שפה משלה – פמיניזם, מהותנות ומדע בדיוני

שפת אם, סוזט הייט אלגין, מאנגלית: חגי אברבוך, קדמת עדן,2008, תשס"ח, 302 עמ', 82 ₪

השנה היא  2205. מאתיים שנה קודם לכן, הכיר הקונגרס בטעות ההיסטורית שלפיה מגיעות לנשים זכויות שוות. תיקון החוק העניק לכל אשה מעמד של קטין. למעט עניינים ידועים, אשה נחשבה לילד לכל דבר ועניין. היא אינה רשאית להחזיק ברכוש, לעבוד מחוץ  לביתה, ללא רשות מפורשת מבעלה – או, אם אינה נשואה, מידי זכר אחראי הקשור אליה קשר דם.
העולם בשנים אלה זוכה למפגשים רבים עם חייזרים מכל צבע ומין אבל את הקשר עמם יכולים ליצור רק חברי שושלות הבלשנים, ובזכות המונופול שלהם זוכים הללו לעושר רב, אך גם לשנאת ההמונים. הבלשנים מלמדים את תינוקותיהם וילדיהם שפות רבות, והם עובדים כל יום בתרגום אינטנסיבי במפגשים מסחריים ודיפלומטיים עם חברים מכוכב אחר.
מאבקן של הנשים, ונסיונותיהם של הבלשנים לשמור על מעמדם כגברים וכבלשנים הם הבסיס לספר "שפת אם" שכתבה סוזט הייגן אלגין. הספר, שיצא לאור בשנת 1984 וזכה להצלחה בארצות הברית, תורגם לאחרונה לעברית. 
נשות הבלשנים מנסות ליצור לעצמן שפה נשית, שבה יוכלו להביע את רעיונותיהם הנשיים. הן עושות זאת בהחבא, פן יגלו הגברים. בו בזמן הגברים משוכנעים כי נשותיהן אינן אלא אווזות פותות, שלא יצלחו למאומה מלבד להבאתם של בלשנים קטנים לאוויר העולם. אשה סוררת, או שחדל להיות לה אורח כנשים, נשלחת אל "בית העקרוּת"'  שם היא מבלה את שארית ימיה. הגברים מנהלים ומארגנים את כל העולם בסדר ובאחריות כדרכם.
 
בין אם תסכימו לרעיונות המובעים בספר ובין אם לא, כסיפור וכנושא רעיון הוא מרתק ומאתגר. הספר מקצין רעיונות אנטי פמיניסטיים הקיימים בשיח הציבורי של היום. המצב המתואר בו הוא הגשמתו המלאה של חלום הפטריארך המצוי.  והוא הפטריארכיה – השיטה החברתית בה הגבר הוא השולט,  מגיעה בספר לשיא כוחה, ממומשת במלואה אך מוצגת באור מגוחך ופארודי.
וירג'יניה וולף (בספרה המכונן "חדר משלה") טענה שהשפה והלשון הם תלויי מגדר, וסופרים גברים כתבו "פרוזה טבעית, מהירה אך לא מרושלת, עזת ביטוי אך לא מסולסלת, שקיבלה מהם את גונם שלהם בלי שתחדל מהיות רכוש הכלל". משפט מסוים יהיה "משפט של גבר" ואחר הוא "משפט שלא צלח לשימושה של אשה". בעקבותיה טענו חוקרות שמבנה הלשון משקף את הפטריארכיה הגברית, וקראו לנשים לנסות להבקיע את השליטה וליצור לעצמן מקום משלהן.  ראו את מה שכתבה הלן סיקסו, תיאורטיקנית פמיניסטית:

הטקסט, כמקובל בסוג זה של תיאוריה, אינו נהיר לגמרי. מדוע גופן של הנשים הוא הדרך לשבור מחיצות, ומה פנים יהיו ללשון האלטרנטיבית הנשית? כך או כך – סוזט היידן אלגין, מחברת הספר היא פרופסור אמריטוס לבלשנות ו"שפת אם" אינו רומן נטול הקשר אלא  נמצא בתוך הדיון התיאורטי הפמיניסטי אודות שפה ולשון. באמצעות ספרה מבקשת אלגין להצטרף לקו שמובילה סיקסו. היא רוצה לטעון בזכות המהות הנשית, ולומר כי כנגד הפטריארכיה, תפקידן של הנשים הוא ליצור שפה משלהן. טענת המהותנות הנשית לא נחבאת אל בין הדפים ונרמזת בקלילות, אלא מוצגת כמעט במפורש, עד כמה שרומן בדיוני יכול להציג טענות. בספר יוצרות הנשים מרחב נשי בין דורי, דואגות זו לזו, מוכנות להקרבה אישית למען הכלל. בעוד הגברים, לעתים הם המבוגר האחראי, ולפעמים אינם אלא ילד מפונק הרוקע ברגליו כשמבוקשו אינו ניתן לו מיד. הספר המציג תיזות פמיניסטיות, מזכיר את ספריו של רוברט היינלין בהטפה הנשמעת בין דפיו. אולי יש פה מעין תשובה לגבריות המיליטריסטית של חלק מספרי המד"ב של שנות החמשים, על ידי הצגת גיבורות נשים המשלבות ערמומיות והקרבה, יחד עם סלידה כללית מגברים וגבריות.
 
 
לטענות מהותניות יש קשיים לא מועטים. בעייתי במיוחד הוא השימוש בטיעונים מהותניים בהקשר פמיניסטי כדרך שעושה הספר הזה.. בסופו של דבר – מהותנות כטיעון פמיניסטי היא חרב פיפיות. הטענה השוביניסטית היא שנשים לא יצלחו למלאכות ותפקידים מסוימים, בשל אופין הנרפה, קלות דעתן ונטיתן לפרוץ בבכי לעתים מזומנות. פמיניסטיות מהותניות יתארו אותה תופעה בדרך הפוכה במשמעותה ויסבירו כי לנשים אופי חברותי, הן בעלות אבחנה ואינן מיחסות ערך לדברים פעוטים, והן אינן מנוכרות לרגשותיהן הטבעיים.
לשיטתם של מהותנים ומהותניות – אפשר לומר שהעולם צריך שיתחלק בין ענייני הנשים והגברים. הנשים תחזורנה לנגה, והגברים למאדים. המקסימום שאפשר לשאוף אליו הוא דו קיום בשלום. אך כידוע, גם בין הסוס לרוכבו יש דו קיום בשלום, המובטח ומוחזק באמצעות צמד דרבנים מחודד היטב, ושוט זמין לשעת צורך.