שועל ושור, עדכון מהקאמבק

זה יהיה הקאמבק הגדול בהיסטוריה מאז יולי שעבר. למעשה, מהקיץ לא רכבתי כמו שצריך, ומאז סוכות, שעות הרכיבה שלי הלכו והצטמצמו עד שירדו לאפס…… אז קמתי והתנערתי, ואמרתי לעצמי – יששכר – עד כאן.  נכון, אני לא שועל כמו יאן השור, ולא מצייר ורץ ורוכב מהר כמו מיכל המוכשרת, אבל אם הם יכולים, יש סיכוי שגם אני יכול. אני אנסה לחזור לפחות לכושר ה- איך לומר, מסוים, שהיה לי. לא בטוח שבחצי הראשון של שנת 2010 אני אגמור לפחות 2010 קילומטר, אבל אני אחזור ובגדול. כלומר אחזור ואהיה יותר קטן……המחשב של האופניים אמר לי שעליתי מרמת פעילות 1 , לרמת פעילות 2. (שזה מ "בטטת כורסה" ל "אחד שעוד זוכר איך נראים האופניים שלו גם בשעת רכיבה").

מתוך הבטחות שחולקו ללא אחריות בבלוג "ספר חברה תרבות"

ואתם בטח שואלים את עצמכם. מה קורה, מה קרה. אז ככה. לאט לאט. מרץ עבר, עם חורף והכל. היה גשם פה ושם, ורוח גם. אופני הגשם שלי שימשו אותי היטב. רכבתי פעם וחצי בשבוע. שזה יותר טוב מכלום, אבל לא ממש משהו ששינה את מצבי העגום.

ואז הגיע האביב. גם כן אביב, מזג אויר כזה שאף פעם לא מתאים לעונה, מישהו צריך להסביר לו מה מצפים ממנו. פסח בא, והחלטתי החלטה אמיצה שמחויבותי לקוראי הממתינים, וההבטחה שנתתי פה בבלוג רב התפוצה זמנה הגיעה למימוש. וחוץ מזה התערבתי עם הבת שלי שאני מצמצם את הנפח שאני תופס בעולם בלפחות 15% תוך שנה.

לכן, צריך לקום ולעשות מעשה. התחלתי עם לקום, שזה חשוב ואפילו הכרחי, ולהכין מראש בערב את כל מה שצריך ולא לבלות שעות בחיפוש אחרי הגרביים שלי. מצד שני, החלטתי להאריך את המסלול הקבוע. (זה דרש קצת דין ודברים עם מע"ץ, אבל בסוף הם הסכימו.) כך שיכלול שעה ורבע של רכיבה, יחד עם איזו עליה חביבה. והזזתי קצת את האוכף קדימה, שיהיה לי יותר נוח, וחזרתי לרכוב.

בדיוק כמו בסרט מעורר ההשראה הזה.

סתם, ככה לא נראה אימון הבוקר שלי, הרבה יותר שקט, אני לא אוהב לעורר מהומות, ומוזיקה רועשת כזו בטח תעיר את כל השכונה.

בשלשת הימים הראשונים הסתובבתי בעבודה כמו זומבי. השרירים שלי שנזכרו בימים ההם מחו בתוקף. אבל גם זה עבר. הצוות שלי נשבע שלא הרגיש בשום הבדל מיוחד, אני לא יודע מה זה אומר.  אחרי שבוע הרגשתי שאני חוזר לעצמי. אחרי שבועיים לא היה לי כח לזוז, ואחרי ארבעה שבועות כבר התחלתי לעשות את אותו מסלול בקצת פחות זמן, ואת העליות המעצבנות עם הילוך אחד או שניים גבוה יותר. אפילו חזרתי לבר בהר.

אז זהו, עליתי על האופניים ותוך חודש וחצי הכפלתי את מספר הקילומטרים שעשיתי השנה.  מה שמראה כמה עלוב היה המצב. אבל עליתי מרמת פעילות 2 , בדילוגים מטורפים, לרמת פעילות 7 (שזה – "אחד שהחליט לרכוב כמו שצריך ונראה כמה זמן יחזיק מעמד").

ובכן – האם לאנס מעיף מבט מעבר לכתף בדאגה, האם טום בונן התחיל לעשן מרוב לחץ? או אולי לפחות, הרוכב והבלוגר הדגול  יאן השור, זה שמספר בנון שאלאנטיות שהבוקר הוא החליט לצאת לרכיבה קצרה, רק מאה מאה ועשרים קילומטר, יתחיל להזמין אותי לרכיבות משותפות?

אז זהו שלא. הם לא צריכים לדאוג, שנים של רביצה לא חולפות כל כך מהר. אלא אם אתה מתאגרף בסרט עם הרבה המשכים.  אבל, מצד שני, לא נשברתי ועל אף הקור והחום והייאוש מפעם לפעם, ומצד שלישי גם לא נשבר לי האף. רק נהיה לי פנצ'ר והלכתי ברגל עם הנעליים המצחיקות עשרים דקות מהשער של הישוב עד הבית.