גם ליפא העגלון אומר

תראו מה מספר אמיר ברנע ב"הארץ"  מרתון שיקאגו: הרצים מתבקשים להכין מראש חלקת קבר

מחקר שהוצג השנה בכנס קרדיולוגים בארצות הברית על ידי ד"ר קווין האריס ממכון הלב במיניאפוליס, מצא כי על כל מיליון אנשים שרצים מרתון, ארבעה עד שמונה מתים במהלכו או בעקבותיו. הנתונים של שיקגו עגומים יותר. ב-21 השנים הראשונות של המרתון, כל המתחרים חזרו הביתה בשלום. ב-11 השנים האחרונות, מתו בשיקגו חמישה רצים.
"רק בגלל שאיזה טמבל ביוון עשה את זה, אני לא מבין למה אנשים מתלהבים מהרעיון. אני לא חושב שאנשים נועדו לרוץ מרחק רב כל כך, ובשביל מה? כדי לומר שעשית את זה? זה נראה כל כך חסר טעם", קבע אחיה של קלי בארט, שמתה ב-1998. בארט בת ה-43 כבר השלימה מרתון אחד לפני שהגיעה לשיקגו, אבל שלושה קילומטר לסיום היא התיישבה על המדרכה והחזיקה את ראשה בידיה, חסרת אוריינטציה. היא נלקחה לאוהל רפואי, שם עברה דום לב. כעבור שלושה ימים מתה בבית חולים.

והוא מוסיף

"התעמלות במאמץ בינוני היא דבר טוב, אבל אימון מאומץ ואינטנסיבי מעולם לא הוכח כמשהו שעוזר לך בצורה כלשהי", טען אז הקרדיולוג בריאן אולשנבסקי, "במידה שמישהו ישאל אותי אם הוא צריך לרוץ מרתון למען בריאותו – הייתי אומר שלא".

האמת היא שכשקראתי את הכתבה שמחתי קצת. לא מזה שקלי בארט המסכנה מתה, אלא בגלל שתמיד חשבתי ככה, ושמחתי לקבל קצת תמיכה. לדעתי לא צריך להגזים עם כלום. ההרים יראו אותו דבר תמיד, איתך או בלעדיך. לא כולם חושבים כמוני, כמובן. יש כאלה שאפילו מרתון לא מספיק בשבילם. גם בפורום האופניים עושים תחרויות מי יציע מסלול יותר ארוך, יותר תובעני, יותר עליות. הם מספרים בגאווה על הסבל הטהור של חומצת החלב ברגליים, ומתמוגגים מאושר אחר כך. לי זה נראה מוזר, ובהתחלה חשבתי שאני לא בסדר. לא שני יושב כל היום בבית וצופה בטלוויזיה, גם אני נהנה לרכוב באופניים. שמח כשמצליח לעלות עליה שלא הייתי מסוגל קודם, ומרוצה מעצמי כשיוצא לי לרכוב רכיבה ארוכה יותר מלפני חודשיים. אבל בשום שלב שהוא לא עלה בי הצורך לרכוב אל מעבר ליכולת, לכלות את כל הכחות ולהגיע להשג מפואר. תמיד עצרתי קצת קודם, שתיתי קולה, והמשכתי. או שנסעתי הביתה ונחתי יום יומיים, בשביל להרגע. אין לי חשק לסבול, רוצה לרכוב בנחת.

עם הגישה הזאת לא תגיע לשום מקום, אני שומע את הקול בראשי, אלה רק תירוצים לעצלנות, הוא מוסיף ואומר. תראה את ההוא, שהיום רץ מרתון כמו עז הרים. הוריד חמשים קילו ועכשיו הוא רזה כמו מקלון. זה בן אדם רציני. אבל כשאני חושב על זה שוב אני מזהה את הקול.  הקול הזה הוא קולה של התרבות הפטריארכלית, המיתוסים של הגבריות ועודף הטסטוסטרון.   

 לטפס על האוורסט "בגלל שהוא שם" נראה לי מטופש. להתאמץ בשביל "להוכיח שאתה יכול" נראה לי חסר טעם. אם אני מתאמץ, זה צריך להיות בשביל מטרה שיש חשיבות, לא בשביל להגיד ש"עשיתי את זה". ומה הטעם לסבול כל הדרך אל ראש ההר, אם אין לי משהו מיוחד לעשות בפסגה. הרי האלפים, יסתדרו היטב בלעדי אני לא "אכבוש אותם", ואין לי חשק להסתכן בהתקף לב.

אני רוצה להעלות את כושרי הגופני אט אט, שאוכל לרכוב מרחק גבוה למשך זמן מסוים. אבל בנחת, ואם לא אוכל אף פעם לעשות טראנס אלפ, לא אזכה בפרס כלשהו, ולא יכתבו עלי בעיתון, אז זה מה שיש, נתמודד.