דני בלוך וצבי גיל במאמרם "העיתונאות המקוונת טרם זכתה להכרה נאותה בישראל." קובלים כי
העיתונות הכתובה היא מבחינות רבות כמו איזה ישיש חכם שזוכר איך היה פעם. אבל אף שתש כוחו, והוא במאמצים מהלך, הרי לא זו בלבד שיש לו מקום של כבוד, ובצדק, בפנתיאון המדיה, אלא שענפי המדיה הצעירים בוחנים כיצד משתקף הדימוי שלהם במראה העתיקה של העיתונות הקלאסית.פנומן. אך אותה יורשת צעירה שלה, העיתונאות המקוונת, שהיא תקשורת המונים במלוא מובן המונח, עדיין מחכה שיכירו בה בתור שכזאת, בישראל.
דבורית שרגל טוענת כי המונח המתאים הוא "עיתונות מודפסת" לעומת "עיתונות מקוונת". לי לא ברור מה זו בכלל עיתונות מקוונת. האם אתר האינטרנט של CNN הוא עיתונות מקוונת? האם אוסף ההגיגים של זרובבלה הוא עיתונות מקוונת? מה הופך אתר אינטרנט לעיתונות, בהעדר הדפים המרשרשים?

(התמונה מתוך אתר ויקיפדיה העברית)
לטעמי התשובה היא שמכונית אינה מרכבה בלי סוסים. למרות הדמיון. מדובר במשהו אחר, שאין טעם לנסות להגדיר אותו במונחים הישנים. באינטרנט יש אתרי חדשות, כמו YNET ורשתות חברתיות, ויש בלוגים, ויש המון בלוגים שאף אחד לא קורא.
ידידה טובה שלי, עיתונאית, מעקמת תמיד את חוטמה בחשדנות למראה הבלוג. שלי ובכלל. בלוגים נראים לה "לא רציניים", ולא בגלל שהיא טכנופובית חלילה, או לא יודעת מי האחראי על האינטרנט. ידה רב לה, ב"ה. ובכל זאת, היא סבורה שאנשים רציניים כותבים בעיתון. עם עורך ודד ליין וכל מה שמסביב. היא לא לבד. אני רואה את תרועות השמחה כאן ברשימות כל פעם שעיתונאי, נחשב יותר או פחות, פותח בלוג ומעניק בכך אישור ל"רצינות" ו"אחריות" של "המדיה הצעירה".
נראה לי, ויסלחו לי כותבי המאמר הנכבדים על השערתי, שותיקי המדיה הישנה נאחזים במסורת כדי להגדיר את עצמם, ונזקקים למוסדות חברתיים ישנים, כדי להעניק חשיבות ולייסד היררכיה של טעם, לסמן מה ראוי ומה לא ראוי. ואני לא מתכוון למושג הקפיטליסטי הנורא – "למתג את האתר כאיכותי" שמשמעותו שאני ואתה יודעים שאין פה שום דבר ראוי, אבל למה שלא נשכנע מספיק אנשים שיבואו וישלמו לנו משהו, במישרין או בעקיפין. אני מתכוון לניתוחו של בורדייה על קביעת טעם, ויחסי כח בתוך שדות.
נכון, אין תשובה טובה כיצד לבור את הבר מהמוץ, אולי תהיה מתי שהוא. "רשימות" הוא נסיון מעין זה. ו"ענבים" גם הוא. ויש עוד רבים. כך או כך, אני לא חושב שדווקא העיתונאים הותיקים, הם מכולם יתנו את חותמת הכשרות לאתר כזה או אחר. אני מבין את רצונם להמיר את ההון התרבותי שלהם לשדה החדש והמתפתח, אבל מראה העתונות של היום מטיל בי ספק של ממש שהעתונאים הם אלה שיציגו קריטריונים לאיכות. יש בתוכם אנשים ונשים ראויים, הגונים שאשמח לשמוע את דעתם. אבל כקבוצה? מה פתאום.
אז זה המצב, חברים וחברות. האינטרנט כאן, מספיק שנים. עם פרס סוקולוב ובלעדיו. אולי ב 2050 מישהו יקבל פרס ישראל למפעל חיים באינטרנט, אולי לא.
אז לגישתך, אם עיתונאות היא "דפים מרשרשים", כתבי הערוץ סי.אן.אן אינם עיתונאים? מעבר לכך, העובדה שיש עיתונאות מקוונת, לא אומרת שכל טקסט מקוון הוא עיתונאות (ווינט לעומת זרובבלה), כשם שיש עיתונאות מודפסת ועדיין לא כל טקטס מודפס הוא טקסט עיתונאי.
"עיתונאות" צריכה להבחן במבחן התוכן, לא הפורמט.
לא הבנתי כלום
מהו מבחן התוכן?
ולא, כתבי סיאןאן אינם עתונאים, כפי שכל שדרני החדשות בטלויזיה אינם עתונאים
וגם אם תרצה להרחיב את מושג ה"עתונאי", לא אסכים שחדשות ערוץ 2 הם עתון, ולכן גם וואינט וזרובבלה אינם עתונים
המוצר הסופי (עיתון), אלא תהליך = עיתונאות. לכן אפשר לעשות עבודה עיתונאית גם בדפים, גם בטלוויזיה וגם באינטרנט (=עיתונות מקוונת). ולכן גם בעיתון יש קשקשנים (=זרובבלה בנייר) וגם ברשת יש עיתונות מקוונת (ולא כולה באתרי חדשות, אבל בעיקר בהם).
עיתונאות מקוונת היא לכן עבודה עיתונאית (סיקור אירועים, פרשנות על עניינים אקטואליים ועוד) שנעשית ברשת האינטרנט.
ההגדרה שלך היא מעגלית
וזרובבלה אינה קשקשנית,היא אמנית
על מנת לקרוא את בליל המילים חסר המשמעות של עאלק-עיתונאים, ואחרי שנחשפתי כמי שמפעילה תקשורת לצרכים שונים לכך שפסו ימי התחקיר הרציני (האייטמים המופיעים בעיתון לקוחים ב- copy paste מההודעות שלי לעיתונות) ושממילא האג'נדה האישית והכלכלית של העורך היא המנסחת את תכני העיתון – הפסקתי לבזבז עליהם כסף.
אני מוצאת מעט מאוד עיתונות אמיתית בזו המודפסת ומעדיפה את הבלוגרים של רשימות על פני הגיגיהם המשמימים (בעיני) של (למשל) יאיר לפיד או דנה ספקטור כמשל למקביליה הרוחניים של ההגדרה המילונית ל- Corny.
מדי פעם נתקלת ברשימות כאלו בעיתונות המודפסת, ומאחר ואין לי את ערוץ הונטילציה שיש לדבורית – אני שוב "נגמלת" לתקופה. בשבת האחרונה זה קרה לי עם כתבת הצבע (חד גונית ונוטה לצהוב) של ספקטור על אורנה לנדאו.
חיפשתי עבורכם Corny ב- Urban Dictionary:
Trying to be cool, but ultimately very uncool indeed, and often even extremely embarrassing.
זו אכן העיתונות המודפסת בעיני.
מה זו עיתונות מודפסת? תזכיר לי בבקשה.
הניירות האלה עם פונטים פרנקריהל?
אם כבר, אני מעדיף את עיתונות המערות – אותם בלוגרים קדמונים שהעבירו מסרים בשריטות על הקירות.
מפליא שמישהו זקוק להכרה מאנשי האתמול.
אוקי, אם אתה לא מגדיר את הכתבים של הסיאנאן (להבדיל מהשדרנים בערוץ) כעיתונאים, אז כנראה שבאמת רק מי שכותב בעיתון מודפס הוא עיתונאי.
אני אמשיך להשתמש במילה "עיתונאי" כדי לתאר ספקטרום קצת יותר רחב של אנשי מקצוע (ועם זאת – במובנים מסוימים גם יותר צר. יאיר לפיד אמנם כותב בעיתון, אבל הוא פובליציסט, לא עיתונאי).
אין לי בעיה עם ההגדרה "עתונאי" לכל מי שתחפוץ. אם כי אני קצת תמה שהוצאת מכלל העתונאים את הפובליציסטים.
מה שאני מנסה לטעון הוא שההגדרה הזו היא אנכרוניסטית, ואין בה תועלת כשמנסים לאפיין את עידן האינטרנט
כותרת ב-דה מרקר מהיום:
"יצרנית הנייר לעיתונות המודפסת הגדולה בצפון אמריקה פשטה רגל לאחר שצברה חובות של 8.8 מיליארד דולר"
קישור:
http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=nh20090416_08
אהלן, יש לי שאלה חשובה…
אני צריכה לחקור את נושא העיתונות המקוונת בעבודה לאוניברסיטה, לצורך העניין אני צריכה מקרה בוחן – דוגמא לעיתון שעבר מעיתונות מודפסת לעיתונות מקוונת בחצי שנה האחרונה.
אולי תוכלו לעזור לי? אני לא מוצאת שום דבר כזה
המון תודה