תקציר הפרקים הקודמים

imageבפרק הראשון סיפרתי על הרב זיני שאמר על התכנית החדשה שהיא "כפירה בתורה שבכתב, וכפירה גדולה יותר לאין ערוך בתושבע"פ", והרב אבינר שאף הוא לא חסך בביקורת והוסיף שמוטב לתלמידים שילמדו אצל ש"ס, וייחל לביטולה של הגזרה הרעה". פתחתי במיפוי חלקי של תמונת המצב של מה שמכונה "הציבור הדתי לאומי". טענתי שיסודה של המחלוקת טמונה ההבחנה בציר "הקו" אל מול "הגוש". מאחר שהמעורבים המרכזיים בוויכוח הם אנשי "ישיבות הקו" ורבניהם, אל מול ישיבת הר עציון ובנותיה. בתווך, שלא בטובתה, נמצאת המפמ"רית ללימודי תנ"ך – ובצד, חלקם משתתפים וחלקם שותקים – כל השאר.

בפרק השני – הבאתי לכם כמה קישורים מהתגלגלות הוויכוח האחרון. וטענתי כי במוקד הוויכוח עומד הנראטיב שקראתי לו "משה קיבל תורה מסיני ומסרה". לנראטיב כמה חלקים – קבלת התורה כפי שהיא לפנינו היום על ידי משה, סמכותם של חז"ל כמפרשים המוסמכים של התורה, גלגול הסמכות עד לימינו, ואחדות הפסיקה.

טענתי כי הנראטיב הזה מאותגר היום משני סוגים של טענות. הראשונות – טענות שבעובדה, שקשה להפריך את אמיתותן, והקבלה שלהן כשלעצמן יכולה להחשב כלא-בעיתית. הסוג השני שנמצאות בגבול שבין דעות לעובדות – קבלתן נחשבת לכפירה.

לסיום – טענתי כי: הוויכוח כיום על תכנית הלימודים בתנ"ך, הוא חלק משרשרת של ויכוחים שמטרתם להגן על הנראטיב הנ"ל מפני הקמים עליו. אמנם, גם "הגוש" וסיעתה לא מוציאים את עצמם מהכלל, ולא כופרים בתורה שבעל פה ובוודאי לא בתורה שבכתב. אך "הקו" סבורים שהסכמות שלהם מתירניות מדי, יוצרות מדרון חלקלק, ששיאו, או אולי נכון יותר לומר השפל שלו, הוא לימודי התנ"ך, שמגיעים אל גבול הכפירה התורה שבעל פה ומעבר לה. המחלוקת בין שתי הסיעות היא היכן לשים את קו הגבול. איפה מותר לעצור ומה נחשב כבר מעבר לקו.

בפרק הזה אבקש להרחיב ולנמק את הטיעון, תוך בחינה מרחיבה יותר של המחלוקת הפרשנית.

התנ"ך והציונות

כפי שאמרתי, הנראטיב הזה נחשב כבסיסי ומהותי ליהדות של ימינו. הוא מאותגר תמיד ולא תמיד קל להגן עליו. הסיכון אינו רק בהתמודדות חיצונית, מה יאמרו הנוצרים ולמי יקשיבו הצדוקים, אלא בתוך קהל המאמינים החשופים לדעות המגוונות, עלולים להשתכנע ומתוך כך ליטוש תורת אמם.

בדורות האחרונים הוויכוח הפנים –יהודי הפך משמעותי במיוחד. עם פריחת ההשכלה ועליתה של הציונות, קמו הוגים שחלקו על הדרך המסורתית. לא אסקור את כולם כאן, ואעסוק בתקופה האחרונה.

אזכיר כי ביהדות המסורתית של המאות האחרונות לא למדו תנ"ך, בוודאי שלא כספר נפרד, והחזרה לתנ"ך הייתה חלק מהפרויקט הציוני. לחזרה הזו היו שני טעמים משולבים. הראשון שבהם – בניית הצדקה לזכותם של היהודים על השטח כמולדת אבות. השני – שלילת הגלות ומרידה ביהדות ההלכתית – אורתודוקסית. כפי שנכתב לימים במגילת העצמאות "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי." הפרשנות הציונית חילונית לתנ"ך כללה בתוכה הדגשה של הקשר לגיאוגרפיה ולארכיאולוגיה של ארץ ישראל, ולא נמנעה מקבלת עקרונות מדעי היהדות. כחלק מהרטוריקה הציונית שולבו פסוקים מהתנ"ך, במקרים רבים תוך הוצאה מההקשר המקורי או החלפת מלים.

היחסים בין האידיאולוגית הציונית- דתית לציונות החילונית היו מורכבים. ענין התנ"ך היה מוקד שהעצים את המתח, מאחר שלדידם של הציונים הדתיים – החילונים נטלו לידם את הקודש, נהגו בו מנהג בעלים וזאת, שומו שמיים, כדי לכפור בעיקרי היהדות המקודשים.

מנחמה ליבוביץ' למהפכת התנ"ך

דרכה הלימודית של נחמה ליבוביץ' הייתה אולי הסנונית הראשונה שהביאה את התנ"ך אל תוך החינוך הדתי לאומי של זמננו. ליבוביץ' הציעה דרך חדשה שהיה בה שילוב של חדשנות ושמרנות. החידוש, לענייננו, היה בעיסוק בתנ"ך באופן שיטתי המשלב גישות ספרותיות מודרניות לניתוח, תוך התייחסות גם לפרשנים שאינם יושבי בית המדרש, ואחדים מהם אף לא מבני עמנו. ליבוביץ' דרשה מהלומד לנסות להבין את תפיסתו של הפרשן, וידועה שאלתה "מה היה קשה לרש"י" שיש בה ראיה חדשה למקומו של הלמדן אל מול הפרשן. תוסיפו לכך את היותה של ליבוביץ' אישה, שעיסוקן של אלה בלימוד וחינוך בציבור לא היה נפוץ באותם ימים. לא בלי קשיים התקבלה דרכה של ליבוביץ' כדרך ראויה להוראת התנ"ך בחינוך הממלכתי דתי. אולי בשל אופייה ואולי משום הענווה האישית והאידיאולוגית בפני חז"ל והפרשנים המסורתיים.

השלב הבא אליו אבקש להתייחס הוא "מהפכת התנ"ך", יסודותיה בהגותו של פרופסור יהודה אליצור ונושאי הדגל שלה הם תלמידו הרב יואל בן נון ומכללת "הרצוג" הסמוכה לישיבת "הר עציון", הלא היא "הגוש". אני, שלמדתי באמצע שנות השבעים בבית הספר היסודי הסמוך לישיבת "הר עציון" הייתי מהתלמידים הראשונים במערכת החינוך שלמדו בשיטה זו, מתלמידיו של הרב יואל בן נון. אני זוכר כיצד יצאנו לעמק האלה לראות היכן עמדו הפלישתים, ואיפה מחנה ישראל, את הטיול לעיר דוד ולנקבת השילוח, ואת הטיול השנתי שהיה להרי הגלבוע כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים, מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן. (דווקא ירד גשם באותו יום). עיקרה של השיטה, הוא שימוש בכלים גיאוגרפיים-היסטוריים לדיון ב"ריאליה של התנ"ך" וייחודה כ"מהפכה" הוא החזרתו של התנ"ך כנושא מרכזי לעיון ולימוד בהגות הדתית. לא כמשהו נוסף, טפל ללימוד הגמרא אלא כ"מקצוע" של ממש. ענין שגם לרבנים יש לענות בו ולכתוב עליו ספרים, ולהעמיד תלמידים הרבה.

בניגוד אולי לתדמית הפוליטית של "הגוש", הישיבה הייתה מחלוצות ההתיישבות בשטחים לאחר מלחמת ששת הימים. מחשובי תלמידיה היו תלמידיו של הרב צבי יהודה בישיבת "מרכז הרב" המתחדשת. חנן פורת היה ממייסדיה ולמד בה גם יהודה עציון. מהפכת התנ"ך, לדעתי הייתה חלק מתהליך הקמת גוש אמונים שבו צעירי הציונות הדתית ראו את עצמם כממשיכיהם הלגיטימיים של הציונים החילונים מקימי המדינה, שאחדים מהם התעייפו מהמלאכה. כפר עציון היה כמו תל חי, ועפרה היא חניתה החדשה. ומתוך כך אומץ התנ"ך כחלק מהפרקטיקה להצדקת המעשה הציוני. בתוך הוויכוח על השטחים, זאת יש לזכור, רבות מעלילות התנ"ך התרחשו באותם אזורים ממש. שכם וחברון, יהודה וירושלים. העיסוק בתנ"ך מחזק את מעמדם של אלה כ"נחלת אבות". בדיוק כמו מקומו של התנ"ך בוויכוח על זכותם של הציונים לחזור אל הארץ הזו, בשינויים המתחייבים.

בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת, ביקש הרב יואל בן נון להתמנות למפקח הארצי על לימודי התנ"ך בבתי הספר הדתיים, ולא עלתה בידו. בין השאר בגלל התנגדותם של נחמה ליבוביץ' ותלמידיה, שסברו שהעיסוק בהיסטוריה, ארכיאולוגיה וגיאוגרפיה מסיחה את דעתו של הלומד מהעיקר, שהוא המסר הרוחני של הכתוב.

למרות זאת, בשנים שחלפו התחזק מאד מעמדה של מכללת הרצוג כמובילה את "מהפכת התנ"ך" ברוחו של הרב יואל בן נון. מדי שנה נערכים ימי עיון המוקדשים לתנ"ך, ובאים אליהם נשים וגברים רבים עד מאד. (עוד על נחמה ליבוביץ' והפולמוס מול הרב יואל בן נון תוכלו לקרוא בספרה של חיותה דויטש "נחמה")

המהפכה והנראטיב

ומדוע השיטה הזו, המזוהה עם "הגוש" מאתגרת את הנראטיב? יש לכך כמה סיבות, המצטרפות יחד. ראשית, כגישה פרשנית היא מבקשת לבחון את ספרי התנ"ך כשלעצמם, במנותק מהקשרם התלמודי ובקריאה שאינה צמודה לזו של הפרשנים המסורתיים. בעוד שמוקד פרשנותם עמד הפסוק, בגישה החדשה בוחנים את הפרק ואת הספר כולו. את היחסים בין חלקיו ואת מבנהו. בנוסף לכך, הספר ממוקם בתוך ריאליה קונקרטית, ולענייננו אין זה משנה האם מדובר במקום המדויק בו נערך קרב דוד בגלית, בחותמו של שפן הסופר שנמצא בחפירות, או במלים אכדיות המסבירות את מלים בלתי מובנות.

לכך מצטרפת, כעניין מכריע "גישת הפשט". משמעותה – להבין את הטקסט כפי שהוא, ומניחה שהמקרא נכתב בעברית בת זמנה, ויש למלים משמעות מסוימת. בחינת הטקסט באופן כזה עשויה להמעיט בשגב וביראה שיש לקורא אל מול הספר הקדוש, ומול הדמויות המתוארות בו.

הגישה נראית כמייתרת שכבות של פרשנות, אלגוריה, מדרש הלכה ומדרש אגדה, ומכוננת את הטקסט בדרך אחרת. דרך זאת מקימה את הלומד למקום חדש, בה הוא מנסה לגשת שוב אל הטקסט ולבחון בעיניים אחרות את שכתוב. ומכאן, כך נראה לי, צמח כינוי הגנאי "תנ"ך בגובה העיניים". כל אלה עוקרים את הטקסט ממקומו הנצחי, העל-זמני ובמידה מסוימת – מחלנים אותו. לשיטתם של המתנגדים – התלמיד הצעיר, ואפילו הרב הוותיק והמנוסה אינם יכולים לקרוא את המקרא בעיניהם שלהם, וחובה עליהם לבחון אותם על פי חז"ל והמפרשים המסורתיים. החופש שנוטלים לעצמם מהפכני התנ"ך, יאמרו המתנגדים מביא אותם אל הקו האדום ומעבר לו– כפירה בסמכות חז"ל כפרשנים מוסמכים, ומתוך כך חלילה בתורה שבעל פה כולה.

ואם לא די בכל הדברים הללו – הפתיחות ללימוד בגישות מתחום "מדעי היהדות", עלולה לפתוח פתח כפתחו של אולם לרעיונות כמו בחינת מקבילות במזרח הקדום (ראש השנה הבבלי, עלילות גילגמש, אם להזכיר את המוכרות שבהן), ומשם אל הסכנה הגדולה מכולם – השערת התעודות.

ברקע, ללא כל קשר לוויכוח, נערכה רפורמה במשרד החינוך שנקראה "האקדמיזציה". משמעותה הייתה הסבת המכללות להוראה למכללות אקדמיות המעניקות תואר ראשון, ובהדרגה הגבלת העיסוק בהוראה במוסדות ממלכתיים וממ"ד לבעלי השכלה אקדמית בלבד. צעד זה חייב את המכללות הדתיות להוראה, ובכללן כאלה שהיו מסונפות לישיבות להכפיף עצמן לסדר היום האקדמי, ולביקורת משרד החינוך על התכנים הנלמדים. ענין זה, אגב, היה הגורם המוצהר לפרישתו של הרב טאו עם תלמידיו מישיבת "מרכז הרב" והקמת "הר המור", בשל כוונה להכניס לימודים כאלה אל תוך "מרכז הרב". (ולא אדון כאן בשאלה האם זו הייתה הסיבה או העילה מאחר שהעניין סבוך, שנוי במחלוקת וחורג מתחום הפוסט הזה).

ומה אומרים אנשי "הגוש"? ראשית, הם דוחים את הטענה שדרך הלימוד שלהם אינה מכבדת את חז"ל או את הדמויות המקראיות. לשיטתם, לימוד הריאליה המקראית, יחד עם שיטות שנתחדשו בכרמי זרים תורמות ללימוד התורה של הזמן הזה. אנחנו מצווים ועומדים ללמוד כפי כוחנו, ושימוש בדרכים חדשות אין בו כדי לבטל חלילה את כל מה שנעשה עד כה, אלא רק להוסיף עליו. הם רואים עצמם שותפים נאמנים לדרך, מחויבים לאותו הנראטיב בדיוק כמו חכמי ישיבות "הקו" ותלמידיהם. לשיטתם, הגישות החדשות הן מימוש של המחויבות הזו, ולא חלילה כפירה או השתמטות ממנה. שילוב התנ"ך בתוך המציאות הארץ-ישראלית רק מקרב את התלמידים לתנ"ך ומרבה את אוהביו.

דוד ובת-שבע

כדי להדגים את הויכוח אזכיר את המעשה בדוד ובת-שבע, שהיה למסמן תרבותי, ומוזכר כמעט בכל הזדמנות ואתר שהפולמוס מתרחש בהם. אזכיר כי התנ"ך מספר שדוד המלך ראה את בת-שבע, אשתו של שר הצבא אוריה ונשאה חן בעיניו. הוא לקח אותה לעצמו, וגרם למותו של אוריה. על כך הוכיח אותו נתן הנביא במשל "כבשת הרש", וכעונש – בנם המשותף נפטר. מי שנוטל לידיו את הספר, מסקנתו הפשוטה היא שדוד חטא בקיום יחסי מין עם אישה נשואה, חטא חמור במיוחד. בגמרא ישנה עמדה "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" שאפשר להבינה כאומרת שהקריאה הפשוטה הזו אינה נכונה, ולא היה חטא כלל וכלל.

על אף שזו דעת מיעוט בגמרא, היא מובאת כהצדקה לשלילת כל פרשנות אחרת, וכדוגמה לכך שמי שמנסה לקרוא תנ"ך כפשוטו, הרי שאינו מכיר בגמרא. הדוגמה הזו נוקבת במיוחד, כי פשט הפסוקים אינו דורש ידיעה באכדית שימושית, או בטקסי מעבר שנערכו במקדשים בבבל. כל דובר עברית שקורא את הפרקים סבור שהבין את עיקרי העלילה ואת המשמעות הבסיסית של מהלכיה. הלקח המוצג מדוגמה קיצונית זו הוא שלילת כל אפשרות של פרשנות פשט, באשר היא, והצגתה כחוטאת לכתוב, וכחטא בפני עצמו.

לעומתם יאמרו רבני "הגוש" ותומכיהם כי דוד חטא, אבל יעשו זאת בזהירות. הם יקדימו ויאמרו שדוד המלך הוא ענק שבענקים, רחוק מרחק רב מהדמות שצוירה לו בספרות זמננו, והם מכפיפים ראשם בענווה בטרם כל עיסוק בו ובמעשיו. בסיוע חז"ל ומעט פרשנות לא פשטנית יסבירו כי לא חטא בחטא "אשת איש" , אלא במה שאולי היה מכונה היום "התנהגות שאינה הולמת", "פסולה אך לא פלילית" שלא מתאימה למדרגתו הרוחנית העצומה של דוד המלך. אך בד בבד יאמרו כי אין להסביר את המימרה "דוד המלך לא חטא" כאמירה שידיו נקיות, מכל חטא. פרשנות כזו, יוסיפו, פוגעת ביכולת שלנו להקשיב לדבר ה' שבא ללמדנו על המידה הראויה, ועל כוחה של התשובה.

סיכום הקרב על הנראטיב

הוויכוח שלפנינו היום אינו דיון בשאלות של מה בכך, פוליטיקה סתם. הוא חלק משרשרת של ויכוחים שמטרתם להגן על הנראטיב מפני הקמים עליו. אין כאן רק מחלוקת משנית בשאלות של פרשנות, אלא דיון בנושאים הנחשבים לשורשי האמונה – תורה מן השמים וסמכות חז"ל. אשר על כן, ברור מדוע יצא הקצף הגדול הזה ובשל מה הסער. סכנה כזו אינה דבר שאפשר לעבור עליו לסדר היום.

אמנם, גם "הגוש" וסיעתה לא מוציאים את עצמם מהכלל, ולא כופרים בתורה שבעל פה ובוודאי לא בתורה שבכתב. אך "הקו" סבורים שהסכמות שלהם מתירניות מדי, יוצרות מדרון חלקלק, ששיאו, או אולי נכון יותר לומר השפל שלו, הוא לימודי התנ"ך, שמגיעים אל גבול הכפירה התורה שבעל פה ומעבר לה. המחלוקת בין שתי הסיעות היא היכן לשים את קו הגבול. איפה מותר לעצור ומה נחשב כבר מעבר לקו.

האמירה המרכזית של אנשי הקו, להבנתי, היא שמי שיסכים להודות בכך שהטענות ההיסטוריות הן אמת, ויעשה שימוש בניתוח פילולוגי , ימצא את עצמו מהר מאד כופר בסמכות חז"ל, ולא עלינו מודה ב"השערת התעודות" שאין לך כפירה גדולה הימנה.

לי אין ספק שיש פה טענות של ממש, ולא רק שמרנות לשם השמרנות. העובדות שאינן כפירה חובטות בנראטיב ומאיימות לסדוק אותו. הן מעמעמות מזוהרו ובכך אולי, מביאות לכניסתן של הדעות הכופרות שישברו אותו ולא תהיה לו תקומה עוד. העמדה שממול, על אף שהיא מבקשת במוצהר לתמוך בנראטיב, מודעת לסיכונים ומתקשה להשיב להם באופן ישיר.

אמנם, גישתם של רבני "הקו" היא מיליטנטית, גם כלפי הקרובים אליהם, אנשי מרכז הרב וגם לרחוקים יותר – אנשי "הגוש". ונכון כי לוויכוחים הללו נוסף גם מתח רב בעקבות תמיכתם של ראשי "הגוש", ממלחמת של"ג והלאה, בפתרונות המקבלים פשרות טריטוריאליות בסכסוך הישראלי ערבי, וחבירתו המפורשת של הרב עמיטל אל מפלגות השמאל בישראל. אך בכל זאת – הטענות, טענות הנה.

למרבה הצער, הם צודקים. ברגע שהתחלת לחבוט בנראטיב, הוא עלול להישבר. הסכנה אמתית וקימת. אף מתממשת – יש מתלמידי "הגוש" המוכנים להודות בחצי פה שיש ממש בטענות הללו, ובין חוקרי המקרא באקדמיה ישנם לא מעטים מבוגרי הישיבה. זאת ועוד, קשה להצדיק מבחינה עניינית את העיסוק הטקסטואלי במקרא בלי להודות בנכונותה של "השערת התעודות", קשה לעשות שימוש בגישות מדעיות בקושי הרב שיש בהצדקה כלשהי של פרשנות חז"ל שלא על דרך ההשאלה, בבחינת "מליצת השיר". כך שעמדתם של חכמי "הגוש" מוקשה משני צדיה.

רבדים וחרדים

גם גישת "הקו" אינה פטורה מבעיות. הגמרא, כפי שמודים כולם – חכמי האקדמיה ויושבי בית המדרש, היא ספר שנערך מחומרים שנאספו במשך מאות שנים. בעריכתה עורבבו זו בזו סוגיות קדומות ומאוחרות, הוצבו זה לצד אמוראים שפער של עשרות שנים בין פטירתו של זה ללידתו של זה. לפני כמעט עשר שנים יצאה לאוויר העולם שיטת לימוד חדשה , שיטת "רבדים". השיטה ניסתה לבנות מתודולוגיה ללימוד סוגיות בגמרא, שתיקח כהנחת יסוד את היות הגמרא שלפנינו מורכבת מעריכה רבת שלבים ושנים. לשיטתם כל לימוד של הטקסט יכלול בתוכו הבנה של החלקים השונים של הסוגיה, לתקופותיהם.

לגישה זו קמו מתנגדים רבים, עזים וחריפים. האשמות בכפירה הועלו דרך שגרה. וכל כך למה? בגלל קדושת הנראטיב ושלמותו. ברגע שאתה מעז לגעת בטקסט ולפרקו לנתחיו, הרי אתה, הלומד משתרר על הקדמונים, וכדי בזיון וקצף. ויותר מזה – כפי שקראתי במאמרו של רב וד"ר – אל לנו ללמד את תלמידינו שהגמרא עשויה מחלקים, שמא יבואו לסבור כך גם לגבי התורה, ומה נעשה אז.

רוצה לומר, המחנכים והרבנים מוכנים לומר דבר שאינו אמת, שהם בפני עצמם מודים בו, כדי לבצר את החומות ולשמור על הנראטיב מכל משמר. ובנוסף לכך, גם מי שקרוב אלינו בדעותיו, משכים ומעריב לבית המדרש, נתנגד לו בכל תוקף ועזוז, ובלבד שנגן על המחנה ורעיונותיו.

זוהי בדיוק הגישה החרדית אורתודוקסית הקלאסית. אותה אסטרטגיה ששימשה את החתם סופר שאמר "חדש אסור מן התורה". החתם סופר ידע בוודאי שהפסוק הזה עוסק בדיני תבואה שנקצרה לפני הפסח, אך זה לא מנע ממנו להפוך את העיקרון לכלל יסוד. הוא גם תמך בהפרדת הקהילות והיבדלות משאר עם ישראל שבגולה. ובוויכוח מהותי כזה, מותר גם לטעון שמאמרים פסולים שהשתרבבו לאתר משרד החינוך, הם המעידים על המחשבות האמתיות של מייסדי התכנית החדשה. מותר להתעלם מעמדות ישנות של פוסקים והוגים, להכפיש, להשמיץ ולהוציא גברים מהקשרם. כי במלחמה כמו במלחמה, "הלנו אתה אם לצרינו" הוא הקריטריון החשוב, ולא ללון בעומקה של הלכה.

גישת "הגוש" לעומתה, מנסה להתמודד עם האתגרים שמביאים הזמנים החדשים, בדרך של שילוב מה שנראה אפשר, והתנגדות למה שאסור, תוך מתיחת הגבולות. גישה זו אמנם קשה ומורכבת הרבה יותר, אך היא יודעת שתמיד, ובמיוחד בימינו קשה לבסס תיאוריה או תיאולוגיה על הסתרת טענות חלופיות.

סיכומו של דבר

הוויכוח על תכנית הלימודים מראה את קרבתם הרעיונית העמוקה של הזרם התורני – אמוני כפי שהוא קורא לעצמו, אל המחנה החרדי. ולעומתו את הדרך המורכבת בה מבקש הזרם האורתודוקסי מודרני להתמודד עם אותן שאלות בדרך של מתן תשובה שאינה מבטלת לחלוטין את הערכים והידע החדשים. הויכוח על התנ"ך הוא אתר אחד, מני רבים בהם מתרחש הויכוח. כמו למשל שאלת הפמיניזם הדתי, ענין ה"צניעות" ועוד. בשל חשיבותו של התנ"ך, הפולמוס הזה מגיע לעוצמות משמעותיות, אך כאמור, הוא רק ביטוי נוסף למבנה העומק הרעיוני.

(כאן תמה הסקירה.  בחלק הבא –  הרביעי והאחרון לעת עתה, נטוש את הסוציולוגיה ונדבר קצת על תיאולוגיה.)