בעתונים יש פה ושם סיפורים על כאלה, ששינו את חייהם ונהיו ספורטאים מפוארים, שבשבת אחרי החמין יוצאים להתחרות ב"איש הברזל". תמיד התרשמתי מהם וחלמתי בלבי שגם אני אקום מכסאי המרופד ואהיה מרתוניסט. אם לא מרתון ניו יורק, לפחות מרתון פתח תקווה.
כשהתחלתי לרכוב, קניתי וקראתי את ספרו של חנוך מרמרי – "על האופניים". התרשמתי מסיפורו כיצד התחיל לרכוב על אופניים בגיל מבוגר יחסית, והיום אחרי שבעים אלף קילומטר והתקף לב אחד, הוא צעיר כפנתר ועז כנמר. הסיפור עורר בי השראה מצד אחד, אך מצד שני גם תסכול. קצב ההתקדמות שלי, תרתי משמע, היה רחוק מאד ממה שהוא סיפר. כתבתי כאן בבלוג על התקדמותי האטית, ונסיתי לשאוב עידוד מהעובדה שאמנם אני לא רוכב מאה קילומטר כל יום ששי ורץ לספר לחבר'ה, ולא מטפס את נס הרים עם הפלטה הגדולה, אבל בכל זאת משתפר באופן קבוע.
השבוע, לכבוד הפסח שהגיע, קראתי שוב את מרמרי. גיליתי שם משפט אחד שהחמצתי בקריאה הראשונה.
"אי אפשר להגדיר את התפתחותנו כמטאורית. במשך שנתיים נוספות המשכנו וטיאטאנו את כביש החוף" (עמ' 82).
——
אתמול צפיתי במרוץ פריז-רובה. לא בכולו, הקלטתי ביס מקס וראיתי את שלושים וחמשה הקילומטרים האחרונים. שלא כמו במרוץ האחרון שראיתי, שהוכרע בשניות האחרונות, טום בונן, שניצח את המרוץ חצה את קו הסיום לבדו. חלפו כמה עשרות שניות עד שהגיע הרוכב השני.
הוא ניצח מאחר שכל המועמדים לכתר, שהובילו רוב המרוץ, נפלו מהאופניים בסדרה של תאונות. עצמיות, או עם רוכבים אחרים.
מסתבר שלפעמים כדי לנצח במירוץ, צריך פשוט לא ליפול
יפה. וחכמה
🙂