טור ליום שני – הערות על המצב

בקר טוב לכולם. השבועיים האחרונים היו בסימן שבוע הספר, והצטברו לי כמה וכמה עניינים. אז הנה טור ליום ששי, שחל להיות ביום שני.

יום עם המארקר

דה מארקר מספק לי שעות של הנאה ונושאים לכתוב עליהם. והיום בפינה הקבועה  "אמא של השכן מתה אולי תעשה מזה קצת כסף" – מתי אפשר ומתי אי אפשר לגזור קופונים מאסונות של אחרים.

כשחיפשתי את הלינק מצאתי בעמוד הראשי של האתר את הקישור לפוסט – "אמור לי במה אתה מאמין, ואסדר לך מחיר" ובו מתלונן הכותב שלחרדים יש הנחות בשכירת רכב. טוב, הוא שכח שחרדים לא נוסעים בשבת. ושכח לספר (וכך למדתי מתגובתו של יוסי רוזנמן על אתר) שהוא העתיק כתבה מ 2008 מYNET . כנראה אין להם עורכים שם באתר.

ועוד בענין האתר והעורכים – צרוף כתבות מסקרן

אתיקה? טוקבקים?

נעמה כרמי כותבת על האתיקה של הטוקבקים. היא מביאה את דבריה של  את השופטת מיכל אגמון גונן

שקבעה שזה לא  רק עניין של קושי מעשי, אלא של ראוּיוּת. הרשת יוצרת מרחב מיוחד של ביטוי, ודי בכך שהגולשים יידעו שהאנונימיות לא שמורה להם בכל תנאי כדי שחופש הביטוי יצטנן. ומכיוון שהיא מעדיפה חופש ביטוי רחב יותר היא מוכנה, כך אמרה, “לספוג” את הנזק שנגרם לחלק מהאנשים – אותם אלה שנפגעו מחופש הביטוי של אחרים. (למשל, בפרטיותם, בשמם הטוב, בזכויות היוצרים שלהם וכן הלאה).

משה גולדבלט (שלדבריו נעמה כרמי מונעת ממנו להגיב בבלוג שלה) אף הוא התיחס לנושא. הוא מבקש לומר כי השאלה אינה "זכות" אלא מה לעשות באופן מעשי

בקיצור טוב נעשה אם נדון בשאלה אם החלת איסור על הטוקבקיסטים להגיב ככול העולה על דעתם ותוך שמירת האנונימיות שלהם פוגעת או לא בחופש הביטוי ואם נכון ומעשי להטיל עליהם מגבלות ואיסורים ,או לצמצם את זכות התגובה שלהם, וזאת מבלי להמציא חדשות לבקרים זכויות חדשות וכנסים אקדמיים על מנת לדון בהן.

לא ברורה לי האבחנה שהוא יוצר, בין "זכות" כשלעצמה לבין נגזרת מחופש הביטוי, ולא ברורה לי תלונתו כנגד נעמה כרמי. היא עקבית בדעותיה, הן לגבי YNET והן לגבי הבלוג שלה עצמה. גולדבלט, טוען דבר והיפוכו. הוא אינו מטיל חובה על מאן דהוא אך אומר שלמען חופש הביטוי צריך לאפשר טוקבקים אנונימיים.

כך או כך, אני נוטה יותר לדעתה של כרמי. אני לא יודע מי יצר את ההבניה החברתית הזו, לפיה האינטרנט "צריכה" להיות מקום פרוע וחסר גבולות. מדוע מה שאסור בעיתון יהיה מותר ברשת, אני לא מצליח להבין. ועוד קשה לי ומתמיה מדוע אנונימיות היא ערך כל כך חשוב. במיוחד, שברוב המקרים נעשה ניצול לרעה.

חשוב לזכור שהאנונימיות היא כזב. אין אנונימיות.  מי שקצת מכיר את הנושא מבחינה טכנולוגית, יודע כמה קל לגלות מי כתב מה ומתי.  מי שממש רוצה יכול לזהות כל הקשת מקלדת בביתך הפרטי. צריך את התוכנה המתאימה והנחישות, ושום דבר, בוודאי לא טוקבקים לא נשמר באמת מפני פרסום. אפילו הבלוג שלי, הפשוט, שומר מספרי IP . השאלה האם לפרסם את פרטיו של הגולש היא שאלה של בחירה, לא של "מצב טבעי" בו יש אנונימיות וזדים רוצים להפר אותה.  ולכן-  יש אנונימיות לכותב  מפני מי שהוא פוגע בו בו, שבדרך כלל לא מצויד במה שצריך כדי לתבוע את עלבונו,  ומי ששומר על האנונימיות הכוזבת הזו הם בעיקר אינטרסנטים שרוצים תעבורה באתר שלהם.

ואולי בעידן פייסבוק, הדיון אנכרוניסטי.

עברית וE-VRIT

עדנה אברמסון, בבלוג המצוין "הרפובליקה הספרותית" כותבת על הספר האלקטרוני החדש של ידיעות אחרונות. מיכאל הנדלזלץ כתב עליו ב"הארץ" ולא יצא מגדרו.  המוצר החדש של ידיעות אחרונות-סטמיצקי חוץ מהעובדה המצערת שהם מפרסמים אותו בתוך כל כתבה, רלבנטית או לא, הוא עדיין תחילת הדרך בכל מה שקשור להעברת הספרים למדיה אלקטרונית. יש לו מחלות ילדות, כמו לקינדל ושאר הקינדערלאך מהתחום. פורמטים קניניים, העדר נגישות למוגבלי ראייה, מחיר גבוה מדי ועוד. אבל כשנפרצה הדרך, היא כבר שם. עברו כמה וכמה שנים מ"ניוטון" של אפל עד לאייפון, וכך מן הסתם יהיה בתחום זה. אותי זה מטריד מכיוון אחר. לא המצאתי את זה, אבל השרידות של קבצים אלקטרוניים נמוכה מאד. שמעתם בטח את הסיפור על מחיקת "1984" (כמה אירוני) מתוך מכשירים של לקוחות שקנו אותו.  שריפת ספרים כבר לא תהיה טקס בחוצות העיר, רק כמה לחיצות כפתור.

וחוץ מזה – איך נקרא ספרים בשבת?

כדאי לקרוא

שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבַד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ…וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם – בלוג על "מוסרים", מי הם מה הם מה צריך לעשות אם תפגוש אחד כזה ברחוב.  והשבוע – הזמנה לחתונה

ככה יעשה לאיש שיעתיק כל יום את הדף היומי בלי לתת קרדיט – נעשה ממנו חוכא ואיטלולא (ותודה לשולטהייס)

סטטוסי פייסבוק השבוע (פינה חדשה)

(אם לא  צוין אחרת, הם משלי)

עכשיו כבר אין בזה טעם, אמר יוסי לעצמו כשקיבל סקטים חדשים ליום הולדת שלשים. יש דברים שאי אפשר לתקן.

האויבת הגדולה של רוכבי האופניים אינה עליה אכזרית, אלא הרוח. זו שהרוכב עצמו יוצר מהרכיבה המהירה, וזו שמגיעה ממולך, או מהצד ודוחפת אותך לתוך הכביש הסואן.  (שלא כמו הקודם – זה היה תאור עובדתי שיכול לשמש בהחלט כמטאפורה, אבל לא חייבים)

יש איזה וירוס שפעת מסתובב. שלשום נחת אצלי . התעלמתי  לא עזר. היום נשארתי בבית, אך אויה – אין שיעורים באנגלית בטלוויזיה הלימודית.

שיר ליום שני

בנערותי, כשעוד נהגו לתרגם שמות של להקות, קראו להם "עכברושי בומטאון". אין שיר יום שני יותר קלאסי מזה.