עוד מעט יום הזיכרון. נדליק נר ונסתכל זה בזה בפנים רציניים. נזכור את מי שמעולם לא שכחנו.
בעיתונים ובבלוגים יכתבו שהמלחמה ארורה, יאשימו את החשודים הרגילים. יכינו תכניות סאטירה ממולחות להפליא, נוקבות, יורדות חדרי בטן.
ואני, שכבר למדתי שהלאומיות היא משהו מדומין, הבניה, חלף זמנו כבר מזמן, וקראתי את כל הטקסטים הנכונים, אמשיך, מיושן שכמותי, לפזם שיר חדש, כל כך ישן.
[youtube=://www.youtube.com/watch?v=PoZVRNqa8tI&w=640&h=480]
מעניין.
בעיני זה השקר המוסכם המילים הקיטשיות והדביקות הידועות "עוד נזכור את כולם, את יפי הבלורית והתואר"
אנחנו לא זוכרים. היחידים שזוכרים הם ההורים והאחים והילדים
וכשההורים מתים לא נשארים הרבה שיזכרו
אגב, אם באמת היינו זוכרים ומבינים שהיינו בזבזנים עד מאוד אולי הדברים היו נראים אחרת.
אני זוכר
את המראות מהימים שלמדתי בחיפה
ביום הזכרון אפשר היה לראות את הציבור מתחלק לשני חלקים
חלק אחד נהר שמאלה – אל בית הקברות הצבאי בכפר סמיר, והחלק השני נהר ימינה לעבר חוף הים
נחש איזה חלק היה יותר גדול
כך או כך – יהי זכרם ברוך!