יש זן מיוחד של אנשים שאינם מסוגלים לשאת ביקורת, והפוסט הכי נקרא באתר שלהם הוא "ההסבר האבולוציוני לאונס".
אותם אנשים, לא עברו אדפטציה לטוקבקים ולכן הם מבקשים ממני לא להגיב אצלם בבלוג. זה כנראה כואב להם בגנים. או משהו כזה.
מילא
אני מקווה שזה לא יפגע בשרידות שלי.
זה קצת משעשע לראות אקדמאים (במיוחד בתחומים מחקריים) שלכאורה ביקורתיות היא אחד מכלי העבודה העיקריים שלהם (כמה אנשים כבר יכולים להמציא תחומי מחקר חדשים?) לא מסוגלים לקבל ביקורת בין אם היא ענינית או לא
כבר בשנות השמונים דשפ מוד התיחסו לסוגיה וקבעו ש"people are people" http://www.youtube.com/watch?v=LMUag7tnYI0
חבל שנותנים לזן הזה של האנשים במה להפיץ את טפשותם ובורותם תוך השתקת אנשים אחרים והאשמתם בכל מה שהם אשמים בו בעצמם. מצד שני, מי שעיניו בראשו ושכל בקדקודו רואה במי המדובר למרות שרק התגובות האוהדות בבלוגים שלהם שורדות.
וגם חבל שנותנים במה למשמיצים אנונימיים.
כך בדיוק גלעד, אבל אם החילות במצווה – יעשה לנו את השבת (או החול, לבחירתך) לקרוא אצלך בבלוג התייחסות מנומק רוצה לומר ביקורת -וכלל ולא נתנגד להרחבת הטיעון לעצם התיאוריה דנן
יש לה ממשקים מעוררי השתאות לתורת הגזע ולצורך המאוד אנושי לתת לגיטימציה לזוועות שעושה האדם על מנת שירגיש איתן בסדר. כל מי שמגדיר/ה עצמו/ה כפסיכולוג/ית אבולוציוני/ת, חשוד/ה לכן בעיני, על מניעיו/ה. הגבתי על כך בזמנו ספציפית בהקשר של הספר של עדה למפרט, ובמיוחד הפרק על דליה רביקוביץ':http://cafe.themarker.com/view.php?t=182617
אין ספק שמי שמלכתחילה הלגיטימיות של עמדתו ה"פסיכולוגית"-אבולוציונית מעורערת מוסרית, אתית והומאנית, יצא נגדך בכסאח כשרק יזהה שבב ביקורת. יש אשמה מובנית בתיאוריות המנסות לעשות אקדמיזציה לזוועה. ההגנה הטובה ביותר במקרה של אשמה – היא ההתקפה.
אגב, הפסיכולוגיה האבולוציונית אינה יכולה לבקר דבר וודאי שלא את מבקריה, שכן על פי תפיסתה – המוטיבציה לביקורת היא תוצר אבולוציוני לכשעצמו.
בזמנו גיל גרינגוז כתב לי שחור על גבי לבן שהוא בעד לכלוא אנשים שלא רוצים לקבל תרופות.
בעיני הוא קיצוני ומעורר חשש, והתנהגותו עם הזמן רק מחזקת את זה.
גיל גרינגרוז כתב:
http://www.notes.co.il/yemima/42606.asp
ציטוט:
אגב, גם בהקשר של החיסונים, אני בהחלט חושב שבמקרים מסוימים צריך להכריח אנשים לחסן… אנחנו אולי כרגע עוד לא שם, אבל בדרך הבטוחה.
הציטוט המלא של גיל גרינגרוז
אגב, גם בהקשר של החיסונים, אני בהחלט חושב שבמקרים מסוימים צריך להכריח אנשים לחסן. ברגע שמדובר בשיקול של בריאות הציבור זה גובר על שיקולים פרטיים אלו או אחרים. אנחנו אולי כרגע עוד לא שם, אבל בדרך הבטוחה.
להלן תגובתי אצל גיל:
גיל, למרות שגלעד ואני ממש לא מאותו בי"ס
נראה לי שהבור כאן בדיון הזה אינו הוא. האלימות בה אתה מגיב לו אינה מפתיעה, בהתחשב באמונתך היוקדת בפסיכולוגיה האבולוציונית, שכפי שציינתי אצלו בבלוג, היא אחד הדברים הקרובים ביותר בעיני לתורת הגזע. היא מאיינת את הפרט ומעידה בעיקר על נושאיה. וסליחה שעירבתי את עמדתי הצנועה והפרטנית במקום בו מועלית על נס תיאוריה מופרכת שהופכת את חופש, כבוד, רצונות וזכויות הפרט לאפר ואבק. מה שכן – יש לך ולשכמותך כתב הגנה – או מאידך תרנגולת שמטילה ביצי זהב בהגנה על מחוללי פשעים נאלחים לסוגיהם. טוב, זו אבולוציה.
בבלוג של גיל גרינגרוז לפני יומיים כדי להסביר מהם דרוויניסטים.
לפני שאני מביאה אותה כמות שהיא אני רוצה להבהיר שבפסיכולוגיה יש כמה זרמים והפסיכולוגיה האבולוציונית היא אחד מהם. הביולוגים טוענים שהפסיכולוגיה האבולוציונית היא לא מדע ושאין לה שום קשר לביולוגיה, כי היא יישום של תורות דרווין לנושאים לא ביולוגיים. הפסיכולוגיה הקונבנציונאלית – (פרויד, יונג, אדלר, גשטאלט וכולי) גם עומדים מנגד.
הנה תגובתי כפי שפורסמה בבלוג של גיל:
מנקודת המבט של הפסיכולוג האבולוציוני, אין כל ספק שנשים מעונינות בקשר לטווח ארוך וגברים מעוניינים בקשר לטווח קצר.
אם מיישמים את הרעיונות הדרוויניסטים על ההתנהגות המינית של האדם, אז המסקנה היא שהגבר רוצה להפרות כמה שיותר נשים כדי שיוולדו לו כמה שיותר צאצאים ואילו האשה רוצה את הביטחון כדי לגדל את הצאצים שלה.
נגיד שאת פונה לזרם פסיכולוגי אחר, אז המסקנות תהיינה אחרות. אבל זהו מאמר שהכותרת שלו הוא פסיכולוגיה אבולוציונית ולכן המסקנות הן בהתאם.
נניח שאת נוקטת בגישה הספרותית. שוב גם כאן ישנם הדרוויניסטים הספרותיים שמסבירים את הספר "גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטין מ-1813 בצורה דרוויניסטית ואת תגיעי לאותן המסקנות בדיוק.
אליזבט בנט – פקחית וחדת לשון – באה ממשפחה לא מי יודע מה ופוגשת במר דרסלי אריסטוקרט שהיא בתחילה לא חפצה בו.
אולם בסדרת מפגשים ביניהם דרסלי מופיע באור יותר חיובי, הוא מתערב עם שוטר בשם וויקהאם, בורח עם אחותה הצעירה לידיה, נותן שוחד כדי להתחתן איתה, לא מתחתן איתה, ואז אליזבט ודרסי לאט לאט מתאהבים, עד שבסוף הם מתחתנים, והספר מרמז שהם חיים באושר ובעושר.
עבורך הספר הוא ספר רומנטי. ההנאה באה מהדמויות של ג'יין אוסטין.
אולם דרוויניסט יאמר לך מהמלים הראשונות של הספר:
It is a truth universally acknowledged, that a single man in possession of a good fortune, must be in want of a wife
ועד לאחרונות:
Happy for all her maternal feelings was the day on which Mrs. Bennet got rid of her two most deserving daughters
שהספר הוא זבוב הדרוזופילה שלו! ממש ככה.
אליזבט ממש מתחרה כדי להשיג את הגבר ממעמד גבוה. וזה קונסיסטנטי עם הרעיון של דרווין שנשים מתחרות כדי להשיג שידוך שיבטיח הצלחה לצאצאים.
ואילו הגבר מתחרה להתחתן עם האשה הכי אטרקטיבית.
וזה תואם את הרעיון של דרווין לחיפוש אחר צעירה והכי יפה כסימן לפריון.
הפגישות און אנד אוף של דרסי ואליזבט מייצגות גם הן הבחנה בין פלירטים וחוסר מחוייבות מול יציבות ובטחון ובריאות טובה.
ויש תפקיד גם להורים שהם עברו את גיל הפריון כמו מרת בנט, אמה של אליזבט, שקרויה סנילית וטיפשה, וההורים מבחינת הדרוויניסטים הם בעלי אובססיה לחתונה, המשכיות, העברת החומר הגנטי.
עד כאן על דרוויניסטים ספרותיים מפי גלי וינשטיין.
מכיוון שאין דרך להגיב בצורה ביקורתית אצלו בצמוד לרשימות שהוא כותב, טוב יהיה אם עוד בלוגרים יכתבו רשימות תגובה לרשימות שלו ולתגובותיו כפי שעשה גלעד.
אתה מוזמן להגיב אצלי בכל עת, אבל לא להשמיץ את האורחים האחרים.
אתה לא חייב לכתוב דברי טעם, זה בסדר. אבל השמצות תמחקנה ללא רחם
למגיב גריל ג – תגובתך נמחקה מאחר שנוסחה באופן לא הולם. יש לי מחלוקת עם גיל גרינגרוז, אך אני משתדל לנהל אותה בצורה מכובדת.