והיום בפינתנו "בשוק הפרטי זה לא היה קורה"
אנחנו יודעים שבשוק הפרטי, השורה התחתונה קובעת ומי שלא מספק את הסחורה – עף.
נכון?
אפרת נוימן ב"הארץ" שואלת למה מנהלים לא משלמים על כשלון:
| הדחה של מנכ"ל בעקבות ביצועים כושלים עקב דרישה של בעלי המניות נשמעת כדבר הגיוני ואף מתבקש, אבל בישראל לא נתקלים בכך הרבה. מקרה צורם מהעת האחרונה הוא זה של בנק הפועלים, שהפסיד מיליארד דולר בהשקעות כושלות. למרות זאת לא נשמעה כל קריאה מטעם בעלי המניות מהציבור והדירקטוריון לפטר את המנכ"ל (צבי זיו) או היו"ר (דני דנקנר) |
מוזר, לא יכול להיות. אין יעילות? השוק לא שופט את המנהלים לפי ביצועים?
מסתבר שלא:
|
כשבעל שליטה אינו חושש מאיבוד שליטה הוא לא מרגיש מחויב להקשיב לשוק. התוצאה היא שהשיקולים בהפסקת עבודתו של מנהל או החלטות עסקיות חשובות אחרות, אינם בהכרח ענייניות ונעשות לטובת בעלי המניות. השיקולים לפיטורים יכולים להיות קשורים, למשל, לאגו גדול מדי של מנכ”ל, במקרה של בעל שליטה ריכוזי שאוהב “הצגה של איש אחד”. מצד שני, השארת מנהל בתפקיד יכולה להתבסס על יחסי חברות, אמון או אפילו “תן וקח” בינו לבעל השליטה. |
וואללה
או… שאולי זו הייתה השקעה נכונה (כלומר השקעה שבזמן ביצועה הייתה צריכה להתבצע), להבדיל מטובה (כזאת שבדיעבד מתבררת כמשתלמת).
דיעה זו מתחזקת אם מתחשבים בכך שההפסדים הנל בעיקר הם מהשקעות בתחום הסאב-פרים, שהמשבר בו היה הפתעה – לפחות בעיתוי שלו.
אבל, אני לא אפריע לתיזה עם אפשרויות שמחלישות את המסקנה, אפילו אם הם סבירות לחלוטין.
(אגב, אף אחד מהכלכלנים לא טוען ליעילות מקסימלית בתנאים של מונופול. ההפך, זה נחשב כשל שוק. והבנקים הגדולים, הם בהחלט מונופול).