הגידו כן לזקן

יבוא היום, ועוד תשב אל מול האח,
וגם הגב יהיה כפוף כחטוטרת,
ותיזכר אז בימיך בפלמ"ח,
ותספר על זאת אגב עישון מקטרת.
 
ומסביב, ומסביב ישב הטף,
ואישתך גם היא מופלגת בשנים
תזיל דמעה ותקנח את האף,
ותיאנח: היו זמנים, היו זמנים…
 
היו זמנים,
אז במשלט ישבנו,
היו זמנים,
לחמנו ואהבנו,
עכשיו דבר אין להכיר –
על המשלט יושבת עיר,
אולי בזכות אותם זמנים…
 
ותספר אזי על כיבושים וקרב,
והקטן בין הילדים יעיר בלחש:
ובכן, זה סבא שהציל את המצב,
מסבא שכזה באמת, באמת, יש נחת…
 
ואז תראה את זרועך החשופה,
ובה צלקת שהגלידה משנים
ותחייך, את זאת הן סבתא אז ריפאה,
נו, ומאז – היו זמנים, היו זמנים…
 
….
ואם תמשיך ועוד תוסיף קצת לדבר,
וגם מוסר תטיף בקול צרוד, מזקין,
פתאום, הבכור שביניהם חיש יתנער
ויענה: אח, סבא, מה אתה מבין?…
 
ואז תדע שזהו חולי מדבק,
ואז תחשוב, אולי צודקים הם הבנים,
בשעתו הייתי גם אני צודק, –
אבל עכשיו… היו זמנים, היו זמנים…
 
(מתוך השיר "היו זמנים"- חיים חפר)

היום כבר בא, והם יושבים אל מול האח. על המשלט מזמן יושבת עיר, אכן היו זמנים. בספרה החדש "צברים לא מזדקנים – סיפורי חיים של קצינים בכירים מדור תש"ח" מבקשת גבריאלה ספקטור מרזל לחזור אל אותם פלמ"חניקים. לבקרם בבתיהם ליד האח ולהאזין להם.
 

צברים לא מזדקנים – סיפורי חיים של קצינים בכירים מדור תש"ח, גבריאלה ספקטור-מרזל, הוצאת מאגנס, 2008, תשס"ח, 368 עמ', 118 ₪

תרבות הצברים הייתה תרבות של נוער, אומרת ספקטור מרזל. תרבות שקידשה את הנעורים, והציגה אותם כאנטיתזה לזקנה, שנתפסה כמסמלת את העבר הישן, הגלותי ממנו יש להתנער. שירי התקופה וספרותה מלאים בדימויים שכאלה. ראו את השיר שציטטתי למעלה המובא אף הוא בספר. השיר, שנכתב כשכולם עוד היו צעירים,  אומרת ספקטור מרזל, מסמל את תפיסתם של הצברים הצעירים על הזקנה. הם, כשיהיו זקנים וגם הגב כפוף כחטוטרת יוכלו לספר על תרומתם המשמעותית להקמתה של המדינה, על גבורתם האישית והקולקטיבית. אך תגובתו של הנכד המדומיין בשיר – "אח סבא מה אתה מבין" , ותגובתו של הדובר בשיר אל הסבא:  "ואז תדע שזהו חולי מדבק, ואז תחשוב, אולי צודקים הם הבנים, בשעתו הייתי גם אני צודק, – אבל עכשיו… " מסמלת יותר מכל את תפיסת הזקנה של דור תש"ח עצמו, אומרת ספקטור מרזל. זקנים, זאת יש לדעת, יכולים לשבת ולספר סיפורים על העבר המפואר שחלף.  את העולם של היום הם צריכים להשאיר לצעירים, המיטיבים לדעת הכול.
תרבות הצברים באותם ימים היתה מקושרת לצבא ולצבאיות. לא צבאיות רשמית ומכופתרת, מדים נוצצים ורשמיות קיצונית, אלא צבאיות בנוסח הפלמ"חניקי. גברים צעירים ועזי נפש, המובילים לקרב בכוח אישיותם ובכוח הדוגמה האישית שהם מקרינים. מושאי מחקרה של הכותבת,  היו בני שש עשרה ושבע עשרה בתש"ח, הזקנים שביניהם היו בני עשרים וחמש, ולימים נבחרו כקציני צה"ל הבכירים שהובילו את צה"ל במלחמותיו. הם אלו שבזכותם, כך אומרים כולם, קמה המדינה. מגש הכסף. אך השנים חלפו, יפי הבלורית והתואר, אינם צעירים יותר. המדינה כבר קמה, והם יכולים להישען אחורה בנחת, ולומר לעצמם – המלאכה נעשתה, חי שמים. גבריאלה ספקטור מרזל, אישה וחוקרת מבקשת לראות כיצד הזדקנו אלופי צה"ל הבכירים, אלה שהובילו גייסות לקרב, חלמו ולחמו. המחקר, שנערך בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת פגש אותם כשהם בני שבעים ויותר, ועל משא השנים הם צריכים להוסיף את הפער בין מצבם להווה לבין הדימוי הצבאי הצעיר שהם עצמם יצרו ומימשו בגופם.
 
ספקטור מרזל בקשה ממרואייניה, לספר על חייהם.  סיפור החיים אינו מבקש לגלות אמת היסטורית או לתהות על עובדות שנויות במחלוקת, זו מלאכתם של ההיסטוריונים. שיטת הניתוח המתבססת על "סיפור החיים" מבקשת לטעון שבאמצעות הדרך שבה אדם מספר על חייו אפשר לחקור ולהבין את הדרך בה הוא מבנה את זהותו כלפי העולם, וכלפי עצמו. אפשר לזהות הבנייה זו לפי הדברים שהאריך בהם, ולפי הדברים שבהם קיצר, מה היה חשוב לו להדגיש ומה ניסח כלאחר יד. כך לדוגמה, אם המספר מקצר בתולדות חייה של אמו, ומפליג בסיפורו של אביו אין משמעותו שהילד לא אהב את אמא. החוקרת תסיק מכך שאבא ותולדותיו משמשים באופן יותר ראוי את צרכי הסיפור שלו.
 
מרואייניה של ספקטור מרזל הם קצינים שהיו בני דור הפלמ"ח והגיעו לתפקידי פיקוד בכירים בצה"ל. שני סגני אלופים, שלשה בדרגת אל"ם,  שלשה בדרגת תא"ל ותשעה אלופים. את רבין ושרון היא לא ראיינה, וגם לא את עזר וויצמן ורפול, אך חברי הקבוצה שהיא ראיינה תפסו מקום של ממש בהיררכיה הצה"לית והחברתית.
במחקרים כאלה נהוג שלא להציג את שמותיהם המלאים של המרואיינים, מתוך מחשבה שהמחקר עלול להציג צד שלהם שלא ינעם להם להציג כלפי חוץ. ובכל זאת, לא מעט מהם הסכימו להיחשף בשמם. בתוכם  אברהם אדן (ברן), ישעיהו גביש, צבי זמיר ומאיר עמית. ספקטור מרזל הסתפקה בציון שמותיהם בפרק המבוא, והציטוטים המובאים מפיהם מיוחסים לשמות בדויים. שלא כמקובל בז'אנר זה הספר לא כולל את סיפורי החיים עצמם, בשל האפשרות לזהות באופן ברור את הביוגרפיה המוכרת והידועה של הנחקרים. למרות זאת, אומרת לנו ספקטור מרזל. היו מבין המרואיינים שהצטערו ששמותיהם אינם מוזכרים במלואם בתוך הספר,
 
 במחקרה ניסתה ספקטור מרזל לברר כיצד מתמודדים הקצינים שהזדקנו עם דימויי הזקנה המערביים, המייחסים לזקנים חוסר יכולת ומעמד חברתי נמוך, בצירוף המסורת התרבותית הצברית. היא מראה בציטוטים כי המרואיינים עצמם ממשיכים להחזיק בדעות על הניגוד שבין צבאיות וצבריות לזקנה. כך למשל תמונתו של מח"ט גולני הראשון, שהצטלם במדים בגיל תשעים בעת ביקור בחטיבה, עוררה גינוי. "לא הייתי רוצה להופיע בתמונה כזו, זה לא הרושם שהייתי רוצה להשאיר….מדים זה לא בשביל זקן! אני לא יכול לראות דגל של מדינת ישראל מרוט וקרוע. כשזקן לובש מדים, זה כמו דגל קרוע" (עמ' 139). גם זקנים בגילם התופסים עמדות בכירות, נחשבים ל"לא זקנים". כי אם הם עדיין בתפקיד חשוב, משמע שאינם זקנים באמת.
ובכל זאת, כיצד הם מצליחים לשאת את משא הניגודים הזה? השיטה שהם בחרו, טוענת ספקטור מרזל היא א-אינטגרציה. (בסוגריים אומר כי לא אבין מדוע בחרה המחברת כמושג המרכזי של ספרה מין מילה לועזת שכזו שדוברי עברית מרגישים שאי אפשר אפילו לבטא אותה בנחת). א-אינטגרציה היא "יצירת מידור בין זהות א-זקנתית לבין רסיסי זקנה הגודשים את החוויה הפרטית". הזקנים הללו מצליחים בסיוען של שלל אסטרטגיות לשמר את זהותם כ"לא זקנים", ולהבחין את עצמם מהאחרים הזקנים. הזקנה נשארת עניין פרטי, בבחינת "היה אלוף בצאתך וזקן באהליך", והדימוי העצמי המוקרן כלפי חוץ נשאר כשל צעיר לנצח. היא מראה זאת בשלל דוגמא