בקר טוב לכולם. השבועיים האחרונים היו בסימן שבוע הספר, והצטברו לי כמה וכמה עניינים. אז הנה טור ליום ששי, שחל להיות ביום שני.
יום עם המארקר
דה מארקר מספק לי שעות של הנאה ונושאים לכתוב עליהם. והיום בפינה הקבועה "אמא של השכן מתה אולי תעשה מזה קצת כסף" – מתי אפשר ומתי אי אפשר לגזור קופונים מאסונות של אחרים.
כשחיפשתי את הלינק מצאתי בעמוד הראשי של האתר את הקישור לפוסט – "אמור לי במה אתה מאמין, ואסדר לך מחיר" ובו מתלונן הכותב שלחרדים יש הנחות בשכירת רכב. טוב, הוא שכח שחרדים לא נוסעים בשבת. ושכח לספר (וכך למדתי מתגובתו של יוסי רוזנמן על אתר) שהוא העתיק כתבה מ 2008 מYNET . כנראה אין להם עורכים שם באתר.
ועוד בענין האתר והעורכים – צרוף כתבות מסקרן
אתיקה? טוקבקים?
נעמה כרמי כותבת על האתיקה של הטוקבקים. היא מביאה את דבריה של את השופטת מיכל אגמון גונן
שקבעה שזה לא רק עניין של קושי מעשי, אלא של ראוּיוּת. הרשת יוצרת מרחב מיוחד של ביטוי, ודי בכך שהגולשים יידעו שהאנונימיות לא שמורה להם בכל תנאי כדי שחופש הביטוי יצטנן. ומכיוון שהיא מעדיפה חופש ביטוי רחב יותר היא מוכנה, כך אמרה, “לספוג” את הנזק שנגרם לחלק מהאנשים – אותם אלה שנפגעו מחופש הביטוי של אחרים. (למשל, בפרטיותם, בשמם הטוב, בזכויות היוצרים שלהם וכן הלאה).
משה גולדבלט (שלדבריו נעמה כרמי מונעת ממנו להגיב בבלוג שלה) אף הוא התיחס לנושא. הוא מבקש לומר כי השאלה אינה "זכות" אלא מה לעשות באופן מעשי
בקיצור טוב נעשה אם נדון בשאלה אם החלת איסור על הטוקבקיסטים להגיב ככול העולה על דעתם ותוך שמירת האנונימיות שלהם פוגעת או לא בחופש הביטוי ואם נכון ומעשי להטיל עליהם מגבלות ואיסורים ,או לצמצם את זכות התגובה שלהם, וזאת מבלי להמציא חדשות לבקרים זכויות חדשות וכנסים אקדמיים על מנת לדון בהן.
לא ברורה לי האבחנה שהוא יוצר, בין "זכות" כשלעצמה לבין נגזרת מחופש הביטוי, ולא ברורה לי תלונתו כנגד נעמה כרמי. היא עקבית בדעותיה, הן לגבי YNET והן לגבי הבלוג שלה עצמה. גולדבלט, טוען דבר והיפוכו. הוא אינו מטיל חובה על מאן דהוא אך אומר שלמען חופש הביטוי צריך לאפשר טוקבקים אנונימיים.
כך או כך, אני נוטה יותר לדעתה של כרמי. אני לא יודע מי יצר את ההבניה החברתית הזו, לפיה האינטרנט "צריכה" להיות מקום פרוע וחסר גבולות. מדוע מה שאסור בעיתון יהיה מותר ברשת, אני לא מצליח להבין. ועוד קשה לי ומתמיה מדוע אנונימיות היא ערך כל כך חשוב. במיוחד, שברוב המקרים נעשה ניצול לרעה.
חשוב לזכור שהאנונימיות היא כזב. אין אנונימיות. מי שקצת מכיר את הנושא מבחינה טכנולוגית, יודע כמה קל לגלות מי כתב מה ומתי. מי שממש רוצה יכול לזהות כל הקשת מקלדת בביתך הפרטי. צריך את התוכנה המתאימה והנחישות, ושום דבר, בוודאי לא טוקבקים לא נשמר באמת מפני פרסום. אפילו הבלוג שלי, הפשוט, שומר מספרי IP . השאלה האם לפרסם את פרטיו של הגולש היא שאלה של בחירה, לא של "מצב טבעי" בו יש אנונימיות וזדים רוצים להפר אותה. ולכן- יש אנונימיות לכותב מפני מי שהוא פוגע בו בו, שבדרך כלל לא מצויד במה שצריך כדי לתבוע את עלבונו, ומי ששומר על האנונימיות הכוזבת הזו הם בעיקר אינטרסנטים שרוצים תעבורה באתר שלהם.
ואולי בעידן פייסבוק, הדיון אנכרוניסטי.
עברית וE-VRIT
עדנה אברמסון, בבלוג המצוין "הרפובליקה הספרותית" כותבת על הספר האלקטרוני החדש של ידיעות אחרונות. מיכאל הנדלזלץ כתב עליו ב"הארץ" ולא יצא מגדרו. המוצר החדש של ידיעות אחרונות-סטמיצקי חוץ מהעובדה המצערת שהם מפרסמים אותו בתוך כל כתבה, רלבנטית או לא, הוא עדיין תחילת הדרך בכל מה שקשור להעברת הספרים למדיה אלקטרונית. יש לו מחלות ילדות, כמו לקינדל ושאר הקינדערלאך מהתחום. פורמטים קניניים, העדר נגישות למוגבלי ראייה, מחיר גבוה מדי ועוד. אבל כשנפרצה הדרך, היא כבר שם. עברו כמה וכמה שנים מ"ניוטון" של אפל עד לאייפון, וכך מן הסתם יהיה בתחום זה. אותי זה מטריד מכיוון אחר. לא המצאתי את זה, אבל השרידות של קבצים אלקטרוניים נמוכה מאד. שמעתם בטח את הסיפור על מחיקת "1984" (כמה אירוני) מתוך מכשירים של לקוחות שקנו אותו. שריפת ספרים כבר לא תהיה טקס בחוצות העיר, רק כמה לחיצות כפתור.
וחוץ מזה – איך נקרא ספרים בשבת?
כדאי לקרוא
שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבַד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ…וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם – בלוג על "מוסרים", מי הם מה הם מה צריך לעשות אם תפגוש אחד כזה ברחוב. והשבוע – הזמנה לחתונה
ככה יעשה לאיש שיעתיק כל יום את הדף היומי בלי לתת קרדיט – נעשה ממנו חוכא ואיטלולא (ותודה לשולטהייס)
סטטוסי פייסבוק השבוע (פינה חדשה)
(אם לא צוין אחרת, הם משלי)
עכשיו כבר אין בזה טעם, אמר יוסי לעצמו כשקיבל סקטים חדשים ליום הולדת שלשים. יש דברים שאי אפשר לתקן.
האויבת הגדולה של רוכבי האופניים אינה עליה אכזרית, אלא הרוח. זו שהרוכב עצמו יוצר מהרכיבה המהירה, וזו שמגיעה ממולך, או מהצד ודוחפת אותך לתוך הכביש הסואן. (שלא כמו הקודם – זה היה תאור עובדתי שיכול לשמש בהחלט כמטאפורה, אבל לא חייבים)
יש איזה וירוס שפעת מסתובב. שלשום נחת אצלי . התעלמתי לא עזר. היום נשארתי בבית, אך אויה – אין שיעורים באנגלית בטלוויזיה הלימודית.
שיר ליום שני
בנערותי, כשעוד נהגו לתרגם שמות של להקות, קראו להם "עכברושי בומטאון". אין שיר יום שני יותר קלאסי מזה.
אח, כיכר השבת ופורטל הדף היומי. משובח ביותר.
הבהרתי במפורש שלדעתי מבחינה מעשית אין לאסור תגובה אנונימית ואין לחייב בעל אתר לפרסם תגבות כאלו או לפרסם תגובות בכלל. זאת מבלי להתיימר להבנת יתר בנושא הטוקבקים. מטרת הרשימה שלי הייתה אחרת והיא לשלול את הטענה שאי מתן זכות תגובה או פרסום אינה פוגעת בחופש הביטוי -הפגיעה קיימת בהחלט וקיימת התאמה בין חופש הביטוי לאפשרות הביטוי.
כתבת:
"חשוב לזכור שהאנונימיות היא כזב. אין אנונימיות. מי שקצת מכיר את הנושא מבחינה טכנולוגית, יודע כמה קל לגלות מי כתב מה ומתי…..אפילו הבלוג שלי, הפשוט, שומר מספרי IP . השאלה האם לפרסם את פרטיו של הגולש היא שאלה של בחירה…."
איך אומרים, אתה טועה ומטעה.
אם תבדוק תמצה שאת התגובה הנוכחית אני כותב מכתובת שמזוהה עם מחשב הנמצא בהולנד. הפעם האחרונה שהייתי בהולנד הייתה לפני הרבה שנים. ואני לא איזה האקר או מומחה גדול. הטכנולוגיה פשוטה וזמינה לכל אחד. וזה רק אמצעי אחד משורה של אפשרויות שעומדות לפני מי שמעוניין להסתיר את זהותו.
כדאי שלא תתרשם יותר מידי מכתובות הIP שיש ברשותך.
הרצל – מאחר שאני לא עוסק בבילוש אחרי קוראי, אני לא מוטרד אם המחשב שלך יתחזה לאחד מאבו דאבי.
אבל לגבי אלה שכן עוסקים בכך – תעלולונים כאלה לא מרשימים, בבחינת "אם תרצו אין זו אגדה".
אני מניח שאתה לא עוסק בבילוש והתעלול היה לצורך המחשה.
ההנחה שלך שאלו שעוסקים בכך לא היו מתרגשים אין לה על מה לסמוך מכיוון שאינך יודע באילו אמצעים שיגרתי את התגובה.
לא מדובר כאן בכנס אקדמי שדן בעתיד הטוקבקים בעידן הפוסט מודרני אלא בשאלה מעשית: מהו המאמץ הסביר שיעשה על מנת לאתר מישהו שכתב "בין זונה" בטוקבק אנונימי. אני חושב שחקירה בין לאומית שמשתרעת על פני כמה מדינות ואולי אפילו כמה יבשות היא הרבה מעבר לסביר (ובזה אני לא מתכוון שחקירה כזאת תניב בהכרח תוצאות). כל שצריך הוא ליצור קושי מספיק גדול על מנת שחקירה כזאת תיהפך ללא מעשית בקונטקסט שאנחנו מדברים עליו.
הרצל – לקחת את הדיון לנקודה אחרת. היכולת הטכנולוגית להסתיר זהות, ועד כמה קל או קשה לפרוץ אותה.
אותי מעסיקה השאלה מדוע אנונימיות בפרסום דעות באינטרנט צריכה להיות משהו חיובי. ואני מדגיש- לא מדובר על פרטיות, ושמירה על אתרים שלא יעקבו אחריך, אלא על טוקבקים. מקום בו אדם מביע את דעתו בעד או נגד מישהו. מדוע הוא צריך להיות זכאי לאנונימיות?
הוספתי ואמרתי שלגבי רוב הכותבים, וברוב המקומות, האינטרנט אינה רשת אנונימית ממש. והדיבורים על המרחב הפרוע אינם יותר מאשליה. קל לפרוץ וקל לעקוב אחרי משתמשים, בין אם אתה האקר ערמומי או ממשלה נחושה. כך שהאנונימיות אינה אמיתית, אלא יצירה של בעלי אתרים לצורך הגברת הרייטינג של האתר שלהם עצמם. כי אין כמו לשון ביבים והתקפות אישיות על אנשים כדי למשוך עוד ועוד קוראים.
//איך נקרא ספרים בשבת?//
כן!!! זה ממש מבאס.
יש לי תקווה, שבעתיד מישהו יבדוק טוב את המכשירים האלה ואילי אפילו יחליטו שזה מותר? אני חושדת שדווקא יש מקום להיתר בתנאי שלא רא מדע וטכנולוגיה תתפתח אלא גם הלכה.