ונתנה תוקף קדושת היום. מי לא מכיר את הפיוט הנורא והעצום הזה. הפיוט, המיוחס על פי האגדה לרבי אמנון ממגנצא, נחשב במסורת יהודי אשכנז לשיאו של יום הכיפורים. הפיוט מתאר בצורה ציורית את יום הדין, האימה האוחזת בלב
וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָׁמַע
וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן
ואחר כך הרשימה הארוכה – מי בקיצו ומי לא בקיצו, מותירה אותך להרהר בכל אלה שהיו איתך בבית הכנסת בשנה שעברה ועכשיו אינם כאן, ואת כל אלה שמתו במפתיע או בשיבה טובה.קשה לשכוח את דרכו של הפיוט לתאר אפסותו של האדם אל מול גדולתו של הבורא.
אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לֶעָפָר
בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר
כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה
וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ וְכַחֲלוֹם יָעוּף
אני לא אוהב את הפיוט הזה, למרות התפעמותי מעוצמתו, ואולי בגללה. אני לא אוהב את דמות האל העולה ממנה, רחוק קר ומנוכר, שופט בפלס את מעשינו ואחד מהם יכול להכריע. בכלל, המסורת האשכנזית של "הימים הנוראים" מרובי הבכיות והדמע אינה לרוחי. אני זוכר כשהייתי תלמיד צעיר בישיבה תיכונית, באלול אמר הרב שעלינו לחזור בתשובה על חטאינו מאימת יום הדין. לא ידעתי מה חטאתי, לא סידרתי את החדר כשאמא ביקשה? לא הבאתי לאבא כוס מים בזמן? מה כבר יכול ילד בן ארבע עשרה לחטוא. ספקות משמעותיים נוספו לי כשראיתי את ראש הישיבה עם הזקן הלבן מתייפח כתינוק על חטאיו. אם הוא, אחרי כל השנים והתפילות לא מסתדר עם יום כיפור, לי ככל הנראה אין צ'אנס.
כזכור, אחרי מלחמת יום הכיפורים הלחין יאיר רוזנבלום את התפילה והקדיש אותה לחברי קיבוץ "בית השיטה" שנפלו במלחמת יום כיפור. (גם לאונרד כהן כתב את שירו Who By Fire בהשראת מלחמת יום כיפור והפיוט "נתנה תוקף")
הלחן שכתב רוזנבלום, אם יורשה לי לומר, מתריס כלפי שמיא, שואל ומוחה. אחרים יש שרואים בו דרך מקורית של חברי הקיבוץ ליצור את הקשר בין תחושת האבל למסורת היהודית.
לאחרונה, הקליט הזמר החרדי אברהם פריד ביצוע מחודש לשיר.
פריד מבצע את השיר כדרכו בהברה אשכנזית, כפשוטו. זה כתוב במחזור של יום הכיפורים, ואבא וסבא התפללו בבית הכנסת ובכו על הדפים. ויש לחן מצוין, אז למה שלא אשיר אותו?
יכול להיות. לי הדרך שעשה הפיוט מרבי אמנון ממגנצא לבית השיטה אל במות הפופ החסידי אינה פשוטה כל כך, ויש בה הרבה ללמד על מקומה של הישראליות בעת הזו. על הגבולות הנזילים של היהדות האורתודוקסית ושאינה אורתודוקסית המתקשה להגדיר את עצמה לעצמה.
גמר חתימה טובה לכולם
שנה טובה
אני חייבת להגיד שהביצוע של הגבעטרון הורג אותי.
ואברהם פריד פחות עושה לי את זה.
יש משהו כל כך אלים בסיפור הזה, קשה להתמסר לו, וקשה שלא.
שרו את יאיר רוזנבלום
ברגש ובכוונה
בלי הפאתוס
לזה אני מתחברת.
בתור חילונית שהולכת לבתי כנסת יצא לי להיות בשלושה בחג הזה, ודווקא למסורת של סבא שלי הכי פחות התחברתי – חזן דודו פישר סטייל, מתיפח ומיוסר ממש לא "עשה לי את זה". בתור ילדה האפשרות היחידה של בית כנסת עבורי היתה מקום עם המון זקנים עצובים וסובלים.
למזלי יצא לי לפגוש שוב את התפילה ממקום של אנשים בגילי, ששרים בשמחה ובכוונה את התפילה, משלבים בה לחנים המוכרים לכולם.
מאד נהניתי להתפלל החג הזה, (אפילו פתחתי את הארון לפני נתנה תוקף!) ורציתי רק לספר שיש קהילות שבכל רגע עובדות על להגדיר את עצמן.
זכות והנאה להיות חלק מזה.
שנה טובה וגמר חתימה טובה
עברתי את אותו המשבר, באותה הישיבה. הבעיה שלי לא היתה רשימת החטאים, כי כבר אז ידעתי שיש לי די מאלו. הקושי שלי היה עם הכוח הנורא שניתן כאן לאלוהים. לקח לי זמן לעשות לתפילה טרנספורמציה. התפילה הזאת מחזירה לי את המודעות, לשבריריותו של האדם, לאסונות הנוראים שהטבע עלול להמיט עלינו, ונורא יותר, למחדלים האנושיים, למלחמות, להזנחה, לקשר בין חטאי האנושות למצבה האומלל. על כך אני מתפלל. שאלוהים יפקח את עינינו, ויאפשר לנו לתקן עולם טוב יותר.