על השיח וגבולותיו –פוסט לשבת

השבוע לא הייתה שביתה, וכולם התווכחו אם זה טוב שלא הייתה שביתה או שבכלל אסור לחשוב על שביתות. אני מביט השבוע, כמו בשבועות שעברו על השיח וגבולותיו. ויהיה גם ספר, ושיר.

במחשבה שלישית

בשיטוטי ברשת אני תוהה לפעמים על האותיות הקטנות. אלה שמגדירות מה מותר ומה אסור, מעבר להצהרות הכלליות על חופש ביטוי ורוח הדעת. ומגדירות באמצעות יחסי הכח את גבולות השיח המותר. באתר "במחשבה שניה" מצאתי את הכללים הללו. (ציטוט חלקי – הפרטים המלאים כאן)

תנאי השימוש הכלליים באתר מגדירים, בין השאר, את המגבלות החלות על פרסום תכנים בשירותים ובאמצעותם ואוסרים עליך לפרסם תכנים אלה:

• כל דיון פומבי על סוגיות ניהול האתר ושיקולי העריכה שלו – סעיף זה מיועד לגולשים, ובעיקר לכותבי האתר, הנדרשים לשיתוף קולגיאלי בהשגת יעדי האתר.
• כל תוכן המארגן פעילות חיצונית לאתר, שיש בה משום סתירה ולו למראית עין לתכני הסכם זה ולרוח ההסכם.

ולסיום

כניסה לאתר כגולשים ו/או ככותבים ו/או כמגיבים, מהווה הסכמה לתנאי השימוש בו כרשום בהסכם זה.

בעיה. אכן. אני גלשתי לאתר, ובדיעבד הסתבר לי שהסכמתי לכך שאני לא יכול לנהל דיון פומבי על סוגיות ניהול האתר. כמה מצער. לכן לא אגיד לכם מה אני חושב על כללים כאלה, ועל אתרים ששמים פרסומות כדי להרוויח על חשבון כתיבה של אחרים שכביכול "מקבלים שירות", ובכלל מה שיש לומר על אנשים שמותחים  ביקורת על כל העולם ורואים עצמם נעלים מכל ביקורת וחסינים מדיון פומבי, אצטרך להגיד פעם אחרת. כמה חבל שהסכמתי, הלא כן?

(גילוי נאות – הביקורת על האתר היא רק בגלל שהם לא הזמינו אותי לכתוב אצלן, ואני חתרן בלי נראה)

ואן דר מושיק – תגובה מאוחרת

הבלוגרית הכותבת בשם העט  "ואן דר גראף אחותך" כתבה, לא מזמן, פוסט בכותרת "תפוס אותה, קח אותה, אנוס אותה, רצח אותה" . כפי שאפשר לראות מהכותרת ואן דר גראף מקפידה  על אנדרסטייטמנט וכתיבה מאופקת ומתונה, בעיקר כשהיא לא כותבת על חייה האישיים ומלחמותיה בג'וקים המקומיים. ואן דר גראף ביצעה קריאה חתרנית בטקסט של מושיק עפיה והציגה באירוניה את ההבטים המיזוגניים בכתיבת השיר. בתוך כך היא מתחה ביקורת (עדינה, כדרכה) על ז'אנר המוסיקה המזרחית. תסכימו עם דעותיה או לא, העניינים המוצגים בפוסט טבעו במהומה שנוצרה בעקבות תגרת אינטרנט שהייתה לה עם מגיב מסוים, שלדבריה נהג בה בדרך שאינה הולמת ואף הטריד אותה, והפכו לדיון על שאלת צנזור תגובות בבלוגים. בעניין המגיבים, אני מחמיר הרבה יותר ממנה. אני מסכים שצריך לשמור על תרבות דיבור ולא להפוך את הדיון לדיון לגופו של אדם. תרבות הטוקבקים הפכה מזמן לאתר של שיסוי וביזוי וטעם ירוד באופן מיוחד. ראו למשל את הטוקבקים באתר "הארץ"  לכתבה על אירוע טראגי , שאני תוהה מי העורך שאישר אותן לפרסום. (YNET אולי המציאו את הקונספט אבל "הארץ" לא טומן ידו בצלחת). כך שמחיקה של מגיב אינה קשורה ל"חופש הביטוי".

ולגופו של ענין, אני שואל, האם כל כתיבה ביקורתית על מוסיקה מזרחית היא בהכרח "גזענות" או בגרסה מתוחכמת יותר  אתנוצנטריות, אלימות שיחנית או "הכפפה"? האם יש טענות שאסור לטעון אותן מאחר שהן מזיקות לענין , למרות שהן נכונות?

שאלה אחרת, שמטרידה אותי בעניינה של ואן דר גראף, היא האנונימיות. זאת רק אנונימיות לכאורה, מאחר, שכפי שהתרשמתי מהתגובות, מספר לא מעט של אנשים מכירים אותה בשמה האמתי, ומקפידים לא לחלוק זאת עם אחרים. ובכל זאת, היא התרעמה שם על ניסיון לכאורה "לחשוף אותה". האם לגיטימי מצד כותבת ביקורתית, לדרוש חסיון על שמה? האם מושיק עפיה, שיש להניח שדעתו לא הייתה נוחה ממה שכתבה, יכול לצפות ממנה שתכתוב בשמה האמתי?

(גילוי נאות שתיים– הביקורת על ואן דר גראף היא רק בגלל שהיא מצחיקה יותר ממני, וגרה בפתח תקווה.)

ספר

"הריח שלהן גורם לי לבכות" שכתב מניס קומנדריאס (מיונית: אמיר צוקרמן, הוצאת כתר) הוא ספר שמספר ספר. כלומר המספר הוא ספר. (זה שעובד במספרה וגוזר שערות, לא זה שמונח על המדף וחושב מחשבות עגומות על קינדל). וכך הוא נפתח:

קוראים לי אֶווריפּידיס. קשה להסתדר עם שם כזה. הייתי יכול להיות כומר, רופא או סופר. בני אדם אוהבים להתוודות. מְספרים דברים לסַפָּר שלהם יותר בקלות מלפסיכולוג. כבר שנים אני רגיל להקשיב ללקוחות שלי, ולאט-לאט למדתי להעביר את הסיפורים שלהם מהאחד לשני. התספורת עוזרת, ומורידה עול מהנשמה.

מניס קומנדריאס, המחבר, הוא סופר נחשב ביוון מולדתו. ויש לשבח את הוצאת "כתר" על שהיא מצטרפת לתרגומים מארצות שאינן דוברים אנגלית, ומעשירות את המדף בתרבויות אחרות, לאו דווקא אלה הממלאות את מסכי הטלויזיה והקולנוע.

"הריח שלנו גורם לי לבכות" מורכב מתשעה סיפורים של לקוחות במספרה של אווריפידס. הלקוחות מספרים בגילוי לב את סיפורם לספר, אולי כי לכל אחד יש סיפור לספר. גיבוריו רובם גברים, הפוסעים על השטח האפור של המוסר והחוק, והרבה מעבר לו. אין הרבה נוחם בספר הזה, ויש בו מעט מאד תקווה. גיבוריו החבוטים נמצאים בשולי החברה, ולא מוצאים בה את מקומם. הרבה מן הספר עוסק בגבולות המין ובמין גברי להשכיר. הספר אינו פורנוגרפי בתיאוריו, אך מציג מציאות שלא תמיד קלה לעיכול. הגיבור הראשי, הספר, המקבל בשוויון נפש כל מעשה וכל התנהגות אנושית, מוקצנת ככל שתהיה. בספר, כפי שמובע בדמות הספר, אין כל גינוי מוסרי לבחירותיהם של המספרים.  מתוך הקריאה בספרו של הסופר המחונן, עולה שוב השאלה האם  צריכה יצירת אמנות כמו ספר, או סרט, להימנע מהבעת ערכים לא מוסריים, ויהיו הקריטריונים המוסריים שלך אשר יהיו. שאלה, שגם היא כך נדמה לי זוכה להתייחסות התלויה בערכים המוסריים של הספר, רוצה לומר כל אחד קורא לאחר להיות סובלני.

ספר אחר, חביב ואף נעים, שלא יציג בפניכם שום אתגר מוסרי הוא "הדוב שאהב לבנות מטוסים" זהו ספר מאויר לילדים שכתב  ואייר אוליבר ג'פרס (מאנגלית: תמי קרמר, הוצאת כתר). הסיפור המאויר מספר על מעשה נורא ביער, בו מתחילים להעלם ענפים מהעצים היפים כל כך. יש מתח ועלילה ואיורים יפיפיים ,וכמובן סוף טוב, ויש גם דוב, והילדים לומדים על מיחזור. מתחת לעטיפה הנאה יש הפתעה, ונראה לי שכל הילדים יהיו מרוצים.

הספר יפה נעים ואף קריא, ורק אני תוהה כמה עצים אבדו כדי להדפיס אותו.

בשבת אני מתכנן (כן, לא תמיד התכניות עולות יפה) את ספרו החדש של דייוויד סאלאי, "חף מפשע". (מאנגלית: שרון פרמינגר הוצאת כתר) הספר, כך מבטיח נאמנה הכיתוב על גבו –

הוא רומן מבריק הנקרא באחת. זהו סיפור על איש ק.ג.ב שהיינו יכולים להכיר, ואולי אף להיות, אך עוצמתו האמיתית מקופלת דווקא בחמקמקותו. ככל שמתקדמת הקריאה בו, הולך ומתחוור כי לא נוכל להכריע מי האשם, מי הצודק ואפילו לא מי הוא מי. אי הוודאות היא הבסיס האמיתי של חף מפשע, המבקש להזכיר לנו כמה מעט אנו יודעים על אחרים, ובעיקר – כמה מעט אנו יודעים על עצמנו.

עוד ספר מאתגר שהגיעני הוא "סימטריה – מסע אל מרחבי התבניות של הטבע" שכתב המתמטיקאי מרכוס דה סוטוי (הוצאת ידיעות אחרונות, מאנגלית: אוריאל גבעון). השנה שביליתי באולמות בגבעת רם הותירה בי חיבה למתמטיקה. (יחד עם אי הבנה מוחלטת במשוואות דיפרנציאליות, אבל זה כבר סיפור אחר).

שיר

משום מה השיר הזה חביב במיוחד על שדרן 88FM בשעות שאני נוסע לעבודה, והוא משמיע אותו פעמיים בשבוע. בהקשבה מובחנת ומוקפדת אפשר לראות  כי מדובר פה בביקורת ברוח ההגות הפוסט קולוניאלית על פרקטיקות של הכפפה, העושות שימוש בדימויים אתניים, מינניים וזניים,  הקורסות אל תוך גבולות הבלתי אפשרי.

השיר, אגב הוא של "לולה" ההרכב קצר הימים. גילי נוימן הכין את הקליפ.