עוד מעט יסתיים היריד השנתי. איזו מלה מופלאה היא זו, "יריד". מזכירה לי בדיחות של דרויאנוב וסיפורים של שלום עליכם, וסרטים אמריקאיים עם נערות חמד בשער אסוף ושמלות משובצות מוכרות עוגיות בסלסלת קש. הנערות עדיין שם, למרות שהשמלות המשובצות יצאו מהאופנה לטובת תלבושת אחידה עם שם ההוצאה. אבל לא הבחנתי בפול מקארטני ומייקל ג'קסון מנסים למכור שיקוי מרפא להמונים.
כך או כך, הוא מסתיים. הספרים יחזרו כל אחד למקומו. אם למבצע המכירות ואם למחסן, לחכות לימים יפים יותר. הם יודעים, שאותם כבר לא ימכרו ביוקר, כי הגנה צריך לתת רק לחדשים. כמו בבאר שבע. בינתיים אספר לכם על כמה ספרים. אפתח בשני ספרים, שרציתי לכתוב עליהם בהרחבה מאמר אחד לכל אחד, ועוד אעשה זאת בעזרת ה'. אך אזכיר אותם כאן כי לדעתי כל אחד חייב שיהיה לו עותק אחד מהם, לפחות. אני חושב שאתחיל לחלק את הראשון בתור מתנה לחתונה, ואת השני לבר מצווה.
פסיכולוגיה שימושית
הראשון הוא ספרה החדש של מורתי אווה אילוז "גאולת הנפש המודרנית – פסיכולוגיה, רגשות ועזרה עצמית" (מאנגלית: איה ברויר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת "קו אדום כהה"). למדתי אצלה כמה קורסים, ולמדתי רבות מקריאת ספריה. חשוב לי להזכיר כי אילוז מקפידה להוציא תרגומים לספריה גם בעברית, למרות ההעדפה המוסדית המכוונת סוציולוגים וחוקרים אחרים לפרסם באנגלית ולהתעלם מהחברה שבתוכה הם יושבים. אילוז החלה לאחרונה לפרסם גם מאמרים במוסף "הארץ" הזמינים באתר האינטרנט של העיתון. בספר "גאולת הנפש המודרנית – פסיכולוגיה, רגשות ועזרה עצמית" ממשיכה אילוז את העיסוק שלה במקומה החברתי של הפסיכולוגיה, ובדרך שבה היא הצליחה לעצב את החשיבה המערבית המודרנית. רבים סבורים כי אין "שיח פסיכולוגיסטי" ומשוכנעים שהפסיכולוגיה מתארת את המציאות, ומי שלא מבין הוא עיוור, מתכחש לעצמו ולעולם. ביקורת על "השיח הפסיכולוגיסטי", ועל תפיסת העולם שהוא מייצר, נשמעת במקומות מסוימים ככפירה בכך שכדור הארץ עגול. הנחות היסוד של הפסיכולוגיה קנו להם שביתה חזקה כל כך בלבם של בני התרבות בה אנו חיים, עד שלעתים הם מתקשים להאמין שאפשר שיהיה זה אחרת. הניתוח הסוציולוגי מבקש להסביר מה השתנה, ומה המשמעות של אימוץ תפיסה פסיכולוגית כדרך משמעותית כל כך להבנית המציאות. לסוגית מקומה החברתי של הפסיכולוגיה משמעות תיאורטית חשובה, אך לא פחות מכך גם אתית ופוליטית. כי כמו שאומרת אילוז (במאמרה היום) "פסיכולוגיה היא לא רק טכניקה לריפוי, היא תפיסת עולם חדשה עם השלכות פוליטיות." כך למשל התעסקותה ביחיד ובנפשו, והמודל שהיא מציגה להתנהגות של יחידים וחברות, קובע במידה רבה מה ניתן לעשות ואילו טענות אפשר להעלות. הדתות הקלאסיות התמודדו, כל אחת בדרכה עם שאלת התיאודיציאה (המוכרת אצלנו כ"צדיק ורע לו") התרבות הפסיכולוגית עיקרה את המשמעות המוסרית של הסבל, אומרת אילוז, והפכה אותו לתוצר של תנאי חיים מו קדמים והלכי רוח. וכשאנחנו מנסים לגנות משהו מבחינה מוסרית אין זה אלא ביטוי מודחק של רצון לשליטה. כך למשל ראיתי דיון העוסק בשאלה מדוע סטודנטים גברים נוטים לדבר יותר בהרצאות, ובו שאלה אחת "מה המבנה הנפשי של גברים שגורם להם" במקום דיון במערכת יחסי הכח בחברה.
בספר, שכאמור אכתוב עליו בהרחבה, מסבירה אילוז איך זה קרה, מדוע זה קרה. אילוז אינה זוללת פסיכולוגים לתיאבון, ולא יוצאת לקרב הדיסיפלינות בשם הסוציולוגיה שלא הצליחה לקנות לה כל כך הרבה חסידים, אלא מתארת שלב אחרי שלב מדוע הפסיכולוגיה מצליחה כל כך. ולא, לא בגלל שהיא "אמת" בהכרח, אלא משום שהיא עובדת. ויש לה גם יתרונות שימושיים המסבירים זאת, ולא, לא בגלל שהיא "עונה על צורך פנימי הנובע ממבנה הנפש", ממש לא.
החגב
הספר השני הוא תרגום חדש ליצירה ישנה. "האיש במצודה הרמה" שכתב פיליפ ק' דיק (מאנגלית: שמעון אדף, הוצאת עם עובד). הספר נכתב ב 1962 , תורגם לעברית על ידי יוסף גרודיזניסקי ב 1981 בהוצאת מסדה הזכורה לטוב בשל תרומתה המשמעותית בתרגום קלאסיקות מד"ב לעברית. התרגום הישן אזל מהשוק, וכעת יוצא תרגום חדש. פיליפ ק' דיק הוא סופר מרכזי בספרות המד"ב. פיליפ ק' דיק מת, כמה נורא בשנת 1982 , ואפרו נטמן ליד אחותו התאומה שמתה ששה שבועות אחרי לידתם, תחת אבן מצבה שנשאה את שמות שניהם 53 שנים.
יצירתו של דיק זכתה גם לעיבודים קולנועיים רבים. המפורסם שבהם הוא "בלייד ראנר" שמבוסס על הסיפור "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמלית", ולאחרונה גם "דו"ח מיוחד" הזכור בשל השאלות המוסריות שהוא מעלה, ולא פחות מכך בזכות נפנופי הידיים מול המסך ובקרוב, כך שמעתי, יוצא לאקרנים עיבוד מחדש לסרט "זכרון גורלי". דיק, כמו יוצרים רבים זכה לתהילה רבה לאחר מותו. דיק עסק רבות בשאלות כמו מהי מציאות, האם מה שאנחנו רואים וחשים הוא ה"אמת" או שמא היא מתעתעת בנו בצורה מטרידה, ומה עשוי להיות מקומה של טכנולוגיה עתידנית המטפלת זכרון ובמחשבה באופן ישיר. טכנולוגיות בנות זמננו הביאו לכך שהעיסוק בנושאים אלה רלבנטי ופופולארי מתמיד.
"האיש במצודה הרמה" עם זאת, לא עוסק בטכנולוגיה. לא באופן ישיר ומהותי. הספר מתאר היסטוריה אלטרנטיבית בה מלחמת העולם השניה הסתיימה בנצחונן של גרמניה ויפן. ארצות הברית נכבשה ושטחה מחולק ביניהן, כשבתווך אזור חייץ. מעט היהודים שעוד נותרו נאלצים להסוות את זהותם, העבדות חזרה, ובאפריקה מבוצעים מעשי זוועה בהקף נרחב. "האיש במצודה הרמה" שתרם באופן משמעותי ליצירתו של ז'אנר ההיסטוריה האלטרנטיבית, אינו סתם ספר המציג כמה טוב לנו עכשיו, וכמה גרוע היה עלול להיות. (אם כי, גם בימים אלה כדאי לפעמים להרהר מה עלול לקרות אם הרע ינצח ויממש את שאיפותיו). חלק משמעותי מהסיפור עוסק בספר שנקרא "ויסתבל החגב" (על פי קהלת י"ב) ובו מסופרת היסטוריה אלטרנטיבית שבה אמריקה ניצחה במלחמה. ואחת הדמויות עוסקת בייצור עתיקות מזויפות. מתוך כך הוא מבקש לתהות על שאלת המקור והזיוף, האותנטיות של חפצים ועל האפשרות שמה שאנחנו תופסים כמציאות מוצקה אינו אלא תעתוע, חלופה אפשרית ולא יותר.
אגב, יצא פעם ספר הנקרא "ויסתבל החגב". הספר עוסק בלגלוג על מעשה מופלא משנת תר"ז בחגב שנחת על שלחנו של רבי יצחק גואטה ליוורנו שהתלבט באותה עת בשאלות כשרותו של החגב. (על המעשה תוכלו לקרוא כאן)
ועוד כמה ספרים
שהספקתי רק לקרוא בהם קצת, או כמו שאומר הרב עובדיה על ספרים שאין לו זמן מספיק לקרוא "עברתי בין בתרי אמרותיו כמסת הפנאי ונהנתי מדברי קדשו.". הראשון הוא "הסיפור האמריקאי הקלאסי" שערך משה רון (הוצאת עם עובד). עריכה של אנתולוגיות קלאסיות היא מלאכה שכמעט אבדה מהעולם עם המתקפה הפוסטמודרנית על הירארכיות וקנוניזציה של טקסטים. לא קראתי את כל הסיפורים, אך מתוכם אהבתי במיוחד את סיפורו של מרק טווין מ1893 על השטר בן מיליון הליש"ט, שאמנם רווי בתפיסות שוביניסטיות כמנהג התקופה, אך מתאר באופן אירוני את מערכת האשראי הבנקאית, ויותר מכך החברתית, של ימיו ממש כמו של ימינו. עוד אנתולוגיה שיצאה לאור היא "בירה ומצבי רוח משתנים" שבחרה ותרגמה רות בונדי (הוצאת חרגול) רבים מהסיפורים לא תורגמו עדיין לעברית, וכפי שאומרת בונדי הוא "ייתכן מאד שהבחירה שלי הושפעה גם מכך שאני מעדיפה שפה ברורה וקיצור, ומהרתיעה שלי ממליצות, מסנטימנטליות, ממתיקות דביקה ומכובד ראש תהומי". מצוין, אני עצמי גם אוהב בירה ונוטה למצבי רוח משתנים, אז מה עוד יכול הבן אדם לבקש? עוד אסופה ששווה להעיף בה מבט ואף יותר מזה היא "המלאכית איזמרלדה" (מאנגלית: דפנה לוי, ספרית מעריב) שכתב הסופר האמריקאי החשוב דון דלילו. הספר הוא אוסף של סיפורים קצרים שנכתבו בין השנים 1979 – 2001 . ויש שם גם סיפור על אנשים בחללית.
בתחילת השנה יוצא לאור מוסף מיוחד של "הארץ ספרים" ובו בין השאר ראיתי שעומד לצאת לאור ספר בשם "עקודים, שכותבת קרן פלס. וכך הוא מתואר שם.
ספר ביכורים. תמר מעולם לא הכירה את אביה באמת, כיוון שחזר ממלחמת יום הכיפורים אדם אחר משהיה. היא יוצאת למסע הזוי בצפון הארץ עם חבריו הלומי הקרב של אביה, שבמהלכו מתוארות תלאותיה של פלוגה ו' מגדוד 890 בימי הקרבות הקשים של מלחמת יום הכיפורים. הספר מבוסס על עדויות אמיתיות.
כמה משעשע, חשבתי לעצמי. בטח כשהוא יתפרסם כולם יצחקו על מישהי שיש לה שם של זמרת. לימים התברר לי שאכן מדובר ב"קרן פלס ההיא", הזמרת הפופולארית עם הקול הנעים. (אין לנו הכרות אישית, אך שיריה חביבים עלי.) הפרסום דורש הרבה מאד אומץ מצידה, כי מיד יבוא ה"מה היא חושבת לעצמה". אבל נראה לי שאחרי שהיא תצליח להתמודד עם טיעונים לא רלבנטיים, אחרי שזכתה לביקורות לא מוצדקות על טעמה, ועוד פחות מוצדקות על מידות גופה ועל כך שאינה מסכימה להכנס למשטר הרזון. (אני עוד זוכר את הכתבה ב"הארץ" בה היה כתוב ש"יש לה מראה של איכרה כפרית", שזה לשון נקייה אתם יודעים למה). ועכשיו יצא לאור "עקודים" בהוצאת ידיעות ספרים. אני קורא בו כעת וכל מה שאוכל לספר לכם בינתיים הוא שהסיפור אינו מתוק נעים ורך כמו האזנה לשיריה של פלס.
אחת התופעות הבולטות בשנים האחרונות היא העלייה בפרסום יצירותיהם של סופרים מהמגזר הדתי לאומי. אני סבור שיש לכך קשר של ממש לעניין מחירי הספרים ואסטרטגיות ארבע במאה המובילות ליצירת גיוון, אך זו לא כל התמונה. כך או כך, מתפרסמים יותר ויותר ספרים המציגים את נקודת מבטם ועולמם של בני המגזר ובנותיו, ושלל הקשרים האפשריים ביניהם. בפרק הגילוי הנאות אספר כי מהיותי מי שאני, יש לי קשרים כאלה ואחרים עם לא מעטים מהכותבים הללו. הספר הראשון שאספר לכם עליו הוא של יעקב צ. מאיר "גם ציפור" (הוצאת הקיבוץ המאוחד). מאיר הוא סופר צעיר ("צעיר"הוא מי שקרוב לגיל של הבנים שלי) וכותב קבוע במוספי תרבות בעיתונים "מקור ראשון" ו"הארץ". זהו לו ספרו הראשון. הספר קצר, על גבול הנובלה. גיבורי הסיפור הם אריאל (!) ונעמי, והוא מתרחש בזמן מלחמת לבנון השניה. שני הגיבורים, כל אחד לחוד וביחד מתמודדים עם מקומם בעולם מול העולם, נוראותיו ונפלאותיו. אליהם מצטרפים למסע גם ממפוני גוש קטיף, וצדיק אחד הממתין למותו. ספר נוסף הוא "בניין שלם" שכתבה יעל משאלי (הוצאת זמורה ביתן) . משאלי כבר פירסמה כמה וכמה ספרים (ביניהם "כרת" ו"שעשני כרצונו"). הספר, המורכב מאוסף של סיפורים על מגוון רחב של דמויות, מספר על קורותיהם של כמה משפחות דתיות לאומיות, רגילות לכאורה. ויש להם חיים רגילים, לכאורה. מריבות ותקוות, ופיוס ואשה ששורפת את המכונית של בעלה, דברים כאלה. משאלי כבר לא כועסת כל כך על המגזר, ומתארת אותו ברוח נעימה יותר, מתוך נקודת מבט פסיכולוגיסטית, בדיוק כמו שאווה אילוז אמרה.