הפולמוס – חלק א

פתיחה – שלא לומר הקדמה

בתוך המגזר הדתי לאומי סוערות הרוחות. כתמיד. והפעם הנושא הוא פולמוס התנ"ך. הפולמוס הזה מתמשך כבר שנים הרבה, וכעת ניצתה קצת אש במדורה העוממת, עם מינויה של מפמ"רית חדשה שהכינה תוכנית חדשה ללימודי התנ"ך.

וכך אמרה ידידתי חיותה דויטש, אישה מתונה בדרך כלל בדף הפייסבוק שלה ((הדברים פורסמו באישורה):

יש מלחמה בחוץ, אנשים. לא כותבים עליה בעיתון מחוץ למגזר, אף אחד לא שורף את עצמו למוות, בגללה. אבל היא מלחמה: על חופש המחשבה, על רחבות הדעת בעולמם של אנשים מאמינים. על דרך אינטליגנטית ללמוד תנ"ך. על הזכות להישיר מבט לפסוקים ולמילים בלי תיווך ובלי רעלה אטומה של קדושה. זו מלחמה, אמרתי. יש בה פצועים, פצועי נפש ופצועי מוח. אני שומעת את רעם הפגזים. אני חיילת במלחמה הזו ולמי שמוביל אומר – גייסו אותי. כי אם נפסיד בה, ומערכת החינוך הדתית תכנע ללחצים הכוחניים של כוחות השמרנות והפחד, אז לא יהיה לנו איפה לחנך את הילדים, או הנכדים. או בכלל.

וזאת בתגובה לדברי הרב זיני, שעל תפקידו נלמד בפרק הבא, שאמר באין מכלים כי מדובר ב"כפירה בתורה שבכתב, וכפירה גדולה יותר לאין ערוך בתושבע"פ" (תורה שבעל פה). והרב אבינר שאמר מצידו, בעלון השבת הפופולארי "עולם קטן" ממש כך:

על זה מתווכחים אצלכם? אז זהו שכן. ענין חשוב ביותר, עצומות רצות והרוחות מתלהטות.

אצלנו אין "ארץ האמורי" ואין דיונים שנונים בטוויטר. מחליפים אותם מכתבים (פומביים כמובן), מאמרים ב"בשבע" וקצת גם ב"מקור ראשון" ודיונים רבים בעלוני השבת.  באתר "כיפה", ב YNET יהדות וגם ופה ושם יש בלוגים מגזריים, ומגזריים למחצה שמתיחסים לנושא (תומר פרסיקו, חיותה דויטש, אריאל סרי לוי – ואם יש עוד – ספרו לי ואוסיף).

על מה המהומה, תשאלו. אה – שאלה יפה.אנסה להסביר גם למי שלא מכיר את הקודים הפנימיים ואת ההשמצות המקומיות.  אנשים נשים כמו  ידידתי ש', שלא גדלו בבית אל, לא יודעים מהו "הגוש" ולא בטוחים מה הקשר של מר קו לנושא.

אסביר לכם, רק שהעניין דורש מעט סבלנות. הפרק הראשון יספר לכם מי ומי מעורבים, בפרק השני נלמד מה הויכוח ומה קרה. ובפרק השלישי, אנטוש את עמדת המתבונן מן הצד ואצטרף בעצמי. לא בדיוק אצטרף, בערך. המתינו בסבלנות. כל זאת כשברקע נערכים ימי העיון בתנ"ך של ישיבת הגוש, שעליהם עוד ארחיב, רק אומר כי מדובר ב"פסטיבל ישראל" של הדוסים. טוב, לא כולם.

מושגי יסוד

אנחנו לא קוראים לעצמנו "דוסים", כינוי זה שמור לחברינו שחורי המגבעת. וגם לא "מתנחלים" בדרך כלל. כי למרות מה שחושבים, אנחנו לא מתייחסים לתושבי תל אביב כ"מתנחלים" גם אם הם גרים ביפו ולובשים "שביס".  גם "המגזר" זה כינוי חדש, שלא תפס עדיין.  השם המקובל הוא "הציבור הדתי לאומי". המונח "ציבור" הוא מונח טעון באסוציאציות היסטוריות, הלכתיות וקבליות. "הדתי לאומי" הוא המושג המציין, בדרך זו או אחרת, את הקשר שבין הדת לבין הציונות. משמעותו שנויה במחלוקת, אך בדרך כלל כשאומרים את זה, מבינים למה מתכוונים. (החרדים, אגב, אוהבים להשתעשע בכינוי הד"לים, שזה ראשי תיבות של דתיים לאומיים, אך רומז לביטוי "דלים וריקים" – ביטוי מפזמון לראש השנה).

הביטוי "הציבור הדתי לאומי" מכיל בתוכו את ההנחה, שאכן אפשר לדבר על כל הגוונים והמחנות כעל קבוצה אחת. ענין זה טעון הוכחה, והוא שנוי במחלוקת גם בין אלה שמשתייכים אליו (ראו הערת הרב אבינר למעלה) לטעמי אפשר בוודאי לדבר עליו כעל "קטגוריה חברתית" גם אם לא כ"קבוצה חברתית". לא חקרתי את הדבר לעומק אך מאחר שהביטוי נפוץ מאד בשיח הציבורי והפוליטי, אני מרשה לעצמי להניח שיש תודעה  של "ציבור דתי לאומי" גם אם גבולותיו מטושטשים.

כך או כך "הציבור" מחולק לכמה קבוצות משנה. שאלת השמות היא מורכבת, כי גם כאן כל מחנה מכנה את מתנגדיו בשמות משונים, שלא לומר מגונים. אפתח בשתי קבוצות משנה מרכזיות שלהן זיקה לישיבות המרוכזות כל אחת סביב גרעין.

1. ישיבות הקו – ישיבת "מרכז הרב", בת זוגה בנפרד "הר המור" ובנותיהן
2. ישיבת הר עציון ובנותיה
3. כל השאר

ישיבת מרכז הרב, שאיננה ישיבת הסדר, נוסדה ע"י הרב אברהם יצחק הכהן קוק בשנת 1924. הישיבה זכתה לתנופה של ממש רק בימיו של הרב קוק הבן והיא הישיבה הראשונה שניתן לשייך אותה לזרם הציוני דתי. בקיץ 1997 התפלגה ממנה ישיבת "הר המור" בראשות הרב טאו, כשהעילה הרשמית היא התנגדותו של הרב טאו להקמת מכון להכשרת מורים בתוך ישיבת "מרכז הרב".  בין הישיבות הקרובות לרוחה של "הר המור" יש למנות את ישיבת בית-אל, ישיבת עטרת כהנים, וגם את ´שבי חברון´, מצפה רמון והישיבה באילת הישיבות הללו שייכות לזרם הדתי המכונה "חרד"לי" (כינוי המתבסס על צירוף המלים חרדי-לאומי)   בפי מתנגדיו ותורני-אמוני אצל תומכיו. כל הישיבות הללו רואות את עצמן ממשיכות מוסמכות של הרב קוק ובנו הרב צבי יהודה. הכינוי "הקו" מיוחס לכך שבישיבות אלה מועטה הפתיחות לזרמי מחשבה אחרים, ומצפים למונוליתיות רעיונית. ישיבות "הקו" ומנהיגיהם בדרך כלל  מתנגדים בחריפות לישיבות שאינן מקבלות את דעתן. בכמה פולמוסים הם נקטו לשון בוטה במיוחד כלפי רבנים וראשי ישיבות אחרות. את אותה עוצמה הם שומרים גם לויכוח הפנימי בין ישיבת מרכז הרב לבין ישיבת "הר המור". בנוסף לכך –  בסוף 2005, סביב ביצוע תכנית ההינתקות, שאלת הסרבנות והיחס למדינה- נוצרו מתחים פנימיים משמעותיים בתוך ישיבות "הקו". הרב אבינר, שהוזכר למעלה, שייך ל"ישיבות הקו". יש המפרידים את ישיבת מרכז הרב מ"הקו" בגלל המריבה והפילוג ביניהן. לצורך דיוננו אכליל אותם כקבוצה אחת.

ישיבת הר עציון, "הגוש" (בגלל מקומה באלון שבות שבגוש עציון, ללא כל קשר ל"גוש אמונים") הוקמה ע"י הרב עמיטל ז"ל. לימים הצטרף אליה הרב ליכטנשטיין. בסוף 2005 הצטרפו לראשות הישיבה הרב גיגי , הרב מדן והרב ליכטנשטיין הבן. בשל המתינות הפוליטית והגישה המורכבת לסוגיית המודרנה נתפסת ישיבת הר עציון כקוטב נגדי מול ישיבות "הקו" וכסמן שמאלי בציונות הדתית בכלל. אך שלא כמו בישיבות "הקו" – ישיבת הר עציון אינה מחייבת הזדהות מלאה עם דרכה, ולפיכך בנותיה מנהלות איתה שיג ושיח של כבוד, אך אינן שכפול רעיוני מלא שלה. כך למשל רבים חלקו על עמדתו של הרב ליכטנשטיין בסוגית ההינתקות. הישיבות הקרובות לה ברוחן הן ישיבת ירוחם בראשות הרב בלומנצוויג, וישיבת פתח תקווה בראשות הרב יובל שרלו, שניהם תלמידים מובהקים של הר עציון. למרות שבישיבות הללו (לרבות הר עציון עצמה) יש גם השפעה להגותו של הרב קוק.

בתוך ישיבת הר עציון פועלת "מכללת הרצוג" ובו הכשרת מורים. המכללה מעניקה תואר אקדמי, ויש לה גם שלוחה לנשים בקמפוס נפרד. המכללה מובילה דרך אחרת מזו של ישיבות "הקו" בלימודי התנ"ך.  למכללת הרצוג מגיעים מאות תלמידים מישיבות הסדר רבות מכל הארץ. הישיבות משתפות פעולה והמכללה מכירה בשיעורים מסוימים בישיבות כקורסים אקדמיים. המרצים חלקם רבנים וחלקם בעלי תואר ד"ר וחלקם גם וגם, ויש מבין הדוקטורים כאלה שמלמדים במקביל מדעי היהדות באוניברסיטאות.

זאת ועוד

בנוסף  אעיר כי החלוקה הזו מחברת אליה גם מוסדות נוספים. בתי ספר ממ"ד, ישיבות תיכוניות, אולפנות לבנות, מדרשות לנשים ומכינות קדם צבאיות. (כך למשל המכינה בעלי מכונה בחיוך  "הזרוע הצבאית של הר המור"). רבים מבוגרי המוסדות הללו ממשיכים להיות בקשר רעיוני ודתי עם ראשיהם, גם שנים לאחר תום לימודיהם. במקרים רבים השפעתם של רבני הישיבות על הבוגרים משמעותית הרבה יותר מזו של הרבנים המקומיים, ובוודאי מחלקה של הרבנות הראשית, שמעמדה הולך ופוחת.  ישנם גם חסידיו של הרב אליהו ז"ל, שלא הזכרתי, ותפסו אותו כ"רב של כולם", ( כיום בנו מנסה אולי לתפוס את מקומו).

לא כולם קשורים למוסדות ולרבנים, ואין להם שיוך מוסדי או רבני מובהק. הטווח החברתי והרעיוני שלהם גדול. מ"נערי הגבעות" דרך פמיניסטיות אורתודוקסיות,הבורגנים של קטמון, אפרת וגבעת שמואל, אנשי הקיבוץ הדתי, הומואים דתיים  ועוד.  לא אמנה ואפרט כאן הכל, מאחר שגם כך כבר הארכתי.

כפי שקורה בניסיונות למיין קבוצות חברתיות, החלוקה הזו אינה שלמה ואינה מלאה.לענייננו חשובה ההבחנה בציר  "הקו" אל מול "הגוש". מאחר שהמעורבים המרכזיים בוויכוח הם אנשי "ישיבות הקו" ורבניהם, אל מול ישיבת הר עציון ובנותיה. בתווך, שלא בטובתה, נמצאת המפמ"רית ללימודי תנ"ך –  ובצד, חלקם משתתפים וחלקם שותקים – כל השאר.

עד כאן סקירה על פני "הציבור הדתי לאומי" בישראל של היום. בפרק הבא ובו נלמד על מפמ"רית, תנ"ך דתי ונראטיב. וגם קצת על משה רבנו, הרמב"ם והרפורמים של בית שני.

לפרק הבא

(תודה לבני אריאל סרי לוי על הסיוע)