. שנינו, אחי ואני, לא הבַנו אז לְמה התייחסה ההערה הסתומה הזאת שהשמיע באוזנינו רופא השיניים הטוב, בעל שער השיבה, בנימה שוות נפש של מישהו היודע יותר מכפי שזה נראה."

 

האם זה היה באמת?

 

ספרו של אורטגה חזק, נוקב וכואב. אך בעת קריאתו מצאתי עצמי מוטרד: האם, לאחר השואה  אפשר לכתוב סיפורים דמיוניים על התקופה? האם  אפשר לבדות מציאות שאותה אי אפשר כלל להבין ולשער?
אמת, לא כל סיפור של עבר היסטורי קשה וכואב מבטיח את היכולת להעביר לקוראים את תחושותיו וחוויותיו. ספרי זיכרונות רבים שנכתבו בעקבות השואה ערכם היסטורי ואישי, אך אינם ספרים הנוחים להיקרא. ובכל זאת, ראו נא קטע שכתבה חוה ניסימוב, בספר הנורא והנפלא "ילדה משם" בו היא מתארת בגוף ראשון את חוויותיה כילדה בשואה.

"סבא שלי, אבא של אימא שלי, גר איתנו תקופה קצרה בצד הארי: אימא שלי הצליחה להבריח אותו והוא הגיע אלינו למסתור אצל הפולנים. מגיע חג הפסח. סבא לא מסכים לגור עם גויים בחג. הוא רוצה לאכול בכלים כשרים. הוא רוצה הגדה ומצה. סבא חוזר לגטו לקראת החג. מאז לא שב. בדמיוני אני רואה את סבא שלי בגטו הבוער, מחזיק במצה ומגביה  אותה מעל לראשו לכיוון השמים".

 

האם רומן של סופר, מוכשר ככל שיהיה יכול להגיע ל"שם"? האם מישהו יכול לבוא במקום פרימו לוי? אחד בדור. אולי.
הבט נוסף של אותה שאלה נוגע להשלכות הפוליטיות של כתיבה בדיונית בנושא השואה. כשהיינו ילדים, שאלנו את הגננת בסוף הסיפור "זה אמיתי?", כשגדלנו הבנו שאין זה חשוב כל כך. ספרות גדולה מתארת את החיים כפי שהם, וכפי שהיו יכולים להיות. מיטב השיר כזבו, וכך גם בספרות. על זאת אין חולק. חירות היא בידי המחבר להאריך ולקצר, להרחיב ולהוסיף, על דברים שקרו ועל דברים שלא היו ולא נבראו. אך כשהדברים מגיעים אל השואה ואל מכחישיה, העניינים מורכבים יותר. לאחרונה נזדמן לי לבקר במוזיאון הפלמ"ח. מתכנני המוזיאון ביקשו להביא את סיפורם של לוחמי הפלמ"ח ועשו זאת באמצעות חבורה "ייצוגית" בדויה של לוחמים שהשתתפו כביכול במלחמת השחרור. המטרה הייתה דידקטית, אני מניח, אך בי היא עוררה תמיהה. לספר, שלא כמו אותו מוזיאון אין מטרה חינוכית מובהקת. אך בכל זאת, איננו פטורים מלדון בתוצאות כתיבת ספרות מסוג זה, גם אם היא אינה מכוונת. 
 

בנימין וילקומירסקי היה השם אותו אימץ ברונו גרוסיאן  בעת שהתיימר להיות ניצול שואה. ב-1995 פרסם וילקומירסקי, שחי באזור דובר הגרמנית של שווייץ, ספר זיכרונות בשם -"קרעים – זיכרונות מילדות בתקופת המלחמה 1939-1948". בספרו תיאר וילקומירסקי את מה שהציג כזיכרונותיו כילד בתקופת השואה. הספר תורגם למספר שפות, כולל עברית, נמכר במספר עותקים רב וזכה לשבחים. ב-1998 פרסם העיתונאי השווייצרי דניאל גנצפריד, בעצמו בן לניצולי שואה, מאמר בו טען כי וילקומירסקי אינו יהודי, הוא מעולם לא היה במחנות הריכוז בתקופת השואה וכי הוא גדל כילד בשווייץ ולא במזרח אירופה. לאחר בדיקה התברר כי טענותיו של גנצפריד הן אמת והספר הוא אכן זיוף. (מתוך ויקיפדיה העברית, בשינויים קלים).

 

אדולפו אורטגה, מחבר הספר, אינו וילקומירסקי.  הוא לא מבקש לומר שילדותו עברה עליו באושוויץ, ולא טוען שהוא יהודי. כפי שנכתב על הכריכה: "האיש שקנה ימי הולדת הוא רומן מקורי ואמיץ…על נושא שנדמה כי הכל כבר נכתב עליו". ערכו של הספר אינו נפגם  אם "באמת" נסע המחבר לגרמניה והתאשפז שם בבית חולים, או שכתב את כל המעשה בכורסת ביתו הנוח שבספרד. עם זאת, אורטגה מרבה לשלב קטעים היסטוריים בתוך הטקסט המומצא שלו. הוא מתאר את הניסויים המחרידים שערך מנגלה בתאומים. קטעים ארוכים, העוסקים בזוועות שחוללו הנאצים לילדים רכים פותחים במלים "נודע לי כי". והקורא שואל את עצמו, האם זה אמיתי? אולי בדה המחבר מלבו את התיאורים הללו?
מפני שאינני היסטוריון, הרי שגם אני,  היודע שמנגלה היה דמות היסטורית ושמעתי על מעשיו, איני מצוי בפרטים ואיני יכול לדעת האם התיאור הוא היסטורי ומדויק, או שהוא מתאר את "רוח הדברים". מי שגדל בישראל והתחנך במוסדות החינוך שלה, מכיר ברמה זו או אחרת את מה שקרה "שם". אך קורא שנפגש לראשונה עם השואה דרך ספרו של אורטגה יכול לחשוב שגם כאן נטל המחבר דרור לעצמו, והפריז. ואולי כשם שזה שקר או לפחות הגזמה ספרותית, נמצא המחבר שלא בטובתו מסייע למכחישי השואה.
חותני, הרב פרופסור פינחס פלאי ז"ל, סיפר כי פעם נזדמן למסעדה ביפן וביקש להסביר למלצר שהוא מקפיד על כשרות. בתחילה לא הבין המלצר במה מדובר. אך לפתע אורו עיניו והוא אמר – "הבנתי, אתה בן לעם של אנה פרנק".  לאן והיכן יתגלגל ספרו של אורטגה, האם יועיל או שמא בא לברך ונמצא מקלל, זאת איני יודע. 
 
יתפרסם בסוף השבוע בטורי "ספר חברה תרבות" בעתון "הצופה"