שנת 2010 הסתיימה בכל כדור הארץ, ואיתה הסתיים העשור הראשון של המאה העשרים ואחת. כך שאתמול בבוקר היה היום הראשון של שארית חיי. למעשה, כשחושבים על זה כל יום הוא היום הראשון של שארית חייך, וכל דבר שאתה עושה מחלק את החיים שלך ל"לפני שעשית את הדבר הזה" ו"אחרי שעשית את הדבר ההוא", ונוסף לו "הזמן הארוך במיוחד בו שילמת על הדבר הארור". (וסליחה על סלנג התרגומים משנות השבעים). ובכל זאת – שנת 2010 היתה שנה מיוחדת בחיי.
וכל כך למה? אני נולדתי באמצע שנות הששים. ממש באמצע. הביטלמניה היתה בעיצומה, ולמעשה רוב תושבי העולם דהיום טרם נולדו, ואף אחד מהם לא מת עדיין. עד שהבנתי פחות או יותר מי נגד מי ומה השנה, התחילו שנות השבעים. פאות לחיים, מכנסיים מתרחבים ואצלנו בהרים לבשו עוזי עם דובון. בגיל הזה השנים חולפות לאט במיוחד, ולקח לי די הרבה זמן להבין שמלחמת ששת הימים היתה לא מזמן, ולא שנתיים אחרי מלחמת החשמונאים ביוונים כפי שסברתי בטעות. בכל מקרה, כשהתחלתי להבין את הקונספט של לוח השנה, התאריך הכי רחוק שיכולתי לדמיין היה שנת 2000 . זה היה הרבה אחרי שנת 1984 , שלא לדבר על שנת 1999 . אי שם בעתיד הרחוק, כמעט כמו המונולית השחור במכתש טיכו, נמצאה שנת 2001. אם הייתם לוחצים אותי אל הקיר, הייתי מוכן בקושי רב להודות בקיומה של 2010 , וגם זה רק בגלל הנסיון הכושל לסגור ענינים פתוחים מ2001 .ומה אחר כך? כלום. מבחינתי – קץ ההיסטוריה, מות המחבר, סוף היקום זהו, 2010 וגמרנו. תשמעו את המנגינה ותשתכנעו בעצמכם.
ולכן אני עסוק עכשיו בבנייה מהירה של תכניות ל2011 והלאה. אין לי זמן לסיכומים. שום דבר לא נגמר עדיין, מסתבר.