אור וים הקיפוה – תרבות תל אביבית בתקופת המנדט – ענת הלמן

"ב-1919 חיו בתל אביב כ-2,000 תושבים." מספרת ההיסטוריונית של התרבות, ד"ר ענת הלמן בספרה החדש "אור וים הקיפוה – תרבות תל אביבית בתקופת המנדט". אך "במהלך שנות העשרים הוכפל מספרם כמעט פי 20 והגיע לכ-40,000. עד סוף שנות השלושים הוכפל מספר התושבים פי ארבעה והגיע לכ-160,000, כולל יהודי יפו. עיריית תל אביב העריכה שכרבע מתוספת היישוב בתל אביב מקורה בריבוי טבעי, ואילו כשלושה רבעים ממנה – בהגירה אליה. בראשית שנות העשרים כלל שטחה העירוני של תל אביב כ-1,400 דונם. בסוף שנות השלושים הגיע שטח זה ל-6,670 דונם."
 
אך מיהי תל אביב? עיר ציונית מגויסת אידיאולוגית, או אולי עיר נהנתנית, של בתי קפה וכלבי שעשועים הנישאים בחיקן של גברות מכובדות, לבושות מיטב האופנה העולמית. ממש כמו בפריז ובוינה המעטירות?
הפסקה הבאה מסמנת כיוון: 

-1935 נערך בתל אביב משפט ציבורי נגד השימוש בשפה הגרמנית, וחוברת למען השימוש בעברית שיצאה לאור באותה תקופה דנה ביוצאי גרמניה באופן ישיר ובוטה: "המצב הורע בזמן האחרון, כי רבים מן המהגרים, המבקשים עכשיו מפלט בא"י מפני המצוקה הכלכלית, החברתית והפוליטית בעולם, ובבואם הנה כבורחים דשים הם בעקבם את המצוות המעשיות העיקריות, שתחייתנו בארץ תלויה בהן. ואחד הזלזולים הקשים ביותר הוא הזלזול בלשוננו הלאומית בצורה גסה, שלא ראינו דוגמתה עד גירוש היטלר. יותר מכולם הרעו, הם פליטי החרם של הנאציזם, שאין להם, כנראה, שום זיקה לכל עבודות הבניין והיצירה שלנו במולדת. ואני מדייק בדברי ואומר בכוונה: "פליטי גרמניה", בכדי להבדילם מ"עולי גרמניה", שחזרו בלב שלם אל עמנו ולומדים בשנים האחרונות עברית בשקידה הראויה למופת, והריהם מתרגזים על מעשי הזלזול והחילול כמונו. "

אור וים הקיפוה – תרבות תל אביבית בתקופת המנדט, ענת הלמן, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, 2008, תשס"ח, 343 עמ', 85 ₪

הספר "אור וים הקיפוה" שכתבה ד"ר ענת הלמן מהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית מבקש לתהות על קנקנה של תל אביב ההיסטורית. לא זו המתוארת בספרות נוסטלגית או אידיאולוגית, אלא דרך בדיקת התרבות העירונית. ולא "התרבות הגבוהה" – סרטים ספרים ומחזות, אלא זאת שנחוותה על ידי התושבים. כפי שהשתמרה במסמכים, הקלטות, ועיתונים מאותה תקופה.
הספר מבוסס על עבודת הדוקטור שכתבה הלמן  בשנת 2000, ששוכתבה והורחבה מאז. ד"ר ענת הלמן זכתה בפרס ע"ש מרדכי איש-שלום לשנת תשס"ח מטעם יד בן צבי ובפרס יונתן שפירא מטעם האגודה ללימודי ישראל על ספרה זה.
  
הנורמות היו אז שונות, כך נראה. עירית תל אביב ויתרה על שירותי סטודיו למחול בקרנבל פורים, מאחר ש"לא נוכל, מטעמים חינוכיים, להוציא בפני קהל של עשרות אלפים איש, ילדות בגיל של 14-15"(עמ' 85). ובכל זאת מתחים בין דתיים לשאינם, היו כבר אז. מה דמות תהיה לה לשבת, ומה פנים לחגים. הויכוח לא נעדר אלימות משני הצדדים, אך נראה שלא הייתה שם חילוניות ליברלית אידיאולוגית, אומרת הלמן. ביאליק וסיעתו רצו ליצור שבת של עיון ולימוד, שומרי המסורת ביקשו שבת כהלכתה, אך הציבור התל אביבי הצביע ברגליים, לטובת ה"פרומנדה". סיור בחוף הים, לראות ולהיראות. שבת של צרכנות, אומרת הלמן.   
הלמן מספרת על המתח בין הרצון לימור עיר מתוקנת  "אירופאית"  למציאות המזרח. מזרח אירופה מצד אחד, והמזרח התיכון. על צלילים ורעשים, ועל נטייתם של תושבי תל אביב של אז, להרגיש "בבית" גם ברחוב. היא מספרת על היחס הפטרוני לעולים מארצות המזרח. הלמן סוקרת קבוצות וארגונים אזרחיים, ומרחיבה במיוחד בתיאורה על תרבות המריכה של תושבי תל אביב. 
ענת הלמן אינה מציגה כמעט מסקנות תיאורטיות, הכללות או הפשטות. די לה בתיאור העובדות 'כפי שהן'. בדקדקנות הנסמכת על מקורות ראשוניים רבים היא מפרטת ומתארת. מצורת בגדה של עקרת הבית התל אביבית, דרך סגנון החזקתם של כלבי שעשועים ועד לכתובות בשירותים הציבוריים. מה שהיה הוא שהיה, ואין לנו יותר מזה. אך אולי מלבי ראיתי זו, נדמה לי שענת הלמן נוטה חן וחסד לאותם תל אביבים שניסו ליצור נורמליות בורגנית בתוך החלוציות התובענית. ניסו לרקוד ולשמוח בבתי הקפה המלאים, גם אם מסביב יהום הסער.
כך או כך, הלמן כתבה ספר מרתק ומענין, שריבוי הפרטים שבו אינו יוצר תחושה של עודף, ולא  פוגע בזרימת הסיפור ונעימות הקריאה. ספר מומלץ לכל תל אביבי, בהווה או בעבר, וגם למי שהקשר שלו עם תל אביב, מצומצם לדיווחי תנועה על פקקים באילון דרומה.

מתפרסם בטורי "ספר חברה תרבות" במדור "סופרים וספרים" בעתון "הצופה"