הטור דה פראנס נגמר. ניצח איזה בריטי עם פאות לחיים מצחיקות. דווקא בחור סימפטי, כך נראה לפחות. במשחקים האולימפיים הצליח לו קצת פחות ממה שציפה, אבל בכל זאת – לא רע בכלל. אין תלונות. לי לפחות אין. הספורטאים הישראלים חזרו בידיים ריקות. כלומר אם לא נחשיב את הגלשן, והמוט והדברים האחרים שהיו צריכים להביא בחזרה בשביל התחרות הבאה. מדליות הם לא הביאו. אני מצטער בשבילם, אבל מה לעשות, תחשבו מה שתחשבו, אפשר כך ואפשר כך.
עמדתי לגבי ספורט מקצועני היא שכדאי להימנע ממנו מאחר שהוא מזיק לבריאות ומסוכן לעתידך הכלכלי. עדיף לראות ספורט בטלוויזיה.
מי שבוחר לעסוק בספורט מקצועני לוקח סיכון מאד גדול שההשקעה העצומה שהוא עושה לא תשתלם בסופו של דבר. חוץ מכדורגל וקצת כדורסל, פרנסה לא יוצאת מזה. ולכן, הדבר ההגיוני מבחינתו של צעיר עם כישרונות ספורטיביים הוא ללכת לעשות משהו אחר.
ראו את סיפורו העצוב של ניקי פאלי. ישראלי שהצטיין בקפיצה לגובה, והשתתף במשחקים האולימפיים בסין. הבחור נפצע כתוצאה מהעיסוק בספורט הזה בו אתה מקפץ כמעט לגובה התקרה בזוית משונה, וכיום קשה לו ללכת. בגיל 25 לאחר שהקדיש את מיטב שנותיו לספורט, הוא עובד כפועל במפעל מתכת. כל עבודה מכבדת את בעליה, אך נראה לפחות שלו היה מקדיש את אותן אנרגיות לרכישת השכלה ויכולות מקצועיות, מצבו היה טוב יותר.
ומנקודת מבט לאומית – כדי לאפשר את העיסוק בספורט מקצועני המדינה צריכה להשקיע הרבה מאד משאבים בהרבה מאד אנשים. האם זה סדר העדיפויות הנכון להשקעת משאבים ממשלתיים? יש שיגידו שכן, אחרים יגידו שלא. אני למשל, ויסלחו לי כל שדרי הספורט לדורותיהם, משוכנע שיותר חשוב שילמדו תנ"ך מאשר קפיצה במוט, ועדיף פילוסופיה על פני זריקת כדור, או אפילו ריצת 100 מטר משוכות, מה לעשות. (ולא, לא לומדים מספיק תנ"ך) ואני מקווה שזה לא הופך אותי בעיני מישהו לחסר" תרבות ספורט". אני מכבד כל אחד על מה שהוא בוחר לעשות, אם הוא משקיע ומתייחס לזה ברצינות. זה לא אומר שעדיף אצטדיון ספורט על בית חולים. ואם כבר להשקיע בספורט, עדיף בעיני ספורט לאלפים ולא ספורט לאלופים. צריך לשפר את לימודי החנ"ג כך שיביאו אנשים לעסוק בספורט שיפה לבריאותם, ולא לדחוף מיעוט שיעסוק בספורט תחרותי. אני זוכר את שיעורי ההתעמלות שלנו כשהמורה האמיץ מנסה ללמד אותנו לקפוץ בצורה משונה אל תוך ארגז החול, ואחר כך לעשות תעלולים משונים עם טבעות שקשורות לעיגולים. זה לא תרם לנו כלום, ואף אחד לא הפך לספורטאי עיליתי כתוצאה מכך. וגם אלה שהפגינו יכולות ספורטיביות, כאמור, החליטו לחפש עתידם במקום יותר מועיל.
ארצות הברית, שבה יש ספורטאים תחת כל קולג' רענן, וילדים גדלים תוך הערצה מתמדת לכל משליכי החפצים למרחקים משונים, יש "תרבות ספורט". אבל שם, מצד שני, ואולי מאותו צד בדיוק, מה שממריא לשמים הוא ה BMI .
ולא, לא חייבים רק לצפות בטלויזיה. אפשר גם לצאת החוצה ולרכוב קצת באופניים. האוויר נעים בשעות הערב בהרי גוש עציון. נסו את זה בבית – כדאי.
כמה הערות ברשותך:
הבריטי הקוקני עם פאות הלחיים בסגנון הרטרו(ברדלי וויגינס) לקח השנה גם את הטור דה פרנס וגם את מדליית הזהב באולימפיאדת לונדון בירתו בהפרש של פחות מ 10 ימים וזה הישג עצום(אם אני לא טועה תקדימי). את שתי מדליות הזהב האלה הוא ניצח במרוצי אופניים נגד השעון, מרוצי נגד השעון נקראים גם "מבחן האמת" ואף שהם משעממים מעט מהמרוצים הקבוצתיים הם מייצגים יותר נאמנה את היכולת הפיסית של הרוכב.
לגבי בריאות וספורט: רק ספורט ברמה הגבוהה ביותר יכול להזיק כתוצאה מפגיעה מתמשכת בגוף, פציעות ספורט הן חלק מהעניין אבל מנגד יש לספורטאים המקצוענים יכולת משופרת להתגבר על פציעות אלו וגם גישה לרפואה מתקדמת יותר משיש לאנשים שלא מכוונים גבוה.
אבל הכי חשוב!!!!!!!!
ספורטאעם מקצוענים מהווים מודל חיקוי ודוגמה לאנשים רבים שבעקבות ההצלחה שלהם עוסקים בספורט ברמות נמוכות יותר ופחות מזיקות, להיות ספורטאי מצטיין זו שליחות לאומית לא פחות מלהיות פרופסור לפילוסופיה.
"נפש בריאה בגוף בריא" – אין אחד בלי השני!
לצערנו בישראל יש הזנחה של הגוף ובקהילות מסוימות העיסוק בגוף נחשב ממש מוקצה עד טמא, זו לא הדרך הטובה ביותר לקיים את הגוף ואת העם.
גלעד הביא לך כדוגמה את אמריקה וה-BMI, ללמדך שמודלים לחיקוי לא ממש עובדים בהקשר הזה.
יאן – אמרתי כבר שלדעתי מרוץ נגד השעון זה דבר מטופש. כי שעונים לא רוכבים על אופניים. וברדלי בחור משעשע, על פי הטוויטר שלו לפחות. בשנה הבאה יש לו את קונטאדור על הראש, שמעתי שליתר בטחון אלברטו החליט להיות טבעוני.
כך או כך, אני מטיל בספק אם התיזה שלך נכונה. (אם כי התרשמתי מיכולתך לשרבב "קהילות מסוימות" לטיעון)
בוודאי שספורט עממי הוא מטרה הרבה יותר ראויה ונכונה מאשר מדליה אולימפית, אבל לא הייתי מזלזלת ופוסלת כל כך בקלות את ההשפעה של ספורט תחרותי על העיסוק בספורט ועל הקניית הרגלים של פעילות ספורטיבית לכלל האוכלוסייה.
בדרך לזיהוי כישרונות העתיד משקיעים במסגרות הספורט בהרבה מאד ילדים "רגילים", שאמנם לא הופכים לאלופים, אבל מתרגלים להתעמל באופן קבוע ושומרים על גופם בשנות הצמיחה.
אני רואה גם השפעה חיובית גדולה של הספורט העממי-תחרותי שהתפתח מאד בשנים האחרונות, מרוצים ותחרויות הפתוחים לקהל הרחב, וזוכים להתעניינות גם בזכות ספורטאים מקצוענים שמככבים בהם. האפקט הפסיכולוגי של תחרויות כאלו עצום, הן נותנות יעד בר-השגה גם לאנשים "רגילים", ואני רואה כיום עיסוק בספורט כזה אצל אנשים שעד לפני כמה שנים לא חלמו בכיוון אפילו. זאת בהחלט תופעה חיובית לדעתי (שוב, אם לא מגזימים).
וארה"ב היא מדינה כל כך מורכבת ומגוונת שקצת פשטני לחבר בין העיסוק המופרז בספורט וההשמנה המופרזת (רמז: לדעתי הקשר הוא דווקא בהפרזה)
אולימפיאדה היא דבר חשוב. חידון התנ"ך גם כן. תנ"ך לאלפים וגם לאלופים. גם ספורט. אני שמעתי שבקהילות מסוימות דווקא העיסוק בגוף הוא בגדר אובססיבי, פשוט לא ספורטיבי.
דיברתי על לימוד תנ"ך. לא על חידון התנ"ך שהוא דבר מה משונה ביותר.
ניסיתי לרמוז שבכל תחום יש אלפים ויש אלופים. אלה נחוצים ואלה נחוצים.