שיר לאחותי – על הקובץ "לאחותי – פוליטיקה פמיניסטית מזרחית"

לפני שנים אחדות, כתבתי סקירה על ספרו של סמי שלום שטרית "המאבק המזרחי בישראל". פתחתי כך: " סבא שלמה וסבתא נדרה ,ההורים של אבא, נולדו בצנעא. סבא אביגדור וסבתא דבורה, ההורים של אמא, נולדו במזרח אירופה. ואני נולדתי חום בהיר."
גדלתי בהתנחלות שהייתה אז ממש  קטנה. סביבה אשכנזית. היו לנו שניים שלשה תימנים בישוב, ואחד שהיה נוהג לומר שאבא שלו מתוניס ואימא מתוניסיה. אבל אני לא הרגשתי ממש שייך אליהם. באותה תקופה לא היו מזרחים, רק ספרדים. ואני, אף פעם לא חלמתי בספרדית.

"לאחותי ­– פוליטיקה פמיניסטית מזרחית" שערכה שלומית ליר, הוא אוסף של מאמרים, מחקרים, נאומים, סיפורים אישיים, פרוזה ושירה. כתבו אותו נשים בעלות תחומי ענין רקע והיסטוריה מגוונים, חלק מהקטעים נכתבו במיוחד לספר ואחרים הופיעו בבמות שונות.
הספר מחולק לשלשה חלקים. הראשון "משנת פועלות" בעיקרו הגותי מאמרי. השני  "מתחת לעור" יותר אמנותי ועוסק בחוויות. השלישי הקצר מכולם מספר על עשיה פמיניסטית מזרחית ונקרא "בתנועה מזרחית".
בשני המאמרים הפותחים, מציגות ויקי שירן והנרייט דהאן כלב את המסגרת הרעיונית שבבסיס הפמיניזם המזרחי, תוך שהן מודעות לביקורת החיצונית ולמורכבות הרעיונית שבבסיסו. עמדת ה"פמיניסטית" היא עמדה מתריסה גם היום. הדגשת המתח הפנימי בין מזרחים לאשכנזים גם היא אינה פופולארית במיוחד. שירן ודהאן כלב כותבות כל אחת בדרכה על המרד הכפול. הן כותבות על העוול ההיסטורי שנעשה למזרחים, אך אינן מסתפקות בביקורת על העבר אלא עוסקות בהווה, שבו עדיין נשמר פער כלכלי הקשור במידה רבה ל"מוצא עדתי". הן מספרות על המשבר בתוך הקהילה הפמיניסטית, שנוצר כאשר חברות בתנועה טענו שהפמיניסטיות האשכנזיות קובעות סדר יום רלבנטי להן, ומתעלמות לחלוטין מהאתגרים הניצבים בפני נשים שאינן בנות המעמד הבינוני – גבוה,נשים  שצירוף עוד מועמדות לדירקטוריונים של חברות לא יועיל להם במאומה, וגם שליחתן של צעירות לקורס טייס יוקרתי אינה סוגיה העולה על שלחנן הריק.
סיפורה של דורית פנקר על מסכת הניצול שעוברים מועסקים בחברת כח אדם במלונות אילת, ודבריה של מיה סייפן על "איפה הביטוח ואיפה הלאומי" צריכים להטריד כל אדם הגון, גם אם הוא תומך ב"גמישות שוק העבודה" וב"מתן חכות במקום דגים". שתיהן מראות את הפער שבין דיבורים על צמיחה ונוסחאות על נייר, לבין חיים של אדם ממשי, הנאלץ לבלות את חייו בשולי העולם התעסוקתי, כאשר זכויותיו המעטות נשללות ממנו באטימות. בחלקו השני של הספר אהבתי את סיפורה של זמירה פורן ציון  "בלה מן אל-ג'דידה וננה סוהם"  (בלה מהעיתון ואמא סוהם). המתאר ביקורה של עיתונאית אשכנזיה ומתנשאת בבית אמה. מתוך הספר "פרה אדומה" של המשוררת ברכה סרי, בת דודה של אבא, מובא השיר "אל מלא רחמים", המשחק עם כפל הלשון – רחמים ורחמים – כצורת ריבוי למלה רחם.
הספר אינו אחיד ברמתו, וישנם בו מאמרים תמוהים מעט כגון זה של איריס זריני על פרופסוריות מזרחיות בישראל, המסתמך על נתונים חלקיים כדי להגיד את המובן מאליו. חלק מהמאמרים קשים לקריאה בשל הז'רגון האקדמי הנוקשה שבהם אך רובם קריאים. אין בכך כדי לומר שהם נעימים לקריאה, רכים או מייפים את המציאות הקשה.
 
"לאחותי – פוליטיקה פמיניסטית מזרחית " הוא. ספר חובה לכל מי שגר בארץ הזו. קפיטליסט או סוציאליסט, פמיניסט או שאינו. הספר תובע מיושב בית נינוח שישיב לעצמו מדוע אינו שם ליבו אל המצוקות והפערים שהספר מציג, ולפעמים מטיח בפרצופו. יש בו בספר כלים מחשבתיים  לפעיל אידיאולוגי המתחבט בפער שבין כוונות טובות למציאות מורכבת. ויודע שכדי לממש את האידיאולוגיה יש לפעמים לעשות פשרות בין הרעיונות הצודקים לקשיים בחיי המעשה, ולפעמים אלו שאתה מבקש לעזור להם אינם חפצים בך ובשכמותך.
חשוב לציין  שהביקורת על הפמינזים הנמצאת בתוך הספר באה מתוך הכרה בערכו של הפמיניזם ובתרומתו לאשה באשר היא. עם זאת יש להניח שימצא מי שיוציא דברים מהקשרם וישתמש בציטוטים מתוך הספר למטרותיו. 
 

זהות מזרחית, האם לפתח אחת כזו?

על תנועת "אחותי" שמגדירה את עצמה כתנועה של פמיניזם מזרחי שמעתי כבר בעבר. לא לגמרי ברור היה לי מה טיבו של פמיניזם "מזרחי". הפמיניזם שורשיו במערב, והמסורת המזרחית אינה נוטה חסד לרעיונותיו. לכן, כשהגיע אלי לסקירה הספר "לאחותי – פוליטיקה פמיניסטית מזרחית", שמחתי על ההזדמנות להמשיך ולברר את המקורות הרעיוניים והאידיאולוגיים של המזרחיות הזו, ובמיוחד ליישב את תהיותיי על פמיניזם מזרחי – מה טיבו.
הספר כולל מספר תשובות לתהיות אלה. ניכר בכותבות שהן מנסות להתמודד עם המורכבות ועם הסתירות הפנימיות שבהגדרה. כיצד ניתן לטעון כנגד סטריאוטיפים ודעות קדומות על מזרחים, ובד בבד לכנות את עצמך "מזרחי". מה מקומם של אלה שאינם מזרחים, האם בשל כך יש להתעלם ממצוקותיהם? עד כמה יש להתיחס לעוולות העבר בניתוח מצוקות ההווה?  מה מקומה של טענה על מזרחיות בעידן בו רבות המשפחות ה"מעורבות"? כל אלה שאלות מסובכות.
בשנים האחרונות למדתי וקראתי בכתביהם של "מזרחים חדשים", אנשי הקשת הדמוקרטית ואחרים– יהודה שנהב, סמי שלום שטרית, יוסי יונה, מתי שמואלוף, סמדר לביא (המכנה את עצמה 'אשה חומה' על אף שהיא בדיוק כמוני 'מעורבת'). ואלה שוחט שהיתה מובילה בתחום בספרה החשוב "הקולנוע הישראלי: היסטוריה ואידיאולוגיה". למדתי להבין כי חייתי שנים ארוכות בלי להיות מודע להיותי מזרחי. ולא לגמרי ברור לי מה ראוי שאעשה לשיטתם: האם אני צריך לפתח לעצמי  זהות מזרחית? ומה אעשה איתה כשתהיה לי?
קשה לי עם טענות המחייבות מאן דהוא "לפתח לעצמו תודעה מזרחית",  חלקן נמצאות גם בספר. כמו במאמרה של סיגל רון המספרת על "שלב טרום המודעות האתנית". ובכלל שיח הפוליטיקה של הזהויות אינו חביב עלי. רבות הסכנות הטמונות בשיח אינסופי על זכויות, שאין חובות בצידו לא כלפי עצמך ולא כלפי זכויותיהם של אחרים.
ויקי שירן והנרייט דהאן כלב טוענות בספר כי המזרחיות אינה "תופעה שנעלמה" והחברה הישראלית אינה עיוורת צבעים. תיוג "מזרחי" הוא אלמנט המשפיע על היחס לאדם, גם בהיבט החברתי המיידי, וגם המוסדי. הן צודקות כמובן, מבשרי חזיתי זאת.  צבע עורי ושם המשפחה שלי מתאימים לסטריאוטיפ מסוים, על אף שהעובדות אינן בהכרח תומכות בכך. לטעון  שצבע עור הוא עניין מהותי זו גזענות. אבל גם בחברה כמו שלנו,  המשמעות החברתית מוטבעת בתוך העור, אתה נושא אותה איתך לכל מקום ואי אפשר להתחמק ממנה. לפיכך השיוך העצמי "מזרחי" הוא מעין התרסה כנגד התיוג השלילי. נכון, שימוש כזה הוא חרב פיפיות, והמחברות מודעות לכך.
ה"מזרחיות" שבפמיניזם המזרחי, מבקשות הכותבות לטעון, אינה גורל אלא סוג של יעוד. מתוך ההכרה בקושי הכפול של היות האדם אשה וגם מזרחי, הפמיניזם המזרחי קורא לכל מי ששותפה לרעיון לפעול למען זכויותיהן של נשים באשר הן, וזכויות של האוכלוסיות המוחלשות בלי הבדל גזע דת ומין. 
ניתוח אנליטי של הרעיון יגלה פה סתירה. איך אפשר לטעון לרעיונות אוניברסאליים בשם זהות פרטיקולארית? עזוב, מה זה חשוב, תענה לי, כביכול, דהאן-כלב. יש פה מצוקה ורעב ואפליה ויש להלחם בהם.  בעניין זה אני מסכים איתה – לא לגמרי חשוב מהו ה"מזרחי" שבזה, די לי בכך שקבוצת אנשים נשים רוצים להפחית את הרע שבעולם.
לדעתי הספר הזה מציג אתגר מחשבתי וחברתי כפול אל מול פני הפמיניזם האורתודוקסי. ראשית, האתגר החברתי. נראה כי הסוגיות החברתיות שמעלה הפמיניזם המזרחי אינן ניצבות עדיין על סדר היום הפמיניסטי-אורתודוקסי וכנשים הגונות המבקשות לעשות טוב בעולם, הן אינן פטורות מלתת דעתן עליהן. שנית –  יש כאן כר נרחב לשיתוף פעולה. פמיניזם מזרחי, שבנוסח שהוא מוצג כאן בספר הוא מבין ומזדהה עם המורכבות בה פועלת פמיניסטית אורתודוקסית, המנסה לפעול בתוך מסורת שהיא שותפה לה, אך מבקרת אותה. מכבדת מסורות תרבותיות ומאמינה בהן, אך גם רוצה לשנותן. שיתוף הפעולה הזה יכול לתרום לשני הצדדים ולחברה הישראלית כולה.

יתפרסם בטורי "ספר חברה תרבות" במדור "סופרים וספרים" בעתון "הצופה"

=========

תגובתה של איריס זריני, מיום 14.10.08. התגובה מובאת כלשונה, ללא כל עריכה :