ליפא העגלון וקהלת

 בעקבות הפוסט הקודם שלי "ליפא העגלון", השיב לי עודד תשובה אחת אפיים באמרו "יש מי שחי לפי הספר, ויש מי שהספר קטן עליו", וכך לשון קדשו:

גלעד היקר
לאחר רכיבה נפלאה של שבוע ימים סביב ארצנו היפה, אני יכול לומר לך שלא חומצת חלב מעניינת אותי, ובד"כ אני משתדל שה"פאן פקטור" יהיה ברמה גבוהה, ושבשום שלב מהרכיבה לא סבלתי.
בקטע היותר קשה של הרכיבה, ביום החמישי, כשטיפסתי את מעלה אילת בדרך למצפה רמון, דווקא הייתי באופוריה.
וזה מחזיר אותי לכותרת של הפוסט הנכחי.
יש אנשים שחיים לפי הכללים ועושים את הדברים כפי שרצוי ומצוי. ואין בזה כל רע.
לעומת זאת, יש אנשים שבשלב זה או אחר מרגישים ש"הספר" לא מספק, והם יכולים או רוצים לעשות ולהשיג ולהגיע רחוק יותר, גבוה יותר, מהר יותר. וגם זה כלל לא רע.
שאלה של פילוסופית חיים.
ואם זכור לי נכון, כתוב בגמרא משהו בנוסח הנ"ל: "משוגעים לדבר מזיזים את העולם קדימה"

עניתי ואמרתי לו כך ממש

מבחינתי, ואין בכך כדי לפסול דעות אחרות וטעמים אחרים כמובן, הרכיבה אינה מטאפורה לחיים. בסוף דבריך אתה מדבר על סוגים של אנשים, ומשליך מרכיבת אופניים על החיים עצמם.  אצלי, אופניים הם אופניים, ורכיבה היא רכיבה.  לא פחות, אך גם לא יותר.
טיפוס על הר או גלישה במורדו, אינם בהכרח דברים המעידים על היחס לחיים ולהרים. כמו שנאמר (לא בגמרא, בקלטת שהייתי משמיע לילדים שלי) "הר הוא הר, הר הוא לא שום דבר" (אחר).  
אם רכיבה מסביב לארץ ממלאת אותך עונג – אשריך שמצאת דברים שגורמים לך את זה. אבל תאמין או לא, העולם לא יזוז קדימה או הצידה. שאפתנות והשגיות הם חשובים, לדידי רק כשהם מביאים למשהו בעל משמעות. 

אני חושב שאם אתה שמח ממשהו, תעסוק בו ותהיה מאושר. עיקר דברי הוא שאני כשלעצמי לא מייחס חשיבות מיוחדת למאמץ עצום, אלא אם יש ממנו משהו. אם אתה נהנה מזה? זה מספיק חשוב. רק אל תייחס לזה משמעויות קוסמיות.

קיבלתי עוד תגובות, לא מתלהבות, עיינו שם. רובן ממשיכות את הקשר המוטעה לדעתי, שלא שימוש באופניים כמטאפורה, והסקת מסקנות מרחיקות על איזה טיפוס אתה, לפי העדפותיך בתחום הטיפוס. אבל לא על כך רציתי לדבר. סוגית המאמץ הקיצוני, וספורט הישגי בכלל היא עניין שכתבתי עליו לא מעט. (למשל פה, ופה, ופה), דומני שהבנתם שאני לא חסיד של חומצת חלב ברגליים וריצות אולטרה מרתון. אלא מה, ישנה דעה הרואה את העוסקים בספורט קיצוני (התרגום שלי ל"extreme") כמי ש"ממצים את החיים". עיסוק בספורט ממריץ אדרנלין ומסכן שלמות עצמות, ובכלל "לחיות את הקצה" נחשב כדרך ראויה לחיות אותה, לעומת אותם בטלנים בורגנים יושבי כורסה. חיים נוסח תכניות "הישרדות" נחשבים אותנטיים יותר מפלוני, המנשק את אשתו בבקר בטרם הוא יוצא אל המשרד.

תקראו לי בורגני, מיושן או איך שתרצו. אני די מרחם על אלה שצריכים ג'ונגל בסביבה כדי להרגיש שהם חיים. (ולא דיברתי על העובדה הידועה שכל אותם "מקומות טבעיים ופראיים" תורבתו מזמן ומציעים בירה קרה בחסות היצרן, ממש מאחורי הנמר). אני מספיק לי לחם שחור טרי וקצת חמאה. לקרוא ספר בבקר שבת, בגינה מתחת לעץ כשהציפורים מצייצות. בשבילי למצות את החיים זה ללטף את הראש של הבן שלי כשהוא חוזר מהגן ולהגיד לו שיהיה בסדר, שלא יהיה עצוב, להשתתף בהתלבטות שלו באיזה מסלול ללכת לדוקטורט. למצות את החיים זה לכתוב ספרים, כפי שתמיד רצית, ולראות את הספר הופך לרב מכר. לחכות בשקיקה לספר החדש שיצא מהדפוס. לדבר עם  חברות בבית קפה, או לידו. לראות סדרות מ"יס מקס", אבל רק את אלה שאת אוהבת. לא צריך הרים, או נמרים, או להיות תלוי בין שמים וארץ.

בסיכום שיחתי עם עודד, ציטטתי את שאמר מחבר הקהלת, שהיה מלך בירושלים

לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, וּשֲׁתֵה בְלֶב־טוֹב יֵינֶךָ; כִּי כְבָר, רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת־מַעֲשֶׂיךָ׃  בְּכָל־עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים; וְשֶׁמֶן עַל־רֹאשְׁךָ אַל־יֶחְסָר׃   רְאֵה חַיִּים עִם־אִשָּׁה אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ, כָּל־יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ, אֲשֶׁר נָתַן־לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ; כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים, וּבַעֲמָלְךָ, אֲשֶׁר־אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ׃   כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה; כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה, בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה׃

מספיק טוב בשבילי.