סיפור מסע – בדרך אל הטראנס אלפ

 כולם קופצים ורצים. העיתונים מלאים בכאלה ספורטאים, בטטות לשעבר שהפכו לאלופי עולם. אבל עלי אל תבנו. השנה אני לא רוכב בוולוו צ'אלנג'. (למען האמת זה מזכיר לי יותר את האוטו הישן שלי, הסובארו צ'אלנג', שהיה אתגר כל בוקר מחדש להתניע אותו.) ולא הצטרפתי ל"רוכב ישראל" או ל"טור דה פרום". ולמרות גיסי המבין המנסה לעודד אותי לדברים שכאלה, אני טוען שזוהי אופטימיות שלא במקומה. מה לעשות, אני לא שם. כלומר אני פה עדיין, ומסעות מהסוג הזה הם הרבה מחוץ לטווח הדיווש. אולי בעתיד. ולא שאני לא יכול אם רק ארצה, אני פשוט לא מסוגל. כלומר הייתי יכול לעזוב את העבודה שלי, ואת החיים באופן כללי ומחרתיים בערך לרכוב 300 קילומטר ולרוץ אחר כך, או תוך כדי, גם מרתון. יכול להיות שזה אפשרי אני בינתיים ממשיך להיות מנהל בפרויקט ERP ומנסה לרכוב כמה שעות בשבוע.

 העצלנות מדברת, אומר לי בשקט הקול הפנימי, עם גישה כזו לא תעלה את האלפים, הוא ממשיך. צריך לשאוף למקסימום ולא להסתפק בבינוניות הבורגנית. שקט שיהיה אני אומר לעצמי, ומה קשורים לסיפור הבורגנים, ובינתיים עצמי אומר לי בהגיענו אז נתחיל כל יום להתעמל.

כן, אני לא עקבי. אני מודע לזה לפעמים. אז עד שאדע מה אני רוצה, וכמה אשקיע בזה החלטתי לעשות מעת לעת מסעות ארוכים יותר מהשגרה בהרים שליד הבית. כך יצאתי לטיול "השמיניה" בקיץ, ולכבוד הסתיו החלטתי להכות בדרך שוב, כמו יעקב. והפעם, לרכוב לפחות ששים וחמשה קילומטר, שזה עשרה יותר מהפעם הקודמת. במתינות, לא לנגוס יותר ממה שאתה יכול ללעוס. (כך בוודאי היתה אומרת סבתי המנוחה, לו באמת הייתה אומרת את כל מה שני ממציא ומייחס לה). אז כתבתי ביומן, והודעתי לבוס שאני בחופשה מסיבות משפחתיות (כמו הפתק שאימא הייתה כותבת לי כל פעם שלא התחשק לי ללכת לבית הספר), והנה הגיע 25 בנובמבר היום המיועד.

למעשה – כל אחרי הצהרים שלפני כן, ובבקר גם התלבטתי אם לצאת למסע. כאבה לי הבטן מאד בימים שלפני כן וחששתי. בסוף בתשבע אמרה שזו הזדמנות, ולרכוב בסביבה אני יכול כל יום, אז התגברתי כארי ונסעתי לעמק האלה אחרי שבזבזתי שעתיים בבית בהכנות שהייתי צריך לעשות בערב הקודם.

כך או כך, יצאתי לרכב, עם האוטו הקטן והאופניים מאחור. החלטתי לחנות בתחנת הדלק בעמק האלה, שהיא באמצע המסלול. לרכוב "סובב בית שמש" ואחר כך מסלול לוזית – בית גוברין (בכיוון הקל יותר), ובסיום להשלים עוד כמה קילומטרים ולהגיע לשבעים וחמשה קילומטרים, כמו שהחלטתי ורשמתי באקסל.

המתדלקים בעמק האלה כבר רגילים לטיפוסים משונים על אופני כביש, ולא העיפו בי מבט שני. אני ירדתי חיש ופניתי ימינה, לכביש 375 . הדרך עברה בקלות, זרמה לה ככה בנחת. אני והקליטים שלי. (כשאני רוכב ליד הבית אני עדיין חושש מהם, ברכיבות ארוכות יותר המשאיות מפחידות פחות). רכבתי לבית שמש, לכביש ההוא, העפתי מבט נוגה בעליה לנס הרים והמשכתי בינות למשאיות איזור התעשייה. בצומת "ביג" פניתי שמאלה, כשעכשיו זכרתי שיש שתי עליות ולא רק אחת. הכל עבר בשלום, אלא מה, אחרי העליה הרגשתי שזה בדיוק, אבל בדיוק הזמן לעצור לשתות קולה בתחנת הדלק של ישעי. ושמקורות יודעי דבר מבטיחים שיש להם שם קולה מבציר מיוחד, לא כדאי לעבור סתם כך ולשתות קולה רגילה בעמק האלה, או בבית גוברין. חשבתי לעצמי, אלוהים יודע למה, שאצליח לרכוב רצוף ארבעים וארבעה קילומטר ולנוח רק בתחנת דלק של בית גוברין. היה לי ממש קשה לצאת משם. היו כמה בעיות בתכנון פה, אמר הקצין הבודק בתחקיר. משהו לא מסתדר עם החשבון.

החשבון היה חמשה עשר שקלים בדיוק, והמוכרת היתה אדיבה מאד. הצטערה שיצאתי כי הייתי הקונה היחיד בחנות. אני עוד אחזור, הבטחתי לה במבטא אוסטרי כבד. עוד אחזור.

יצאתי לכיוון לוזית. בשלב מסוים התחלתי להרגיש תחושת נימול ברגליים. כלומר זכרתי שהיו לי רגליים גם מתחת לברך, וראיתי שהגלגלים מסתובבים, אבל לא היית בטוח מה קורה שם. רכבתי עם הקליטים כל היום. כמעט ולא היו בעיות להשתחרר, לפעמים ברגל שמאל, אבל לא בעיה של ממש. במהלך היום הרגשתי תחושת נימול ברגלים. ואחרי זמן היה לי קשה להשתחרר מהקליטים בגלל התחושה הזו. לא ברור לי למה זה קרה. הקליטים משפרים הרבה את הקצב והיכולת, אין ספק. יש להם גם השפעה פסיכולוגית, אתה מחובר לאופניים. ואם תאט מדי – תיפול. אז ממשיכים לדווש כל הזמן. ככה הגעתי עד לתחנת הדלק בבית גוברין. בגלל חוסר התחושה ברגל הייתי צריך לעשות עוד סיבוב מסביב לתחנה עד שהצלחתי להחלץ. משה הסביר לי אחר כך שזו בעיה של גובה. צריך להרים את הכסא קצת, הוא אמר. אנסה בפעם הבאה.

ארבעים וארבעה קילומטרים עברו, נשארו עוד שלשים, כתבתי לאשתי בסמס. בשלחן לידי ישב מישהו והוציא סיגריה. יש לך אש? שאל. בטח לא, אמר לעצמו, אתה רוכב אופניים.

כן, סוג של, מלמלתי לעצמי. סוג של.

נחתי, שתיתי, אכלתי סנדביץ' שהיה לי בכיס הגב. כלומר זכרתי שזה היה סנדביץ והוא נראה הרבה פחות מוצלח עכשיו. אבל אכיל. אחרי זמן מה מיציתי את הקונספט של מנוחה ובהייה בשיפוצניקים שמתווכחים על המידה המתאימה לסככה שהם מתכננים לבנות, יצאתי שוב לדרך. לא היה לי חשק מי יודע מה, וחשבתי לרכוב עד לאוטו ולהסתלק משם. אבל לא, אמר הקול הפנימי (כן, ההוא מתחילת הסיפור) אמרתי שבעים וחמש, תעשה שבעים וחמש. אולי נתפשר על שבעים? אמרתי לו. בסדר, הוא אמר, אבל תזכור שלי זה עולה יותר. עמדתי בפיתוי, כלומר רכבתי. הגעתי עד צומת האלה ואפילו לא עצרתי לראות אם גנבו לי את האוטו. המאמץ הביא אותי רק ל54 ק"מ. (מה לעשות, זה המרחק) חישבנתי לי שאם ארכב עוד שמונה קילומטר הלוך ושוב, אגיע בדיוק לשבעים. תודו שזה מראה על ידע מתמטי לא רע בכלל. אלא מה, שמונה קילומטר זה היה בדיוק באמצע הכביש. ולחצות לא בצומת זה ענין די מסוכן. אז המשכתי עד הצומת של 375 והכביש ההוא, שפונה לבית שמש. המחוג כבר עבר את  הששים, ואני הייתי מרוצה. (שום מחוג, לסונוטו אין מחוגים, זו מין מטאפורה כזו, כמו שעון החול המתקתק). חזרתי לכיוון צומת האלה, היה זה הקילומטר השבעים ואחת. מההתלהבות חשבתי, אם אתה כבר פה, תעשה את השבעים וחמש שהבטחת. חזרתי לנתיב הל"ה, והייתי יכול להמשיך עוד, רק שנמאס לי לרכוב הלוך ושוב. שבעים ושבעה קילומטר רכבתי. כבר לא היה לי כוח לעלות את המטרים האחרונים לתחנת הדלק. מי שם תחנת דלק בגובה כזה, שאלתי את המתדלק. הוא אמר שהוא רק עובד פה, ואם אני רוצה הוא יכול למכור לי משהו נגד זה.

האם נהניתי מהמסע? לא כל כך. כל הזמן חששתי, וכל הזמן חיכיתי שיגמר. לא יודע למה. אולי בגלל שכל היום המפואר הזה הוא רק יום אחד בטור דה קום? קטע שגרתי במסעות ה"עממיים"? לא יודע. אולי היה חסר לי קצת סוכר, זה הכל, אולי זה רק משבר קטן וזה חולף אולי פשוט הייתי קצת עייף.

כשחזרתי הביתה, וישבתי לרשום באקסל, ראיתי שתכננתי בכלל לרכוב ששים וחמשה קילומטרים. אז נשאר לי עודף. מישהו רוצה שנים עשר קילומטר? בהנחה?

לא כרגע, תודה