על הספר אינטימיות קרה של אווה אילוז

לפני שנים עבדתי במחלקת תכנון בארגון ציבורי. תפקידי היה לכתוב דו"חות סטטיסטיים. כמה יש מזה וכמה מההוא. פעם אחת, לבושתי, איחרתי איחור משמעותי בהגשת דו"ח פלוני.

–          האם אתה רוצה לשלוח לי מסר שאתה כועס עלי? שאלה אותי הבוסית. זה לא טוב לדבר מהמקום הילדותי, אתה יודע.
–          מה מקום, מי מקום, סתם לא יצא.
–          אין דבר כזה סתם. אתה פשוט מדחיק את הרגשות שלך.

מדוע מקומות העבודה התחילו לדבר בשפה פסיכולוגית? איך השתלט השיח הפסיכולוגי על חיינו? מה הקשר של הקפיטליזם לכל זה?
אווה אילוז, פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, כותבת בספרה החדש "אינטימיות קרה  – עלייתו של הקפיטליזם הרגשי" על השיח הפסיכולוגיסטי בחברה הקפיטליסטית. ספרה כולל שלשה פרקים המבוססים על הרצאותיה במסגרת סדרת הרצאות על שם אדורנו ב"מכון לחקר חברתי" בפרנקפורט שעל הנהר מיין.
אילוז היא חברה במרכז לחקר הרציונאליות, והמנהלת האקדמית של תוכנית לימודי תרבות. בין ספריה הקודמים: האוטופיה הרומנטית: בין אהבה לצרכנות (2002) תרבות הקפיטליזם (2002).

מהו בכלל "שיח פסיכולוגיסטי"?  כמו הבוסית שלי, רבים  סבורים כי אין "שיח פסיכולוגיסטי" – הפסיכולוגיה מתארת את המציאות, ומי שלא מבין הוא עיוור, מתכחש לעצמו ולעולם. ביקורת  על "השיח הפסיכולוגיסטי", מניסיוני,  נשמעת במקומות מסוימים ככפירה בכך שכדור הארץ עגול. הנחות היסוד של הפסיכולוגיה קנו להם שביתה חזקה כל כך בלבם של בני התרבות בה אנו חיים, עד שלעתים הם מתקשים להאמין שאפשר שיהיה זה אחרת.
נקודת הפתיחה, אומרת אילוז בזהירות, היא הופעתה של הפסיכואנליזה עם הגעתו של פרויד ב 1909 לארצות הברית. הפסיכואנליזה תרמה לתפיסות תרבותיות חדשות אודות ה"עצמי". אך מה שהרבה יותר חשוב הוא שהפסיכואנליזה, יחד עם תורות שבאו בעקבותיה, טענו שהן מתארות את החיים הרגשיים אך בפועל עיצבו מחדש את החיים הרגשיים ויצרו את מה שאילוז מכנה "הסגנון הטיפולי". התחום הטיפולי, לדבריה, הפך להיות יותר ממערכת של ידע מקצועי –  אוסף של אמונות ו"רעיונות מפתח ומוטיבים תרבותיים העתידים להתבסס בתרבות הפופולארית האמריקאית" ויצרו את מה שהיא מכנה ה -Homo Sentimentalis

אילוז עומדת על היסודות בחשיבה הזו – משפחה גרעינית, רעיון ה"עצמי" והקשר ביניהם:

ראשית, על פי המחשבה הפסיכואנליטית, המשפחה הגרעינית היא מקור המקורות של ה"עצמי" – המקום שבקרבו וממנו יכול סיפור תולדותיו של ה"עצמי" להתחיל. בעוד שקודם לכן באמצעות המשפחה מיקמנו את עצמנו "באורח אובייקטיבי" בשרשרת כרונולוגית ארוכה ובסדר החברתי, היא נהפכה עתה לאירוע ביוגראפי שאנו "נושאים" עמנו לאורך חיינו, המבטא באופן ייחודי את ה"עצמי" שלנו. באורח אירוני, דווקא כאשר הנדבכים המסורתיים של מוסד הנישואין החלו להתמוטט, המשפחה חזרה לפקוד את ה"עצמי" אך הפעם כסיפור.(עמ' 23)

אילוז ממשיכה ומתארת את כניסתה של הפסיכולוגיה אל מקומות העבודה. ניסויי הות'ורן המפורסמים, גילו כי עובדים מעוניינים שיתעניינו בהם. החוקר מאיו, שערך את סדרת הניסויים הללו השתמש בטכניקות טיפוליות כדי להשפיע על מקום העבודה. אילוז טוענת כי מבלי משים נכנסו פרדיגמות  "נשיות" לעולם העבודה, ונוצר טשטוש מכוון בין דפוסי ההתנהגות המצופים מבית, לאלו של מקום עבודה.  אילוז מדברת על "אינטליגנציה רגשית" – הניסוח המוצלח לרעיון כי מנהל כבר אינו יכול להסתפק בחתירה להישגים ולמצוינות ועליו להיות מסוגל לנהל את רגשותיו, ואת רגשות העובדים הכפופים אליו. שליטה בשיח הפסיכולוגיסטי יוצרת יתרון בשוק התעסוקה. מעסיקים בני זמננו מצפים מהעובדים שתהיינה להם יכולות תקשורת בינאישית משופרות.

"השורדים"

בפרק השני עוסקת אילוז בשני נאראטיבים. הראשון שבהם הוא ההגשמה העצמית. אדם אינו אדם עד שהוא מממש את עצמו ה"אמיתי". מי שאינו נוהג כך חוטא לעצמו, ולמעשה אינו אלא חולה. הגשמת העצמי הפכה להיות זהה לבריאות רגשית. כפי שאומר מאסלו "האנשים שאנו מכנים 'חולים' הם אלה שאינם הם עצמם, אנשים שבנו לעצמם סוגים שונים של מנגנוני הגנה נוירוטיים המונעים מהם להיות אנושיים" (מובא בספר עמ' 70).

מוטיב אחר, לכאורה סותר – הוא מקומו של הסבל. בגישה הטיפולית החדשה, אומרת אילוז, "לא ההצלחה היא הכח המניע של הסיפור, אלא דווקא האפשרות שה"עצמי" יכול להשתבש בעיצומה של ההצלחה הגשמית"(עמ' 81) הצלחה כלכלית וחברתית כשלעצמה אינה מספיקה, ועלולה אף להזיק. סיפור חיים צריך לכלול התגברות על סבל  ומצוקות.
אילוז עומדת על יתרונותיה של הגישה הזו. היא יכולה להסביר כל דבר: עודף אהבה או מחסור בה, מוטיבציית יתר או בטלנות. הגישה הזו מאפשרת לאדם להיות אחראי להתפתחותו הרגשית והמוסרית, מבלי להטיל עליו כל אחריות למה שקרה בעבר. היא יוצרת קהילות של "שורדים". ומה שיותר משמעותי אולי היא עלייתה של תרבות הזכויות. הפרט שואף להכרה בזכויותיו, ולטיפול במצוקותיו.
בפרק האחרון עוסקת אילוז ב"כלכלה רגשית". היא מנתחת באמצעות ראיונות עומק את זירת השידוכים באינטרנט. לכאורה, האינטרנט הוא מקום קר ומנוכר. כיצד תוכל להיווצר בו אהבה רומנטית?
חסידי הגישה הפסיכולוגיסטית יטענו  שהאינטרנט, מקום שאין בו  מפגש בין אישי, מאפשר להציג את ה"עצמי" האמיתי, משוחרר מכבלים של מראה פיזי, שפת גוף, וסגנון לבוש. היכולים ליצור דעה קדומה. הממשק המצומצם יכול להיות זיקוק ומיצוי של העצמי.
האומנם? מסתבר שלא. הממשק האינטרנטי מחצין את הפיכת הרגשות לכלכלה מתוחכמת. באופן אירוני, היא אומרת, הניסיון הנואש של המשודכים הפוטנציאלים לשוות לעצמם ייחודיות, מייצר אינספור גברים "ספונטאניים" ונשים ש"אוהבות את החיים". אם באהבה רומנטית המשיכה וההתעניינות קודמים למידע, באינטרנט נעשית בחירה מודעת באהוב הפוטנציאלי כמוצר המונח על המדף לבחירה על פי הרכיבים בתווית. בהעדר כלים אינטואיטיביים של משיכה בין אישית נאלץ מי שמחפש את אהובתו באתר הכרויות, להשתמש במיומנויות צרכניות קפיטליסטיות לרכישת אהבה.

לצערי לא הזדמן לי לקרוא את כל ספריה של אילוז, אך באלה מהם שקראתי, ובשיעור שלמדתי אצלה באוניברסיטה העברית, התרשמתי מניסיונה האמיץ ללכת צעד נוסף בביקורת התרבות. אילוז אינה קפיטליסטית זחוחה המאמינה בכוחו של השוק החופשי וביכולתו להביא טוב ורווחה לכל העמים.  היא מודעת לביקורת התרבות הקפיטליסטית, זו של אסכולת פרנקפורט, ושל אחרים –  והיא שותפה לחלק ממנה. היא יודעת ש"רווחה לכולם" אין פירושה תמיד רווחה, ובוודאי שלא לכולם. יש מי שנהנה ויש מי שאינו זוכה לכך.  מצד שני אילוז אינה מקבלת במלואה את הטענה כי האדם בתרבות הקפיטליסטית הוא רק יצור פאסיבי הניזון מתקשורת המונים ומזרמי תרבות שאין לו שליטה עליהם. חושב שהוא מאושר בעוד הוא מחזיק בתודעה כוזבת לגבי מצבו העגום עלי אדמות. אחרי שהיא מסבירה מי הן הקבוצות והמוסדות החברתיים שיוצאים נשכרים מעלייתו של הז'אנר הטיפולי, היא מבקשת לתהות – מה סוד קסמו של הז'אנר הפסיכולוגיסטי.

אם הדגם הטיפולי נפוץ ומקובל כל כך, אין זה משום שהוא משרת את האינטרסים של קבוצות ומוסדות רבים ושונים או לפחות לא רק משום כך. אלא גם משום שהוא מגייס את הסכמות התרבותיות של ה"אני" המיומן ומסייע להשליט סדר במבנה הכאוטי של היחסים החברתיים בעידן המודרני המאוחר. (עמ' 103)

היא סבורה שהנאראטיב הפסיכולוגי מסייע לאלה המיומנים בו להשיג שליטה על הדרך בה הם מפרשים לעצמם את חייהם. בעידן הזה, בו הזהות אינה דבר כה ברור, מוסדות חברתיים ותיקים אינם קיימים עוד, וודאויות ישנות קורסות, המיומנויות הנרכשות מהחינוך הפסיכולוגי מאפשרות לאדם יכולת התמודדות טובה יותר. גם בפני עצמו וגם בתוך שוק הנישואין והעבודה, המצפה ממנו ליכולות רגשיות.

שתי יריבות

הספר מעלה אל פני השטח את המתח בין שתי הדיסציפלינות –  הפסיכולוגיה והסוציולוגיה. ציניקנים יגידו שהמתח נובע מהעובדה המצערת לכשעצמה שהסוציולוגיה אינה מוצאת מקום בשיח הציבורי כפי שהצליחה לעשות הפסיכולוגיה. אני סבור שקולה של הסוציולוגיה חשוב שישמע, דווקא בגלל הראייה המורכבת שהיא מציעה, ויכולתה לתמוך בהבנה כוללת יותר של תהליכים חברתיים, והשפעתם על החברה ועל הפרט. כפי שאמרה אילוז בראיון (המצוין) שערכה איתה ארנה קזין בעיתון "הארץ":

אחרי 1968, הסוציולוגיה ולימודי התרבות הפנימו לרוב בחוזקה את הרעיונות הפוליטיים המתנגדים של השמאל החדש. כלומר, הסוציולוגיה הפנימה סוג של תורה, שדחקה את עצמה לשוליים ביחס למוקדי הכוח. בה בעת, הכלכלה והפסיכולוגיה הציעו ידע יישומי שמספק תוצאות באופן מיידי, בעוד שהסוציולוג מוכשר לדבר על מבנים, סטרוקטורות, שקשה מאוד לשנות. באופן אינהרנטי יש חיסרון לסוציולוג ברמת המדיניות הציבורית: הסוציולוג יכול לזהות תופעות, לאתר קישורים – באזורים עניים גדל הפשע, השכלה משפרת סיכויי הצלחה – אבל הפתרונות שיציע הם יקרים וטובים רק לטווח ארוך.

אני חושב שהסוציולוגיה, דווקא משום שאינה פופולארית כל כך היום, יכולה להעניק למי שינסה להכיר את תובנותיה, דרך חדשה ומרעננת לפירוש העולם. יוסיף דעת יוסיף מכאוב, אכן. הסוציולוגיה מציעה הסברים מציקים וטורדים מנוחה, לא מנחמים ומפנקים כמו אלה של הפסיכולוגיה, אך בכך כוחה האמיתי.

כתלמיד לשעבר, איני חש בנוח לתת ציונים לספרה של מורתי. בשל כך אומר רק כי ספרה של אילוז, על אף שהוא מורכב וטעון רעיונות ומושגים –  כתוב בבהירות, ואינו עמוס בז'ארגון טכני ובמשפטים ארוכים ומפותלים. אילוז מנסחת רעיונות מורכבים בצורה ברורה. הנושאים שאילוז בחרה לעסוק בהם צריכים להיות, לפחות לטעמי, מענינו של כל אדם משכיל המבקש להבין את תרבות המערב בעידן הקפיטליזם המאוחר.

והבוסית שלי? היא יצאה מזמן לגמלאות, שמעתי שהיום היא ציירת.