נילי אושרוב, קופירייטרית, עורכת לשונית וכותבת סאטירה, גדלה בשיכון אפרורי ברמת גן של שנות החמשים. רחוב ששום דבר מיוחד לא קורה בו.
הדבר האקזוטי היחיד ברחוב שלנו היה שמו 'השר משה' – שם שמיד עורר בשומע יצר עז של סקרנות ותאוות גילוי. מי הוא אותו השר משה? רבים טועים לחשוב שמדובר בשר הידוע משה מונטיפיורי אותו גילם לימין יהורם גאון ב'קזבלן" או ב"מבצע אנטבה", תהרגו אותי אם אני זוכרת. או אז, איזה תענוג היה זה להטיח ישר בפניו של השומע, החיוור ממתח ומהתרגשות, שהשר הוא משה חיים שפירא, מבכירי שריה של מפלגת הפועל המזרחי (המפד"ל דפעם), ושיכוננו, בהיותו שיכון לחברי מפלגת הפועל המזרחי, התכבד בנשיאת שמו. אגב, מי הוא הפועל המזרחי ובמה זכה אותו פרענק כחול צווארון, שמפלגה שכל כולה פקידים יוצאי ורשה-לודז' תיקרא על שמו, על כך אפילו לי – ילדה מעצבנת ויודעת כל שכמותי – לא היתה תשובה אז ואין לי היום" (עמ' 11)
שיכון צדיקים, נילי אושרוב, הוצאת קרפד בשיתוף הוצאת מודן, 2008, תשס"ח, 203 עמ', 88 ₪
ילדות נפלאה הייתה לה, כך היא מספרת לילדיה שאינם מאמינים. כדי לשכנע אותם היא כתבה את "שיכון צדיקים". נילי לא הייתה ילדה יפה במיוחד, ולא מבריקה. אמנם גורלה לא היה רע ומר כמו של דורית, שלהוותה נולדה לה אחות קטנה, כשאימה כבר הייתה ישישה מופלגת, בגיל שלושים וחמש לפחות, ובכל זאת – לא מעט צרות היו לה. אבא היפוכונדר קיצוני, אמא ודודה שסרגו לה סוודרים נוראים ושמלות בלתי ראויות ללבישה, הישר ממיטב האופנה של גליונות "בורדה".
נילי אושרוב יודעת להצחיק. קולה של המספרת מצליח להיות כאילו – ילדותי, ועם זאת משולב בפרספקטיבה בוגרת. סיפוריה נעים ברצף אסוציאציות מפתיע ויוצרים בכך אפקט קומי. כך למשל היא מספרת על תגובתם של עמיתיה בכיתה להצלחתה המפתיעה בתחום החריזה השימושית – "מורותי היו אחוזות התפעלות, מאחר שהיו אלו נשים שהביאו לעולם פניני חריזה כמו "ולא נשכח את הימים/בהם למדנו בשיעורים". לא הסתחרר ראשי מכך במיוחד. חברי לספסל הלימודים היו פחות אוהדים, למעשה כבר היו תוכניות מגירה להתנקשות בחיי (חנק באמצעות שרשרת חרוזים), ומזל שהמגירות בכיתה תמיד היו תקועות, כך שתכניות אלו לא יכלו לצאת לפועל לעולם" (עמ'72)
"שיכון צדיקים" מספר על עולם דתי שאבד ואינו עוד. זה של שנות החמישים שיש הנזכרים בו בגעגועים, ויש כאלה שרואים בו "ימי ביניים" חשוכים של דתיים פשרנים. לפני ימי בתי הספר התורניים, בתקופה שבה לבשו כיסוי ראש רק לבית הכנסת.
למרות שורשיו הנטועים בעולם הדתי, נראה כי הספר לא יזכה להיחשב כאחד מהצלחות סופרי המגזר החדשים. זאת מאחר שאושרוב, בתוך סיפוריה המשעשעים, לא נמנעת מלהתבדח על עולמם הרוחני של דיירי שיכון הפועל המזרחי, ולא מונעת עצמה מלהתלוצץ על חשבונן של הלכות שבת – "מהו טשולנט כשר לשבת? תלי תלים של הלכות העמידו רבותינו בענין. מה כמות המים שמותר לשים בו כדי שלא יחשב בישול? – שני לוגין כזית ובתנאי שלא יעלה בשלשה זוזים מעל פני השעועית שנולדה ביום טוב" (עמ' 37). אמנם פה ושם היא מפריחה הלצות גם על עולמה הנוכחי, נוסח "בעלי דאז, שאני עדיין נשואה לו אבל הפך לבן זוגי", אך זה לא יספיק לה כדי להצטרף לצד הנכון.
הספר אינו רומן בדוי, אך מותר להניח שכדרכם של מספרים אושרוב נטלה לעצמה את חופש היצירה והפריזה פה ושם, קישטה והוסיפה לתפארת הסיפור. אבל הבסיס, ולפחות כך מציג הספר את עצמו הוא תיאור עלילות הילדה נילי ב"שיכון צדיקים" כסיפור חיים של אשה אמיתית, המספרת על ילדותה. סיפור אמיתי על ילדה אחת עם אבא ואמא ,דוד ודודה שכנים ושכנות – "סתם אנשים רגילים עם מספר על היד, פרוסת לחם תחת הכרית, עוינות לא מוסברת לכלבי זאב והרגלי שינה גרועים." אצלי הספר הזה מעורר ניחוח דק מן הדק של חמצמצות. התחשבנות. למה גידלתם אותי כך ולא אחרת, למה מילאתם מוחי בהבלים. נילי אושרוב לא מספרת על סימון ומואיז הקטן, ולא רואה את העולם מנקודת מבטו של הילד שדיבר אל כוכבים. אין בסיפורים הללו נגיעה של נוסטלגיה ומטרתם להצחיק בכל מחיר, גם על חשבון גיבוריהם. ב"שיכון צדיקים" אין אף צדיק אחד. אין דמות מעוררת חיבה או לפחות ראויה לרחמים. ובכל זאת – לו הייתי איסלנדי, הקורא סיפור בדוי על שכונה אחת בארץ רחוקה, הייתי עשוי לצחוק עד דמעות, ולהתפלא על אותם אנשים וחייהם המשונים שם.
מתפרסם בטורי "ספר חברה תרבות" במדור "סופרים וספרים" בעתון "הצופה"
קראתי את השיכון בהנאה גדולה. צחקתי, נזכרתי, אהבתי מאד. אבל נילי נבנצל-אושרוב היקרה, השארת אותי עם טעם של קצפת שנזללה קצת יותר מדי. טעם של תפלות קלה, הרגשה של מכירת סופעונה לכולם: סבתא , אבא, שכנים, חברים, הכל בשביל בדיחה טובה יותר או פחות. אי אפשר שלא לתהות קצת: מה, באמת היא היתה כולה רוע הסבתא רוח'ל המסכנה הזאת שהונצחה כאן לדורות? הלו, בכל השיכון לא נמצאה גם תכונה אחת נחמדה? מה אגיד לך, נילי, הרבה רוע מחלחל ומפכה לו בין השורות המצחיקות והשנונות שלך. חבל
הסוודרים, החופש בנתניה,סבתא רוחל ובוקסבאום,
סט רהיטי אלומיניום…האמת? הכל.
נהניתי כל כך להתגעגע ולצחוק בקול רם….
מפתיע איך מסקנותיך הפוכות משלי. תחושת חמצמצות? התחשבנות? להיפך. זה ספר שכולו נכתב באהבה, ואפילו הסבתא הרעה מוצגת בסופו של דבר באור חיובי. נראה שאושרוב מתרפקת ומתענגת על כל רגע בילדותה, ולא היתה עושה זאת אחרת.
אילולא זה היה המקרה- הספר לא היה מצחיק כל כך.
נהנתי מכל רגע. קריאת הספר היא חוויה צרופה. ממש צחקתי בקול רם והתענגתי על הסיפורים, הדמויות, ונילי עצמה.
נילי- ספר נפלא!
כתבת על הילדות של כולנו גם אם גדלנו בשכון אחר.הדמויות בשכון היו טרגיות-קומיות מטבען ובשל עברן ואין צורך בפעלולי ההומור המלאכותי המושל בכיפה, דוגמת " שני לוגין כזית ובתנאי שלא יעלה בשלשה זוזים מעל פני השעועית שנולדה ביום טוב" . תפלות לשמה. עורך טוב היה מוחק גם את ה"פחחחח" האינטרנטי המשובץ בשפע מיותר לכל אורך הספר ועוד כמה סימני פיסוק מיותרים. הדבר הכי צורם כמובן הוא האפשרות הקלה מידי לזיהוי הדמויות. עזיבת הדת שלך והפיכתך לשמאלנית שאינה דורכת מעבר לקו הירוק אינה מתירה הלבנת פנים בדפוס של אנשים חיים ומזוהים
הרבה ממה שכתב את מסלפת אבל הרי הכל סופג הדף גם אי דיוקים גם רכילות וגם הלבנת פנים מזל שחלקם כבר בעולם שכולו טוב וכך לא נדרש מהם לקרוא את הדברים שחלקם רדודים שכתבת. בתור אחת שגדלה ברחוב עצוב לי שכך את בוחרת לזכור את שנות ילדותך.