תפטרו שלשה, תפטרו ארבעה, תפטרו חמשה עובדים. פיטורים זה ברכה, פיטורים זה שמחה. כך מספרת לנו הכלכלנית תהילה ויסברג במדור הדעות של YNET :
משקיע מאושר
הכלכלנית תהילה ויסברג סבורה שהפיטורים טובים למניה, כיוון שהמשקיעים כבר יודעים שהיא בצרות – ומחכים לשמוע שהחברה החליטה על קיצוץ בהוצאות כדי להתייעל.
היא מסבירה שכשהמניה בקשיים, המשקיעים המודאגים יושבים ומביטים, מכרסמים קצות צפורניהם בדאגה. (או שמא דו"חות כספיים של החברה שהבטיחו צמיחה, לא יודע). והחברה צריכה להרגיע את המשקיעים המודאגים. ומה יכול להיות מרגיע יותר מאשר פיטורים של כמה עובדים? פיטורים משדרים מסר, אומרת ויסברג. יש כאן הנהלה והיא מקצצת בנחישות. (אין שום צורך ברגישות).
נראה כי כמשקיעים, עלינו לברך על מהלכים אלו של החברות. פיטורי עובדים וקיצוץ בהוצאות נותנים לחברות עוד מרווח נשימה. צעד זה, בסופו של יום, אמור להשפיע באופן חיובי על שווי המניה, בשילוב עם מהלכים של ייעול וניהול נכון.
כמובן, היא מוסיפה שהכל "בשילוב של מהלכים וייעול נכון" אבל קודם כל כדאי לפטר שניים שלשה אנשים, או שלשים, לשדר את המסר. אגב, אני לא מבין איזה "מרוח נשימה" יש לחברה בלי עובדים. לכאורה, ישאר רק המנכ"ל הנחוש והמקצועי לבדו, וכך יוריד את ההוצאות למינימום (טוב, משכורת של מנכ"ל היא אף פעם לא מינימום, בכל זאת מדובר במנכ"ל מוכשר שאחרת לא ירצה לעבוד בחברה המפסידה הזו).
ואל המנכ"ל, שאולי צל צלו של נקיפת מצפון מעיקה עליו – היא אומרת – לא ולא, היה נחוש!
החלטות על פיטורי עובדים הן קשות ולא נעימות. אבל תפקידו של מנהל בחברה הוא לקבל החלטות באופן קר ומחושב. אלמלא המנהליו היו מקבלים החלטות כאלה, ספק אם היינו רוצים להשקיע את כספינו בחברות שלהם.
לא יודע. אני לא וורן באפט, כך ששיקולי ההשקעה שלי לא ממש ישפיעו על משנתה הכלכלית של ויסברג, אבל אני הייתי מעדיף להשקיע במנהל שהוא קודם כל בן אדם. חי בתוך החברה האנושית ומודע למשמעות החלטותיו. פיטורין צריכים להיות מוצא אחרון. לא כדי לשדר משהו למשקיעים, ובטח בתקופה קשה בה העובדים לא ימצאו בקלות מקום עבודה אחר.
לתפקיד "מקבל החלטות באופן קר ומחושב" הייתי מעדיף רוצח שכיר.
ואפרופו וורן באפט וחברים – מסתבר שאפשר גם אחרת:
יש סיטואציה שתרגום לך בכל זאת לפטר עובדים?
"העובדים זה המקום האחרון שנגיע אליו, יש לנו די מה להוריד מסביב. גם אם המשבר יהיה עמוק יותר וממושך יותר משחשבתי, אנחנו מתכוונים להמשיך את החיים של הגוף שנקרא ישקר בכל מקרה ובכל מצב, גם אם נצטרך בסוף להיפרד מעובדים – ממש כצעד אחרון. כיום אנחנו ממש לא שם. אני בכלל חושב שאולי יש עכשיו חלון הזדמנויות לגייס אנשים טובים".
(איתן וורטהימר – YNET)
צמד הנוכלים,באפט ואיתן ורטהיימר.אל תיפול למס השפתיים שלהם.(זכור מה אמר אלכסנדר ינאי לשלומציון אשתו.) העובדים הם האחרונים בסדר העדיפויות שלהם.מה שמעניין אותם זה כסף,רווחים,וקומבינות מס.על חשבון מי? על חשבון העובדים והנתינים.
ראה תגובה מס' 2 ,אזרח.
http://www.notes.co.il/udi/42953.asp
וכבר סיפרתי, במקום אחר, על מנכ"ל אחד בכלי תקשורת אחד, שבשבוע שעבר באותו בוקר ממש, גם חתך לפרילאנסרים של העיתון 100 שקל מתעריפי הכתבות, גם פיטר 4
אנשים שמרויחים בקושי 4,000 שקל לחודש, כל אחד (אחת מהן אם חד-הורית המפרנסת בקושי את עצמה ואת ילדה, השני חולה סוכרת בן 50)
והמנכ"ל הזה, – לקינוח אותו יום של התיעלות – אישר לעצמו קניית BMW שנת
2009 על חשבון העיתון
וכששאלתי בזעזוע איך אפשר – אמרו לי שהמשקיעים מתרשמים מקיצוץ בשכר ומפיטורים של אנשים, ואין להם שום בעיה עם הרכב החדש. "תראה, הוא מנכ"ל, והוא נוסע על ב.מ.וו מודל 2006, עברו 3 שנים, ומגיע לו להחליף לאוטו חדש".
מגיע לו – זה מה שתפס את אזני. ה"מגיע לו" הזה.
וכך, באותו יום ממש, קיבלתי שיעור מדוייק על קפיטליזם דורסני נוסח ישראל של המאה ה-21
פיטרה עובדים.
מדובר כאן בחברה הידועה באפס התקלות שלה.
מאז שהיא פיטרה עובדים (ואין ספק שהיא היתה צריכה וכו') כמות התקלות עלתה פלאים.
בבית החולים המקומי, מאז שקיצצו בתקנים, רופאים ואחיות לוקחים יותר ימי מחלה – עומס עבודה לא סביר עליהם גורם להם להיעדר.
אני לא חושבת שחוקי התעסוקה שונים בארץ
וכן, ה"מגיע לו" מסריח.
של השיטה.
במצב הנוכחי, כבר לא מפטרים כי יש חובה פונדמנטלית לפטר. חברות על סף קריסה, עדיף להן לפטר היום ולא להיסגר בשנה הבאה ולפטר את כל העובדים.
הבעיה מתחילה בסנטימנט שלילי בשווקים, מניות של כל החברות יורדות בצלילה עזה, ואז הבורד מתכנס וצריך להחליט איך מעלים את ערך המניה. לא משנה שהירידה (או לכל הפחות לא כל הירידה) לא נובעת משינויים פונדמנטליים בעולם הפיננסי בו חיה הפירמה, אלא בגלל פחד כללי בשווקים.
צריך לנקוט בפעולה שתשנה בצורה מיידית את המאזן של החברה. עובדים הם הוצאות, ובמהלך פיטורין מאסיבי אתה מקצץ את הוצאות הפירמה ולא נוגע בתחזית ההכנסות כי המכירות לרבעון הקרוב נסגרו כבר. הרווח עולה מיידית, היחס בין הרווח לשווי השוק של החברה (הלא הוא מכפיל הרווח) גדל והמניה הופכת לאטרקטיבית יותר.
מה נעשה עם זה שעכשיו חסרים עובדים שיביאו הכנסות עתידיות? זאת כבר בעיה עתידית. אם השוק יראה רע אז ההכנסות ירדו ונאשים את השוק, אם השוק יראה טוב נגייס אנשים חדשים במשכורת נמוכה יותר ונסתדר.
בעשור הקודם עבדתי בחברת היטק גדולה (במושגים ישראלים) בתפקיד ניהולי בינוני – לא מספיק בכיר כדי לקבוע מדיניות אסטרטגית, אבל מספיק בכיר כדי להיות הראשון במדרג לבצע אותה. הכל הלך נהדר. היה ברור שנוכל לגדול בקצב גיוס העובדים, ללא שום מגבלה אחרת. כל פגישה רבעונית התחילה והסתיימה בציווי hire, hire, hire.
ואז הגיע המשבר של 2001. כמעט לא הרגשנו אותו, בחברה המוצלחת שלי. השוק בו פעלנו היה חזק ויציב מספיק. אבל החברה נסחרת בבורסה, והמשקיעים מצפים ל"משהו". פעולה כלשהי שתמחיש שבקצה הפירמידה יושב מישהו נחוש, מהיר החלטה וביצוע, קר כסכין וחד בהתאם.
אז הורו לנו לתכנן תוכנית פיטורין. אפילו השם שלה מצלצל יפה – ריפ (RIF – Reduction In Force), מזכיר ריף אלמוגים בנואיבה.
אמרתי שלא צריך – אעמוד בכל יעדי המכירות. הפיטורין למעשה יקשו מאוד על השגת היעדים. לא עזר. המסר היה ברור – צריך להראות שאנחנו מכירים במשבר ונערכים בהתאם.
אז פיטרתי. להגנתי אוכל לטעון ששלחתי הביתה אנשים שממילא היו עוזבים, ביוזמתם או ביוזמת החברה, בעתיד הקרוב. אני רק האצתי את התהליך. אבל פיטרתי. לפחות הייתי לא-פחדן מספיק לבשר את הפיטורין אישית לכל אחד מעובדיי, בניגוד לכמה מנהלים אחרים.
איזה אידיוט נמושה הייתי.
הפיטורים.
http://www.vanleer.org.il/econsoc/4_igeret1/article4_rubenstein.pdf
לפי כמה ימים, ומאז המניה צללה. רק היום היא ירדה באיזה 15 אחוז או משהו כזה. למרות הפסקנות הווי-נטית הפשטנית של הכתבה, יכול להיות שהמציאות קצת יותר מורכבת.
רק שיהיה ברור, כמנהל ישיר ברור שהיית צריך לבצע איתם שיחה אישית ולהתייחס לעניין. זה לא שולל את מה שאמרתי