המקום שבו נגמרת אמריקה

"אמריקה היא יבשת, המשתרעת לכל אורך כדור הארץ. יבשת העל מתוחמת על ידי אוקיינוס הקרח הצפוני בצפון, החוג האנטארקטי והאוקיינוס הדרומי בדרום, האוקיינוס השקט במערב והאוקיינוס האטלנטי במזרח. כלולים בה גם איים רבים, ביניהם גרינלנד והאיים הקריביים.
נהוג לחלק את יבשת העל לשתי יבשות: אמריקה הצפונית (שנכללת בה אמריקה המרכזית) ואמריקה הדרומית."
"ארצות הברית של אמריקה היא פדרציה ורפובליקה-חוקתית המורכבת מחמישים מדינות ומחוזות פדרליים. המדינה שוכנת בעיקר במרכז יבשת צפון אמריקה, שבה נמצאות 48 מהמדינות וכן מחוז קולומביה שבו נמצאת העיר וושינגטון, בירת המדינה. ארצות הברית גובלת בצפון בקנדה ובמקסיקו בדרום. מדינת אלסקה שוכנת בצפון-מערב היבשת, כאשר קנדה נמצאת מזרחית לה ורוסיה נמצאת בכיוון מערב, מעבר למצר ברינג. מדינת הוואי היא ארכיפלג השוכן באוקיינוס השקט.
שטחה של ארצות הברית הוא 9.83 מיליון קמ"ר, ואוכלוסייתה מונה למעלה מ-300 מיליון תושבים."
(מתוך ויקיפדיה העברית)

המקום שבו נגמרת אמריקה, בעז גאון, עם עובד, 2008, תשס"ח, 186 עמ', 84 ₪

גם אני אמריקאית, הייתה נוהגת להגיד מכרה שלי, שעלתה לארץ ממכסיקו. ואכן השימוש במונח "אמריקה" במשמעות "ארצות הברית של אמריקה" רווח מאד, בעולם כולו ובארצות הברית עצמה. אפשר לומר בזהירות, שתפיסה כזו מעידה על נטייה לראות את ארצות הברית של אמריקה כמרכז העולם. באותו אופן שמשרטטי המפות המודרניים פרשו את העולם העגול על דף כשאירופה במרכזו, וכל השאר נחשבים "קרובים" או "רחוקים" ביחס אליה. (שאלתם את עצמכם פעם מאיפה רחוק "המזרח הרחוק" ?).
עם הדימוי הזה, של אמריקה כמרכז העולם, אם לא היקום כולו יצא בועז גאון הצעיר למסעותיו.בועז גאון גילה את אמריקה. והופתע לגלות שאינה כמו בחלומותיו. אמריקה אינה אוסף הדימויים שנשא איתו. היא לא רק ניו יורק עם קו הרקיע של גורדי השחקים, ורוברט דה נירו אומר בזעם "אר יו טוקינג טו מי?". היא לא איזור ספר פרוע, בה קאובויים מחוספסים אומרים בקול צרוד – "איף יו האב טו שוט – שוט, דונט טוק". ממש לא. והוא מאד מופתע. כל כך מופתע, שכתב על זה ספר שלם.
בועז גאון יצא לתור את אמריקה שלו, אהובתו והתאכזב. הוא פורש בפנינו הטפות מוסר לאמריקאים שמנים, מפריע לו שהאמריקאים שמנים. כל שמן יזכה אצלו לאיזו מלת גנאי. השמנה אינה סמל לנהנתנות, אהבת חיים או סתם חיבה יתרה למזונות מטוגנים. אצלו היא סמל ההשחתה. אמריקה הטהורה כללה רק אנשים צנומים, יפי תואר ועזי מבט. ועכשיו, ראו מה קרה. הפרות השמנות בלעו את הרזות ולא נודע כי באו אל קרבנה.
גאון מגנה בלבו טקסאנים רעים  – מאלה שמעלים על הכסא החשמלי כל מה שזז, עד שהוא מפסיק לזוז. הטקסאנים שלפני חמישים שנה היו תולים כושים להנאתם, ועכשיו שולחים אותם  לבתי הכלא. הוא כועס בכל לבו על אמריקה הגזענית, שטופת כלי הנשק. הוא יוצא לניו אורליאנס סחופת ההוריקאן המוכה, הדוויה ונטושה לגורלה, ובלבו אכזבה עמוקה.  מה היה לה לאמריקה המופלאה שככה איכזבה.
בועז גאון מטייל כה וכה, וחושף לכל את פניה של אמריקה המעציבה, אך למרב הצער  הספר לא מצליח להגיע לפסגות של כתיבה, ובמלים אחרות – "מייברג הוא לא".
 
מעבר לכך – ממה כל כך הופתע בועז גאון התקשיתי להבין. הרי מי שרוצה לגלות את פניה הלא נעימות של ארצות הברית הקפיטליסטית, לא צריך לנסוע עד ניו אורליאנס. מספיק לו שיקרא כמה ספרים. למשל "כלכלה בגרוש – איך (לא) להסתדר באמריקה" של ברברה ארנרייך המספר איך נראים חייהם של עובדים בשכר מינימום, או את "אומת המזון המהיר – על הצד האפל של הארוחה האמריקנית". ויש עוד.  לא אנסה כאן להציל את כבודה האבוד של אמריקה, ארצות הברית של אמריקה עשתה גם כמה דברים חיוביים. 
 
אלא מה "המקום שבו נגמרת אמריקה" יותר משהוא מעיד על מה היא אמריקה "באמת" הוא מראה על צרות אופקיו של המחבר, ועל נטייה, נפוצה למדי, לגבש חוות דעת מעמיקה על סמך דימויים רומנטיים השאובים מהתרבות הפופולארית. כפי שהודו אינה רק פרות קדושות,  אשראמים ושאנטי, וישראל יש בה יותר מפיגועים ומלחמות, ארצות הברית של אמריקה אינה אמריקה כולה, ובוודאי לא מנהטן או קווינס.
ועוד עצה אשיא לבועז גאון – אל תנסה ללמוד על אהבה מקומדיות רומנטיות.