מרקס, הרב קוק וסוריאליזם טור ליום ששי

בשבוע החולף חשבתי הרבה על מרקס, ועל אידיאולוגיות גדולות. נבהלתי קצת מהרעיונות של מירב ארלוזורוב, ובשבת אקרא ספר על סוריאליזם.  על כל אלה – בטור ליום ששי, כמו בכל יום ששי.

תרבות אגודה

זהו כבר השבוע החמישי. נראה לי שהתרגלתי פחות או יותר. השבוע הזה היה בסימן מרקס, פחות או יותר. רוח הבלהות שהילך באירופה, יושב מבוית יחסית בספרים המצהיבים, בתרגום הישן נושן. לפני שבוע קראתי מתוך "כתבי השחרות" את הטקסט הקלאסי על העבודה המנוכרת, ומתוך "ההקדמה לביקורת הכלכלה המדינית" את המשפט (קלאסי כבר אמרתי?) "לא תודעת האנשים היא הקובעת את הוויתם, אלא להפך, הוויתם החברתית היא הקובעת את תודעתם". יש קסם רב בדעות הנחרצות, החד משמעיות על התודעה הכוזבת ועל הקפיטליזם השולט בכל מקום, ואינו מאפשר כמעט אף נקודת מבט מחוץ לו. מבחינתי, תובנות מרקסיסטיות, גם אם לא בצורתן הגולמית המתאימה לעידן התעשייתי של כתיבתן, מסייעות להבין טוב יותר את עולם התעסוקה של ימינו, ובוודאי את הגלובליזציה של ההון. מצד שני – אי אפשר, כמובן, להתעלם מהענן הרובץ על מרקס בשל שבעים שנות הדיכוי במשטר הקומוניסטי ושלוחותיו ברחבי תבל.

כך או כך אני חושב שבאוניברסיטאות כדאי שילמדו מהישיבות, וירבו בקריאה ולימוד של מקורות ראשוניים. במקום ללמוד בקצרה על מרקס, ולדקלם את הסיכום משנה שעברה, לקרוא מה שהוא כתב ולהתמודד עם הטקסט עצמו ומשמעותו. במקום עוד מאמר, לקרוא את הקלאסיקונים. להוצאת רסלינג הייתי מציע, במקום, ואולי בנוסף לפרסום כל כתבי הניאו והפוסט מרקסיסטים, לתרגם מחדש אוסף מכתבי מרקס.

פרשיית "כתבי השחרות", שהתגלו מאוחר יותר ושפכו אור על ההגות המרקסיסטית, הזכירה לי את כתבי השחרות של הוגה אחר, שעד היום נשמרים בקפידה בארון בקרית משה, ומפורסמים אט אט בעריכה מוקפדת, שחלילה לא יטעו התלמידים.

הפיכה

מירב ארלוזורוב לא מרוצה מהמדיניות הכלכלית של ממשלת ישראל הנבחרת. אפשר להסכים איתה, אפשר גם לא. ארלוזורוב כתבה, כדרכה, טור דעה בנושא, וזו הכותרת שנתן לה העורך החרוץ – "דרושה השתלטות עוינת על מדינת ישראל" ברגע הראשון חשבתי שהיא מזמינה את האיראנים לכבוש את פתח תקווה, או את הסודני להשתלט על בניני האומה ביום העצמאות. אבל לא, כלומר בערך, אבל לא בדיוק. ארלוזורוב, במקום לנצל את הבמה שיש לה ולהשפיע על הנבחרים, להצביע למי שמסוגל לעשות את מה שהיא חושבת לנכון, או אפילו לעשות כמו כמה מחברותיה ולנסות להיבחר בעצמה,  ממליצה לנו על שלטון  לא נבחר, של "מקצוענים". היא לא מציעה שיפור בתהליכי קבלת החלטות, אלא הפיכה. "השתלטות עוינת" היא קוראת לזה. חבורה של כלכלנים יחליפו את הפוליטיקאים, והם יהיו האנשים שעל פי שיקול דעתם יקבעו לאן צריכה מדינת ישראל ללכת, כי רק הם יודעים מה טוב בשבילנו.  אז בואי נעשה סדר. במדינה דמוקרטית האזרחים בוחרים את מי שנראה להם לבחור. גם אם שיקול דעתם של הבוחרים או הנבחרים אינו ראוי בעיני מישהו. החלופה היא דיקטטורה. ודיקטטורה היא דבר רע, גם אם במקרה השליטים שאת חולמת עליהם הם דיקטטורים שתומכים בצד שלך.

מחשבות על חברת ביטוח

בשיעור אמרה המרצה שלשיטתו של דורקהיים "המדינה אינה חברת ביטוח". נזכרתי במה שלמדתי בישיבה מתוך כתבי הרב זצ"ל. (אני למדתי בשתי ישיבות ובשתיהן דיברו תמיד על מה ש"הרב" אמר. רק שבאחת מהם היה זה הרב קוק ובשנייה סולובייצ'יק דווקא).

"הָרֶגֶשׁ הַדָּתִי", שֶׁבָּא לְבַדּוֹ תַּחַת הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, הוֹרִיד אֶת הַגְּבוּרָה הָעֶלְיוֹנָה הָאִידֵאָלִית אֲשֶׁר לְנִשְׁמַת הָאָדָם עֶשֶׂר מַעֲלוֹת בְּשֶׁפֶל. חָדַל הַשָּׂשׂוֹן הַפְּנִימִי, אָפְסָה הָעָצְמָה הָרוּחָנִית הָעֶלְיוֹנָה, הַמְשַׁוָּה אֶת רַגְלֵי הָאָדָם כָּאַיָּלוֹת, הַמְנַצַּחְתּוֹ בִּנְגִינוֹתֶיהָ וְשִׁירַת-עֻזָּהּ, וַיָּבוֹא סִגְנוֹן שֶׁל פְּרוּשִׁיּוּת, שֶׁל "מַה חוֹבָתִי – וְאֶעֱשֶׂנָּה" בְּעַבְדוּת קְטַנָּה מְלֵאָה זְוָעָה וְרִפְיוֹן. וּלְעֻמַּת אוֹתָהּ הַיְרִידָה שֶׁל הַגְּבוּרָה הָעֶלְיוֹנָה אֲשֶׁר לָאוֹרָה הָאֱלֹהִית, בְּחַיֵּי-הַצִּבּוּר וְחַיֵּי-הַיָּחִיד הַמְעֹרָבִים בּוֹ, יָרַד גַּם-כֵּן הָרַעְיוֹן הַלְּאֻמִּי מִמִּשְׂגַּב אִידֵאָלִיּוּתוֹ הָאַדִּירָה וְהַקּוֹסֶמֶת, וַיְהִי לְ"רַעְיוֹן מְדִינִי", לְמִין "מִסְחָר הַמִּתְפַּשֵּׁט עַל נְפָשׁוֹת רַבּוֹת"; "הַמְּדִינָה הִיא חֶבְרַת-אַחֲרָיוּת גְּדוֹלָה". הַיְרִידָה הַכְּפוּלָה, מֵרוּם מַעֲלַת הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית אֶל הַתְּכוּנָה הַדָּתִית, וְעַל-יָדָהּ מִמַּעֲלַת הַגְּבוּרָה הַלְּאֻמִּית אֶל הַשִּׁיטָה הַמְּדִינִית, נָטְלָה אֶת זִיו-הַחַיִּים מִן הָעוֹלָם וְהוֹפָעַת נְשָׁמוֹת גְּדוֹלוֹת הָיְתָה לְחָזוֹן יָקָר מְאֹד. אָפְסוּ גִּבּוֹרֵי-חַיִל עֲנָקִיִּים, וַיִּרְבּוּ בִּמְקוֹמָם עַסְקָנִים נְמוֹגִים וְדַלֵּי-מַעַשׂ, בּוֹסִים בְּטִיט-חוּצוֹת שֶׁל רַעְיוֹנוֹת קְטַנִּים, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מִינֵי מִסְחָרִים חָמְרִיִּים וְרוּחָנִיִּים.

(למהלך האידיאות. הרב קוק)

אני לא בקי מספיק, ואפשר לומר שאני לא בקיא בכלל בהגותו של הרב קוק. אני למדתי קטעים ממנה תחת הפרשנות במסורת הרב צבי יהודה וממשיכיו לרב קוק. ולצערי לא המשכתי משם. ובכל זאת הקטע הזה, ההגליאני ברוחו, מעורר כמה מחשבות. קודם כל, המחשבה הלא חשובה שהרב קוק שחי בתקופה של רעיונות גדולים, גם הוא מתרפק על עבר מיתולוגי. ענין אחר לחשוב בו הוא על המשפט   "וַיָּבוֹא סִגְנוֹן שֶׁל פְּרוּשִׁיּוּת, שֶׁל "מַה חוֹבָתִי – וְאֶעֱשֶׂנָּה" בְּעַבְדוּת קְטַנָּה מְלֵאָה זְוָעָה וְרִפְיוֹן." גם אני יש לי נטייה להלך בגדולות, לחשוב על שינויים ומהפכות. לא שאני משווה עצמי לרב קוק או לדורקהיים, אבל זה מעורר בי סימפטיה. למרות שאני מוצא יותר מדי כאלה שגם  "מה חובתי ואעשנה" גדול עליהם והם מעדיפים להביט בך באפס מעש, ובתוספת לכך לרפות את ידיך כי "המציאות חזקה מהכל".

ספר לשבת

לרעיון של משתנה במוזיאון התרגלתי, יש פה אמירה פורצת דרך, רעיון שכדאי לשים אליו לב. הבעיה שלי עם כל המשתנות הבאות, אלה מהן יוצגו ב"חללי התצוגה" ואלו, למגינת לבן, יישארו בשירותי הגברים של המוזיאון. את העניין הזה טרם הבנתי כמו שצריך. כשאקרא השבת את הספר החדש  "חיים סוריאליסטים פרקי חיים 1917-1945 " שכתבה רות ברנדון, (עם עובד, ספריית אופקים) המספר על התנועה הסוריאליסטית שכללה סופרים,ציירים, יוצרי קולנוע ואנשי רוח. ואחר כך אולי אבין, את מה שמבטיח דש הספר "כיצד ומדוע מסמנת קבוצת אנשים חריגה זו צומת חשוב בתולדות התרבות המודרנית".

בהוצאת כתר ועברית, יצא לאור ספרה החדש של מרילין רובינסון  "בית". (מאנגלית: ברוריה בן ברוך) הספר מדבר על יחסים משפחתיים. התמודדות בין אחים עם זכרונות כואבים, ליד מיטתו של האב הגוסס. יש לי סימפטיה למרילין רובינסון. היא חיברה את הספר "גלעד" שעליו אמרו המבקרים

"גיליתי שאני קוראת את גלעד לאט, ואז עוד יותר לאט. זה אינו רומן שנכון לצלוח במהירות, כי כל משפט הוא תענוג" (- דוריס לסינג)
"בגלעד יש עוצמה רוחנית שנדירה בספרות בת-זמננו" (- ניו-יורק טיימס)

תודו שזה מחמם את הלב.

כדאי לשמוע

את סדרת ההרצאות של מורתי ד"ר ניקול הוכנר על ז'אן ז'אק רוסו באוניברסיטה המשודרת.

בסדרת הרצאות זו מבקשת ד"ר ניקול הוכנר, מרצה בכירה במחלקה למדע המדינה וראש התוכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית, לפענח מחדש את החידה רוסו תוך הצגת כתביו כלשונם. ההרצאות עוקבות אחרי כתיבתו של רוסו בצורה כרונולוגית, מהמאמרים הפוליטיים הראשוניים ועד לוידויים והרומנים הגדולים.  (מתוך אתר גלי צה"ל)

לרשימת ההרצאות וקישורים להאזנה – באמצע העמוד בערך. (ותודה לאריאל )

שובו של הנאראטיב

בהוצאת הקיבוץ המאוחד יצא לאור הכרך השני של "הטור השביעי" של נתן אלתרמן. הכרך הזה כולל שלש שנים  הרות גורל – מ 11.5.1945 עד ל 14.5.1948  שעות ספורות לפני הנכרזה על הקמת המדינה. בספר נמצאים השירים היותר מפורסמים של אלתרמן –  "אמא כבר מותר לבכות?",עם " על הילד אברם"  "מסביב למדורה", "נאום תשובה לרב חובל איטלקי על ליל הורדה" , "ארץ ערבית" וכמובן ראש וראשון להם "מגש הכסף". כל השירים  שקראנו בבית הספר ובבני עקיבא. לספר מצורפים דברי הסבר על ההקשר ההיסטורי של הטורים. ערכה וביארה דבורה גילולה.