מכה קטנה בזכוכית

אני אוהב לקרוא ספרים. בטח הבחנתם בזה. השנה קניתי לי קורא ספרים דיגיטלי. והוא נשבר. קניתי אחר תמורתו. אדם יושב לו במטבח ושותה תה מרווה בדבש, לוחץ פה ושם על הזכוכית, מכה קטנה בכרטיס האשראי והנה הספר ברשותו. או הישות שפעם היינו מכנים "ספר" נמצאת במה שהיינו רוצים לקרוא "ברשותו". תמונת כריכה יש ויש, אבל כריכה אין. קוראים לו "חשבונאות דו-צדית: כיצד יצרו הסוחרים של ונציה את המערכת הפיננסית המודרנית." וכתבה אותו ג'יין גליסון-וויט. וכך – בפעם הראשונה קראתי ספר אלקטרוני שלם. מכריכה לכריכה. להערכתי, למרות העניין הרב, וההנאה העצומה שהספר המצוין הזה עשוי להסב לקוראיו, נראה לי שהמו"לים הישראלים לא מזדרזים  לרכוש את הזכויות. טעות, גם את הארי פוטר הם החמיצו ככה. ולכן קניתי קורא ספרים אלקטרוני ורכשתי את המקור באנגלית.  עוד אספר לכם בהרחבה על הספר הזה, אבל עכשיו שבוע הספר, שבוע שהוא עשרה ימים ובו כל עם ישראל הולכים אל היריד לקנות לעצמם ספרים. ולכן אכתוב עליו סקירה קצת אחרי תום שבוע הספר, המוקדש לספר העברי. או לפחות לספרים שיש להם מהדורה בעברית.

המלה "יריד" מזכירה לי את סיפוריו של שלום עליכם. מין מקום סואן וסוער שצריך ללכת אליו ולקוות שתחזור עם סחורה משובחה, או ממון שהשגת. גיבוריו החבוטים של שלום עליכם חזרו כמעט תמיד אומללים. הסחורה הייתה פגומה, ואם ניסו למכור משהו הרי שיצאו וידיהם על ראשם. היום שבוע הספר נמשך עשרה ימים, ובחנויות רבות הוא בכלל חודש, ויש שיאמרו – כל השנה. והיום  אזכיר ואדבר על ספרים שפיארו את הדוכנים לפני שנה או שנתיים בסך הכל. לא נס ליחם ולא נמר טעמם, רק מדברים עליהם פחות ופחות.

כשקיבלתי את הספר "שתיים" של מיטל שרון (חרגול, עם עובד 2011)  שמחתי ואפילו לא שמתי אותו בצד כדי לקרוא עוד מעט

והתחלתי מיד לקרוא. לא בגלל שאני מכיר את מיטל שרון, או שאני אוהב במיוחד ספרים עם שמות של מספרים. דפדפתי קצת וחשבתי שזה ספר על לסביות תל אביביות שנוסעות לברלין וזה יהיה ממש מעניין לקרוא אפילו שאני לא זה ולא זה ולא זה. להרחיב אופקים, אתם יודעים. הספר באמת מדבר על שתי נשים, ויחסיהן המורכבים.  הסיפורים  מוצגים בנפרד.  סיפור אחד של אפרת שהיא אישה צעירה שחושבת הרבה על כל דבר ומדברת במשפטים ארוכים על עצמה סיפור שני מספר את סיפורה של יעל. גם היא צעירה, שחושבת במשפטים קצרים וחתוכים, ובודקת ומנסה לראות איפה הגבול. אולי תופתעו, אבל הדמות העיקרית ששבתה את תשומת לבי בספר הם "ההורים" דמות הכוללת בתוכה אבא ואמא שכבר גדלו, מנקודת מבטם של ילדים שכבר לא משחקים על השטיח בסלון. אולי רק קצת, בעומק הלב. והם מסתכלים על "ההורים" – אלה שיושבים במטבח ושותים תה, ומסדרים את הקערות הקטנות והגדולות, והולכים לעבודה שלהם הקבועה וחוזרים ולאנשים הצעירים שלא מזמן היו ילדים נראה שכל מה שהם עושים זה לנוע מפה ולשם בעודם מחכים לסוף חייהם המשעממים.  מצד שני נעים להישאר בבית שלהם כשהם נוסעים כי המזווה מלא ושכר הדירה כבר שולם מראש. ויש רהיטים אמתיים, וטלויזיה עם הרבה ערוצים,  ולא רק חתול היושב על ארוניות מקש שסחבת מהשוק או קיבלת בחינם. ואז, או תם ילדים שגדלו מביטים בהם באהבה באימה ובפחד, כי ממש עוד מעט, בלי שירגישו בכלל יהפכו הם בעצמם ל"הורים". יופי של ספר.

=======

25) כְּשֶׁהַמִּלִּים בַּסֵּפֶר מְנֻקָּדוֹת, אַתָּה יָכוֹל לִקְרֹא אוֹתָן אַחַת אַחַת וְלִטְעֹם אוֹתָן עַל הַלָּשׁוֹן. חֲמוּצוֹת אוֹ מְתוּקוֹת.  הַבֵּן שֶׁלָּנוּ אֲרִיאֵל אוֹהֵב לְנַקֵּד. גָּם אַבָּא שֶׁלִּי (שֶׁהוּא כְּבַר בֵּן  יוֹתֵר מִשִּׁבְעִים) אוֹהֵב לְסַפֵּר אֵיךְ כְּשֶׁהָיָה סֶמִינָרִיסְט שִׁבֵּחַ אוֹתוֹ הַמּוֹרֶה הַזָּקֵן וְאָמַר שֶׁהוּא מְנַקֵּד כַּהֲלָכָה. אֲנִי לֹא מַכִּיר אֶת הַמְּלָאכָה. לֹא מֵבִין מָתַי הַשְּׁוָא נָח וְלָמָּה, וְלֹא מַכִּיר אֶת צִבְעוֹ שֶׁל הַסֶּגּוֹל.
(מחווה למחבר)

אהבתי את ספרו של יואל הופמן "מצבי רוח" (הוצאת כתר, 2010 , תש"ע, עמ' לא ממוספרים). יואל הופמן הוא מחבר חידתי. הוא נולד בהונגריה ב- 1937. עלה ארצה עם משפחתו בהיותו בן שנה. למד באוניברסיטת קיוטו ביפן ובאוניברסיטת תל-אביב, והיה פרופסור בחוג לספרות עברית והשוואתית ובחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה. הופמן לא מתראיין, ועל גב הספר לא כתוב מאומה על המחבר. אין כאן עלילה או סדר עניינים במובן הרגיל של הדברים אלא אוסף של קטעים מנוקדים  המתייחסים  אל שמו של הספר "מצבי רוח" באופן חפשי,  הופמן קושר רצף של נושאים רעיונות וזיכרונות, ומחבר אותם בחוט של חסד בדרך מופלאה הנמצאת רק בתודעה של הכותב,  הופמן הולך ושב בזמן, ולעתים מפנה מבטו אל הקורא הספר ומדבר אליו ממש. "מצבי רוח" עוסק לא מעט בשאלות של ספרות, מבקרים ומלומדים. אך גם כאן, לא בצורה של פניה ישירה טיעון או סיפור מובהק. ספר אחר, המתאים למצב רוח מהורהר, כשהרוח נושבת בעלים.

בחדשות הטלוויזיה אוהבים להגיד "במעבר חד" ואני מדמיין לעצמי את כל הצופים נצמדים לצד ימין של הכורסה, ואת צמיגי הכסאות מיבבים. והנה, מעבר חד משלי.  מהרהור רגוע אל באלראם האלוואי, יזם הודי המטפס במעלה הסולם החברתי. הוא לומד להשתלב, ובסדרה של מעשים לא נאים במיוחד, הוא מצליח לטפס ולעלות מעלה מעלה. נשמע כמו סיפור הצלחה ש"גלובס" יכינו ממנו ספר בספרית הניהול, או מישהו שישב בנחת בטירתו העשירה ויספר על נזירים שמסתפקים במועט. אבל לא ממש. באלראם האלוואי גיבורו של הספר "הטיגריס הלבן" שכתב ארווינד אדיגה יצא לאור ב 2008 באנגלית ותורגם על ידי יואב כץ מאנגלית באותה שנה ממש (פן הוצאה לאור – ידיעות אחרונות – ספרי חמד). באלראם נולד למשפחה עניה, אביו התפרנס בדוחק רב ממשיכת ריקשות, בחלק ה"חשוך" של הודו בו העוני כבד וההשכלה אינה בנמצא. המסורת והמשפחה חזקים מאד, ואם נולדת עני – כמעט בלתי אפשרי לשפר את מעמדך הכלכלי.  בהודו שמתאר אדיגה יש קפיטליזם מוקצן. שוק חפשי הנותן חופש וחרות למעסיק. "גמישות בשוק העבודה" מושגת על ידי הסבר מנומס לעובדיך שאם לא ישתפו פעולה, יתלוננו על השכר או יקבלו על התנאים, מישהו עלול לרצוח את משפחתם. או במקרים קלים יותר יסתפק בלשרוף להם את הבית. בהודו של אדיגה והמדינה ממושמעת להפליא ונותנת לשוק לפעול.  באלראם האלוואי מצליח לטפס, אך המחיר שהוא ומשפחתו נאלצים לשלם כבד מנשוא. זוהי הדרך שלו להיות יזם ולשבור את מעגל הדיכוי האינסופי, אך היא רחוקה מאד מרעיונות כמו "המעז מנצח" ו"מי שטוב בסוף יצליח".

"הטיגריס הלבן" הוא ספר נוקב ומטלטל. אומרים עליו שהוא  'בין שתי ערים' של זמננו. כמוהו הוא מציג את הפנים האחרות של המשטר הכלכלי החברתי. מנקודת המבט הרואה את קו העוני הרחק מלמטה. וכפי שאומרת הפתיחה המצוטטת הנפלאה של דיקנס:

היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים; היה זה עידן החוכמה, היה זה עידן הטיפשות; היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקנות; היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים; היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש; הכול היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי. גן עדן ציפה לכולנו, או היפוכו הגמור – בקיצור התקופה דמתה כל כך לזו הנוכחית, עד שבני הסמכא  הקולניים ביותר בה התעקשו להתייחס אליה, לטוב או לרע, אך ורק בהשוואה על דרך ההפלגה.

("בין שתי ערים" פתיחת הספר).

======

בשבוע הספר הקודם, וגם בזה שלפניו דיברו על חקיקה בעניינם של הספרים. אז עוד קראו לזה "החוק הצרפתי". הזמן חולף, וחוק אין. ובכל זאת, הרהור קטן משלי. אזכיר כי עיקרו של החוק הוא קביעה אילו ספרים מותר למכור באיזה מחיר, והתערבות בשיקולי חנויות הספרים מה למכור. הדיון היום  הוא בשאלה האם ההתערבות הזו מוצדקת, והאם היא תשיג את המטרות שהיא מבקשת להשיג. אך חשוב להבחין ולראות שאלו שני דיונים שונים בתכלית. אדם יכול לטעון שהמטרה מוצדקת, אך האמצעים לא יועילו. וכן להפך. אין לי דרך להעריך אם המטרות תושגנה, ובכלל לדעת מה יהיה המצב בעוד שנה נשגב מבינתי. אני רק יכול לומר ממה שלמדתי בבית הספר, שלעתים התוצאות הבלתי מכוונות גוברות על המכוונות. כך או כך, אני תוהה הוא על ההסברים המסובכים למה החוק הזה נחוץ וראוי. נימוקים הכוללים בתוכם מושגים כמו "בעלות צולבת" וטענים בגנותו של "כשל שוק", ומרבים חקור על בחירתו של הצרכן בלהט שוקאי. בי כל השיח הזה מעורר תמיהה, ולא בגלל שאיש השוק אני, אלא להפך. שהרי אם נסתכל על ההצדקות, הרי שלחוק הזה יש בעיה כאשר מנסים  לפרש אותו במונחים הללו. אם את מסתכלת בזה דרך מושגי השוק, אין פה בעיה בכלל. יוצאים לאור הרבה ספרים, המחירים נמוכים, הכול טוב ויפה. מנקודת מבט של "שוק", העובדה שישנם אנשים שעובדים ולא מקבלים "שכר הוגן" זו לא בעיה בכלל. כי שכר הוגן, לתפיסתם, הוא מה שהשוק מוכן לתת. ואם יש סופרים שמוכנים לעבוד כמעט חינם, הרי שזו בחירה שלהם ואין להם לקבול על זה לאף אחד.
גם אם הוצאת ספרים מקימה חנויות ומוכרת שם רק את הספרים שלה, על פי אותה נקודת מבט, זה לא ענין שצריך להטריד מישהו, כי זה  כמו שיש חנויות של "אפל" או מכירת כלי רכב של יצרן אחד. מי שמעונין במוצר אחר, יחצה את הכביש לחנות השנייה. ואם הוצאות הספרים הקטנות, שוב לפי אותו הגיון, ילכו בדרכם של הרצענים, הסנדלרים, בעלי המכולת, אז מילא. כך דרכו של השוק.
ולא שמישהו לא מעריך את מקצוע הספרות.  הטענה היא שההערכה היחידה מתבטאת דרך השוק, ומה שמוכן השוק לתת הוא 25 שקלים, אז בסדר. אין הבדל בין סופר, רצען, ראש ישיבה, מנהל חשבונות זוטר, זמר אופרה וקריין בחדשות המקומיות. כולם מוכרים את עצמם בשוק, ומה שהם משיגים זה מה שמגיע להם.  לכן, במונחים "טהורים" של שוק, אי אפשר להצדיק התערבות לטובת הסופרים, המו"לים, או הספרות. זו דעה נפוצה, שיש לה לא מעט תומכים בארץ בעולם ובפוליטיקה.

ולקוראים ינעם.

פוסטים קשורים

שבוע הספר תשע"ב 2012  – ביקור ביריד

שבוע הספר תשע"ב 2012 – להיטי הבלוג