השבוע התפרסם כי בעלי המניות של בזק ,שהופרטה לפני כמה שנים, נוטלים לעצמם דיבידנד בסכום לא מבוטל. לטובת אילו שאינם מצויים בתחום, אספר כי דיבידנד הוא כסף הנלקח מהחברה וניתן לבעלי המניות, אך העניין אינו כה תמים.
פרקטיקה מקובלת אצל רוכשי חברות הוא ללוות סכומי כסף גבוהים מבנקים ומגופים אחרים, לקנות חברה ואחר כך לקחת ממנה כסף בסכומים גבוהים ולשלם את ההלוואות שלקחו. אם לרוכש יש מזל, הוא יצליח לשלם את כל ההלוואות שלקח מתוך הדיבידנדים הללו ולהישאר עם חברה שקנה בעצם בחינם. ישנם מקרים בהם באמת מצליחים הרוכשים לשפר את החברה הנרכשת ולהגדיל את רווחיה. יש מקרים לא מעטים בהם הרוכשים מצמצמים בכוח את ההוצאות לטווח קצר, למשל על ידי פיטורי עובדים, לוקחים דיבידנד ענק שמסכן את החברה ואחר כך מוכרים אותה. בהסכם ההפרטה של בזק סוכם כי לעובדים תהיה זכות ווטו על מהלך כזה, ובכל מקרה של חלוקת דיבידנדים גם כעובדים יקבלו חלק מהדיבידנדים הללו.
מרקס, בתיאורית "הערך העודף" שלו טען (ואני מנסח את זה בפשטנות) כי עיקרו של הניצול הקפיטליסטי הוא מהעובדה שהעובדים מייצרים יותר ממה שמשלמים להם, ובעלי ההון לוקחים את העודף הזה לעצמם, בשעה שהם מנסים להקטין ככל הניתן את התשלום לעובדים. מבקרים מהזרם הקפיטליסטי טענו כנגדו שהוא אינו מביא בחשבון את היזם, שהקים את המפעלים והביא את ההון ולוקח על עצמו סיכונים. לי נראה שקפיטליסט הגון חייב להודות, גם אם יאדיר ויפאר לאין קץ את היזם ומפעלותיו, שלעובדים יש חלק של ממש בהצלחת העסק. וכאשר יש רווחים, אפשר בהחלט לתת חלק מהם לעובדים. מסתבר שלא כולם חושבים כך – ראו את מאמרו של אמיר טייג בדה מארקר המספר על המעשה בעובדי בזק שהזכרתי למעלה. "כשיו"ר הוועד מריח הזדמנות – כך מעשירים את העובדים ללא יום אחד של שביתה" כבר מהכותרת אפשר לחוש את רוח הדברים, שלא לומר את ריחם. יו"ר הוועד, העסקן הנכלולי, חולב פה אזרחים תמימים.וטייג ממשיך:
יו"ר נציגות העובדים המיתולוגי של בזק עשה זאת שוב. בפעם השלישית במהלך העשור האחרון, מצליח שלמה כפיר להעביר חלק מכובד מהערך שבזק מייצרת מבעלי המניות שלה לכיסם של העובדים………..כפיר דרש וקיבל זכות וטו על כל הפחתת הון שתיעשה בחברה, כלומר חלוקת דיווידנד חריג שמעבר לדיווידנד השוטף. הוא הבין כי האינטרס הראשון של בעלי הבית החדשים יהיה להוציא לעצמם תזרים גדול ככל הניתן, ולפיכך הוא קשר בין תזרים זה לבין ההטבות לעובדים. כל חלוקת דיווידנד חריג דרשה מבעלי הבית בבזק לשלם מס שמן לעובדים. כך היה ב-2006, כשקבוצת אייפקס-סבן-ארקין חילקה דיווידנד חריג של 1.8 מיליארד שקל, וכך קורה עכשיו – כששאול אלוביץ' מתכנן לחלק 3 מיליארד שקל. כפיר שמר לעצמו את זכות הווטו, כך שעוד כמה שנים נוכל לראות שוב את ועד עובדי בזק נוגס נתח מהותי מהערך שהחברה מייצרת לבעלי המניות שלה.
חוצפתו הנוראה של יו"ר הוועד היא שהעז לפעול כנגד מהלך הדברים ה"טבעי", לפיו רוכשי החברה מרוקנים אותה מנכסיה. וכך הם "נוגסים נתח מהותי מהערך שהחברה מייצרת לבעלי המניות שלה". ראו את הרטוריקה, ואת ההד למרקס. "נוגס" הוא ביטוי הרבה יותר אגרסיבי מ"להוציא לעצמם תזרים", ו"הנתח המהותי", להזכירכם הוא חלק ממה שלוקחים לעצמם "בעלי הבית". הטיעון מגיע, לטעמי, עד אבסורד כשהוא מנגיד בין בזק "החברה" שבאופן פלאי "מייצרת ערך לבעלי המניות" לבין העובדים שבה שיש להם חלק, אולי פעוט ובלתי נחשב, בהיות החברה למה שהיא. הטקסט הזה מדגים את השיח החברתי, המציג את המצב כפי שהוא כ"טבעי" ברור ומובן מאליו.
בתוך שיח כזה אפשר להבין את קולות הנהי והבכי המושמעים כל פעם שמגזר עובדים מסוים מצליח להגיע להשגים, לטובתו ורווחתו. "הציבור" בדה מארקר ובכלל, מזוהה באופן אבסורדי עם "בעלי המניות", כי חברה ציבורית היא חברה שנסחרת בבורסה. חשוב תמיד לקום ולשאול האם "טובת הציבור" היא טובת בעלי המניות, יחידים או רבים, או שמא טובת העובדים שהם את אני ואנחנו קודמת.
העיתונאים עדיין לא הפנימו את מעמדם החדש כפועלי דחק.
מעניין מתי זה יקרה.
קודם כל שאלה טכנית. מדוע אצלך אין כניסה אוטומטית של משתמש וורדפרס ? מתיש למלא את כל השדות האלה .
לגופו, בדיוק גם אני עסקתי ב"נס בזק" בפוסט של הבוקר ממבט פחות מלומד ויותר סימבולי.
בזק זה סיפור מעניין, מאחר שמדובר בהפרטה שערורייתית במקורה לחיים סבן, כאשר חרף ההפרטה המשיכה בזק להנות מחקיקה , חסינויות ופריווילגיות של חברה ממשלתית רק בצד של רווחיות ולא בצד של זכויות עובדים או לקוחות למשל. עובדי בזק עברו ממש מאיגרא רמא (עובדים שם חגגו תנאים מפליגים) לבירא עמיקתא של פיטורין, ומעבר למעמד של עבדים ועובדי קבלן. יש להניח שקנו את ועד העובדים במידת מה, שהסכים לפיטורין כניראה תמורת הטבות סקטוריאליות למי שנשאר במעמד הבכיר יותר. כך זה קורה בכל המקומות. השירות של בזק לא שופר כתוצאה מקסם ההפרטה אלא הדרדר לשפל של ספק מהעולם השלישי. סבן יצא ומימש את הקופון שמדינת ישראל נתנה לו במתנה ויש לשער שחלק מזה אתננים פוליטיים על מה שהוא עושה בחו"ל בתחום הפוליטי=מדיני-הסברתי ולוביסטי.
הסקופ היפה שהבאת הוא האופן שבו הנושא מכוסה על ידי דרדקים מהעיתונות הכלכלית. זו תופעה שצריך ללמוד אותה. כל מי שרוצה להצליח בישראל חייב לשורר שירים כביכול מלומדים בזכות מנטליות של "וינרים" חסרי עכבות. אחרת הוא ממויין כתומך העניים והלוזרים ויש להניח שמקומו התעסוקתי ייפגע בהתאם. אתה צריך היום לשדר שייכות למרוויחים, בין היתר על ידי מיחזור הססמאות שלהם, ואימוץ סבר פנים טורפני וזחוח וחסר אנושיות. אחרת אתה גמור עסקית ומקצועית בדי הרבה תחומים. (עיתונות, משפטים, כלכלה, עסקים, נדלן ועוד).מנגד, מתפתח זאנר לשוני של מעין דאגה כנה לשלומו של האוליגרך, וזכותו לגנוב. זה מעניין כתרגיל בתודעה.
אהרן – אם תשאל את מרקס, לעולם לא.
איריס – תודה על הדברים, אני לא יודע אם "קנו את ועד העובדים" וחבל שאת מניחה את זה כמובן מאליו.
לשאלתך הטכנית – אני נמצא באתר אחר, לא בוורדפרס ולכן אין את הזיהוי המיידי. אני בודק את האופציה לאפשר הרשמה לקוראים קבועים, בדומה לוורדפרס, בינתיים זה עוד לא עובד טוב.
זה מזכיר לי את הדיון הקצר שהיה לנו על המיניות וכו׳.
בוודאי שיש להם חלק – אבל עבור השקעתם הם מקבלים משכורת (ראוי שזו תשאף לשקף באופן הוגן את היחס בין תרומת העובד לעסק לבין ערכו בשוק העבודה, אבל זו כבר שאלה אחרת).
תגמול נוסף, שמעבר לתגמול הרגיל, צריך עיון. אם הלכתי לסרט ונהניתי מאד, האם עלי לשלם יותר מכפי שסוכם בהתחלה? או שהביצוע המוצלח הוא בעצם מה שעבורו שילמתי מלכתחילה?
מדבריך נשמע כאילו את התגמול מקבלים העובדים עבור הניסיון וההשתדלות ולא עבור ההצלחה בביצוע. ולא היא.
עם זאת, אני לא חושב שצריך לפסול תגמול נוסף על הסף. אלא שיש למטבע – באמת מדרך הטבע – שני צדדים:
אם עבודת העובדים משפיעה לחיוב על הצלחת החברה בצורה העולה על הציפיות (שכנגדן כבר קיבלו תגמול), ראוי שיקבלו תגמול נוסף שישקף את השפעתם החיובית ויתמרץ אותם להמשיך כך בעתיד.
אך אם עבודת העובדים השפיעה לשלילה על הצלחת החברה – וזאת בצורה החורגת משמעותית מן הציפיות – ראוי שישאו באחריות הכספית בהתאם.
וכאן אנו מגיעים לשאלה החשובה: האם אפשר להכליל? שמא רק חלק מן העובדים אחראי לכישלון? ובכן: שמא רק חלק מן העובדים אחראי להצלחה?
ואולי תרומת העובדים לכשלון היתה מינימלית והוא נגרם בעיקר בשל מהלכים מוצלחים של המתחרים בשוק? ובכן: אולי תרומת העובדים להצלחה היתה מינימלית והיא נגרמה בעיקר בשל מהלכים גרועים של המתחרים בשוק?
כלומר: אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. חוצפתו של יו״ר הועד טמונה בכך שהוא עט על השלל לאחר מעשה. אילו בזק היתה רושמת הפסדים כבדים, אני בטוח שהוא לא היה נלחם על זכותם של העובדים להשתתף באחריות. זוהי שיטת ״מצליח״ בהתגלמותה.
דרך אגב, אנחנו רואים את אותו גזל בפרשת המיסוי על הגז. אם היו אומרים ״במקרה של הצלחה, תשלמו לנו, ובמקרה של כשלון, נפצה אתכם״, זה היה לגיטימי לגמרי. אבל מה שנעשה עכשיו זהו אונס לאור היום, שלא לדבר על ההסתה נגד מי שסיכנו את כספם האישי לטובת ההצלחה ומוצגים כעת כגנבים.
אסתי – תודה.
יואב – קודם כל, מדובר בהסכם שנחתם מראש, לפני רכישת החברה. כך שהטיעון שלך שהוא "עט על השלל" אין לה על מה לסמוך.
טענתי כנגד הכתב היא שמבחינתו מובן מאליו שהכסף שייך ל"בעלים" ואין לעובדים שום חלק בדרך שהכסף הזה נוצר. בניגוד לדעתך, אני סבור שהמשכורת לעובדים אינה "תגמול על המאמץ" וכל השאר לא שייך להם. כל הכנסה היא תוצר של עבודתם. לכן השאלה היא איך לחלק ולא האם לחלק.
תגובתך השניה צורמת בסגנונה, מאתגרת את גבולות הסובלנות שלי בכל הקשור לאישור תגובות בבלוג. אפשר לטעון שהטלת מס בדיעבד היא חמורה, בלי להיזקק לדימויים מעין אלה.
אין שם שום דבר מאתגר.
לא אמרתי שהמשכורת היא תגמול על המאמץ – בדיוק להיפך: היא תגמול על תוצאות (מי מקבל משכורת על מאמץ בלבד?). כמובן שלא כל אחד מצליח לבצע בהצלחה את כל המשימות, אבל השאיפה אמורה להיות להצלחה. עובד שלא מצליח באופן עקבי, לא אמור להמשיך לעבוד, גם אם הוא ״מתאמץ״.
אבל לשיטתך, אם המשכורת אינה תגמול, למה הם מקבלים אותה בכלל? והתשובה: כי זהו חלקם.
אתה אומר שהשאלה היא ״איך לחלק״. זה נכון. והתשובה הברורה היא:
לעובדים המשכורות.
לבעלים הרווח.
יכול להיות שסכום הרווח יהיה גדול יותר מסכום המשכורות. אבל אתה נוטה לשכוח, שהעובדים מקבלים את המשכורות בכל מקרה, ואילו בעלי המניות (שיכולים להיות כל אחד מאיתנו) לא מקבלים שום דבר מובטח. אולי ירוויחו ואולי יפסידו.
מה עושה הוועד? אומר כך:
קודם כל, תנו לי את חלקי בעוגה.
ואז, אם תפסידו, בעיה שלכם.
אבל אם תרוויחו, אני רוצה שתשלמו לי שוב.
ואכמ״ל.
אהיה יותר מפורש – המשפט שלך "אבל מה שנעשה עכשיו זהו אונס לאור היום" צורם ומכעיס.
לשאר דבריך – חידדת היטב את הויכוח בינינו.
משום שלרוב בעלי המניות אין למעשה דרך להתגונן, ולכן אונסים אותם. מובן מאליו שאונס לא חייב להיות בהקשר מיני. אני למשל אנוס לשלם מס־הכנסה (אבל זה אונס מוצדק ברמה העקרונית).
המשקיעים הגדולים (והמעטים) יכולים להפעיל לובי, להתקשר לח״כ כזה או אחר, לנסות להשפיע כדי שלא ישנו את תנאי ההשקעה שלהם בדיעבד. אבל למשקיעים הקטנים (והרבים) אין אפשרות כזו. הם השקיעו את חסכונותיהם באפיק מסויים בתנאים מסויימים ולקחו בחשבון שהם עלולים להפסיד את כספם, ללא כל פיצוי שהוא.
אף אחד לא מדבר איתם, אף אחד לא שואל אותם. מחליטים מעל לראשיהם על עתידם הכלכלי – ומי שמחליט הם אנשים, שלא היו נוקפים למען המשקיעים הקטנים ולו אצבע, אילו אותם משקיעים היו מפסידים את כספם.
יותר מזה: בתקשורת מסיתים נגד בעלי המניות (שצערי איני נמנה עליהם) כאילו מדובר בכרישים זוללים שבאו לחמוס את רכוש הציבור. התקשורת משכיחה בזדון, שאלמלא שמו המשקיעים את כספם על קרן הצבי, גם המדינה לא היתה נהנית מפירות ההצלחה.
למשקיעים הקטנים אין דרך להתגונן ואין מי שיגן על זכויותיהם. בסופו של יום הם יהיו אנוסים, פשוטו כמשמעו, לקבל את רוע הגזרה, בין אם הם מסכימים לגזל כספם ובין אם לא.
ולכן איני רואה סיבה שלא לכנות את מצבם אונס (ושוב, ברור לכל שלא במובן המיני).
יואב – אתה אורח רצוי כאן, אך ההסבר שלך למונח "אונס" הוא בעיני התחכמות מיותרת. בוא נסכים שהשימוש בביטוי כזה מיותר.
אני יכול להבין את כעסך רק אם אני מפרש את המונח בהקשר המיני. אם אני אסכים שזו הפרשנות הטבעית (והסברי ״מתחכם״), אמצע עצמי מסכים לצמצום המושג למובן צר ושולי.
בוא נסכים שלא להסכים, זה נשמע לי סביר יותר.
כמו שאמרתי לא פעם, מדיניותי לגבי תגובות מחמירה. אז נסכים שתכבד את כללי המקום.
זה מוסכם מראש.
לא ידעתי שכללי המקום אוסרים על שימוש במונח ״אונס״ בהקשרו הרגיל והלא־מיני, אבל אני לוקח זאת לתשומת לבי.