הנה ישכיל עבדי

השבוע מתכנסים באלון שבות אלפי אנשים ונשים ללמוד תנ"ך. גם מכללת הרובע מארגנת במרכז הארץ ימי עיון לתנ"ך המיועדים לנשים ולגברים. בטח תשאלו, למה בו זמנית? נגמרו הימים בלוח השנה? אז זהו שלא.
לכבוד ריבוי הענין בתנ"ך – פרסום מחודש וערוך של הפוסט שלי על "פולמוס התנ"ך".  פולמוס שתפס את תשומת הלב בשנה שעברה, וממשיך להסעיר את המגזר הדתי לאומי. הגרסה שבכאן מבוססת על סדרת פוסטים שפרסמתי  בקיץ שעבר (1, 2, 3). ריכזתי כאן את כולם לאחד, וערכתי אותם מעט.

(בפוסטים ההם נוספה אחרית דבר תיאולוגית, אך היא נעדרת כאן.)

ניסיתי לעשות זאת  בדרך שתהיה מובנת, אני מקווה, גם למי שלא מכיר את הקודים הפנימיים ואת ההשמצות המקומיות. אקדים ואומר שהבסיס התיאורטי עליו אני נסמך בדברי הוא סוציולוגיה של הידע ותיאוריות של פרשנות. מי שאינו מקבל את הגישות הללו כבסיס לגיטימי, ולא חולק איתי את הנחות היסוד שלהן, יתקשה למצוא עצמו כאן.

פתיחה

בתוך המגזר הדתי לאומי סוערות הרוחות. כתמיד. והפעם הנושא הוא פולמוס התנ"ך. הפולמוס הזה מתמשך כבר שנים הרבה, וכעת ניצתה קצת אש במדורה העוממת, עם מינויה של מפמ"רית חדשה שהכינה תוכנית חדשה ללימודי התנ"ך. סערות בענין תכניות לימודים הן ענין שאינו תדיר, אבל קיים. זכורני המהפכות שביקש השר יוסי שריד להכניס בתכנית הלימודים בספרות, והתגרות הקבועות סביב לימודי האזרחות. וגם כאן על פני השטח, הויכוח הוא על תכנית הלימודים בתנ"ך. משרד החינוך אחראי על תלמודם של תינוקות של בית רבן, וגם על התכנית בתיכונים. לשם כך הוא בונה "תכניות לימודים", שמספרות באופן כללי יותר או פחות מה ילמדו התלמידים, ועל מה יבחנו. ומזמן לזמן משנים את התכניות הללו. יש שיגידו יותר מדי, אחרים יאמרו – לא מספיק. השינויים לא קורים מאליהם, יש עובדים מסורים במשרד החינוך המטפלים בכל מקצוע. החשוב לעניננו הוא המפמ"ר, ובנקבה – מפמ"רית, שמלאכתם בכך. והנה – הגיע זמנה של תכנית לימודי התנ"ך בבתי הספר הדתיים (כי התנ"ך, זאת יש לדעת מחולק במשרד החינוך ל"תנ"ך דתי" ו"תנ"ך" סתם. ממש כמו ההיסטוריה) והוחלט לחדש ימיה כקדם. יש אומרים שהסיבה לכך היא השיעור הנמוך מדי של המצליחים בבחינות הבגרות, אחרים סבורים שהחידוש לשם חידוש הוא, בשל מינויה של מפמ"רית חדשה ויש עוד השערות כהנה וכנה. ומה קרה אז?

ארשה לעצמי לצטט בלוגר, איש המעיד על עצמו שהוא רב קהילה, אך אינו מזדהה בשמו. לבלוג קוראים "רב צעיר" משל היה הוא הסופר חיים טשרנוביץ, דודה של הסופרת ימימה אדר-טשרנוביץ ואיש חשוב ורב פעלים. וכך הוא מספר בבלוג זה שלו:

כמדומני שזה התחיל בכתבה וראיון ב'בשבע' עם המפמ"רית החדשה מירי שליסל. השלב הבא היהבמתקפה של הרב אבינר על התוכנית החדשה המנוגדת לדבריו לעשרת הדברות (לא פחות!). לזההגיב הרב אמנון בזק במכתב ובו מראה כי הרב אבינר פשוט סילף ציטוטים ותקף על בסיס הסילופים. ב'כיפה' פורסם עוד מאמר ובו טענה שגם הרב אבינר לומד תנ"ך בגובה העיניים.
אחר כך היה עוד סיבוב בין הרב אבינר והרב בזק במקור-ראשון. וגם הרב שרלו כותב על "האם רק דרכו של הרב אבינר היא הנכונה?". וגם הרב יואל בן-נון במתקפה יפה נגד הרב אבינר. וגם ד"ר חגי משגב פרסם מכתב לראש החמ"ד ד"ר אברהם ליפשיץ.

אתם מוזמנים להכנס לכל הקישורים ולקרוא את הדברים, קראו וישמח לבבכם. לאלה מכם ששעתם קצרה, תמצית העלילה היא שעם התכנית החדשה נבנה גם אתר, כמנהג הימים הללו, ונכללו בו חומרים חומרים, שלא עלו בקנה אחד עם עקרונות החינוך הדתי. המפמ"רית וסיעתה אמרו שלשם שמיים נתכוונו, ושגגה היא והכל יבוא על תיקונו בשלום. המתנגדים, שיש רגלים לטענה שלא קראו את הכל עד הסוף, סברו שמדובר כאן במהפכה, והטעות כביכול אינה אלא תירוץ להסתיר את הכוונות האמתיות. לשיטתם, החלפתו של המפמ"ר הוותיק והמנוסה נתנה ליריביהם הזדמנות להחליפו במישהי שתפרוץ את הגדרות. המתנגדים הגיבו במלים חריפות ונוקבות, ואילו תומכיה של המפמ"רית והיא עצמה, השיבו בשקט ובמתינות.

אחדים מכם מנידים בראשם ואומרים, "נו, פוליטיקה. מצאו להם על מה להתווכח." אך הדברים עמוקים יותר. אני מבקש לטעון כאן כי הוויכוח אינו על תכנית הלימודים בתנ"ך כשלעצמה, והוויכוח הזה הוא רק אחד מתוך שרשרת ארוכה. אני סבור שהויכוח טמון במה שאני מכנה  "הקרב על הנראטיב".

מושגי יסוד

אתחיל במספר מושגים להבהרת התמונה החברתית ואחר כך אעבור לדיון בנראטיב. אנחנו לא קוראים לעצמנו "דוסים", כינוי זה שמור לחברינו שחורי המגבעת. וגם לא "מתנחלים" בדרך כלל. כי למרות מה שחושבים, אנחנו לא מתייחסים לתושבי תל אביב כ"מתנחלים" גם אם הם גרים ביפו ולובשים "שביס". גם "המגזר" זה כינוי חדש, שלא תפס עדיין. השם המקובל הוא "הציבור הדתי לאומי". המונח "ציבור" הוא מונח טעון באסוציאציות היסטוריות, הלכתיות וקבליות. "הדתי לאומי" הוא המושג המציין, בדרך זו או אחרת, את הקשר שבין הדת לבין הציונות. משמעותו שנויה במחלוקת, אך בדרך כלל כשאומרים את זה, מבינים למה מתכוונים. (החרדים, אגב, אוהבים להשתעשע בכינוי הד"לים, שזה ראשי תיבות של דתיים לאומיים, אך רומז לביטוי "דלים וריקים" – ביטוי מפזמון לראש השנה).

הביטוי "הציבור הדתי לאומי" מכיל בתוכו את ההנחה, שאכן אפשר לדבר על כל הגוונים והמחנות כעל קבוצה אחת. ענין זה טעון הוכחה, והוא שנוי במחלוקת גם בין אלה שמשתייכים אליו (ראו הערת הרב אבינר למעלה) לטעמי אפשר בוודאי לדבר עליו כעל "קטגוריה חברתית" גם אם לא כ"קבוצה חברתית". לא חקרתי את הדבר לעומק אך מאחר שהביטוי נפוץ מאד בשיח הציבורי והפוליטי, אני מרשה לעצמי להניח שיש תודעה של "ציבור דתי לאומי" גם אם גבולותיו מטושטשים.  אוסיף לגבי השימוש שלי במונח "יהדות". מטעמי קיצור, ומאחר שהסוגיה נוגעת לויכוח פנים אורתודקסי שהמוקד שלו בישראל, השתמשתי בו כדי לציין את היהדות האורתודקסית בת זמננו בישראל. במונח "מדעי היהדות" כוונתי לדיסציפלינה הנלמדת באוניברסיטאות בישראל.

כך או כך "הציבור" מחולק לכמה קבוצות משנה. שאלת השמות היא מורכבת, כי גם כאן כל מחנה מכנה את מתנגדיו בשמות משונים, שלא לומר מגונים. אפתח בשתי קבוצות משנה מרכזיות שלהן זיקה לישיבות המרוכזות כל אחת סביב גרעין.

1. ישיבות הקו – ישיבת "מרכז הרב", בת זוגה בנפרד "הר המור" ובנותיהן
2. ישיבת הר עציון ובנותיה
3. כל השאר

ישיבת מרכז הרב, שאיננה ישיבת הסדר, נוסדה ע"י הרב אברהם יצחק הכהן קוק בשנת 1924. הישיבה זכתה לתנופה של ממש רק בימיו של הרב קוק הבן והיא הישיבה הראשונה שניתן לשייך אותה לזרם הציוני דתי. בקיץ 1997 התפלגה ממנה ישיבת "הר המור" בראשות הרב טאו, כשהעילה הרשמית היא התנגדותו של הרב טאו להקמת מכון להכשרת מורים בתוך ישיבת "מרכז הרב". בין הישיבות הקרובות לרוחה של "הר המור" יש למנות את ישיבת בית-אל, ישיבת עטרת כהנים, וגם את ´שבי חברון´, מצפה רמון והישיבה באילת הישיבות הללו שייכות לזרם הדתי המכונה "חרד"לי" (כינוי המתבסס על צירוף המלים חרדי-לאומי) בפי מתנגדיו ותורני-אמוני אצל תומכיו. כל הישיבות הללו רואות את עצמן ממשיכות מוסמכות של הרב קוק ובנו הרב צבי יהודה. הכינוי "הקו" מיוחס לכך שבישיבות אלה מועטה הפתיחות לזרמי מחשבה אחרים, ומצפים למונוליתיות רעיונית. ישיבות "הקו" ומנהיגיהם בדרך כלל מתנגדים בחריפות לישיבות שאינן מקבלות את דעתן. בכמה פולמוסים הם נקטו לשון בוטה במיוחד כלפי רבנים וראשי ישיבות אחרות. את אותה עוצמה הם שומרים גם לויכוח הפנימי בין ישיבת מרכז הרב לבין ישיבת "הר המור". בנוסף לכך – בסוף 2005, סביב ביצוע תכנית ההינתקות, שאלת הסרבנות והיחס למדינה- נוצרו מתחים פנימיים משמעותיים בתוך ישיבות "הקו". הרב אבינר, שהוזכר למעלה, שייך ל"ישיבות הקו". יש המפרידים את ישיבת מרכז הרב מ"הקו" בגלל המריבה והפילוג ביניהן. לצורך דיוננו אכליל אותם כקבוצה אחת, על אף ההבדלים שביניהן.

ישיבת הר עציון, "הגוש" (בגלל מקומה באלון שבות שבגוש עציון, ללא כל קשר ל"גוש אמונים") הוקמה ע"י הרב עמיטל ז"ל. לימים הצטרף אליה הרב ליכטנשטיין. בסוף 2005 הצטרפו לראשות הישיבה הרב גיגי , הרב מדן והרב ליכטנשטיין הבן. בשל המתינות הפוליטית והגישה המורכבת לסוגיית המודרנה נתפסת ישיבת הר עציון כקוטב נגדי מול ישיבות "הקו" וכסמן שמאלי בציונות הדתית בכלל. אך שלא כמו בישיבות "הקו" – ישיבת הר עציון אינה מחייבת הזדהות מלאה עם דרכה, ולפיכך בנותיה מנהלות איתה שיג ושיח של כבוד, אך אינן שכפול רעיוני מלא שלה. כך למשל רבים חלקו על עמדתו של הרב ליכטנשטיין בסוגית ההינתקות. הישיבות הקרובות לה ברוחן הן ישיבת ירוחם בראשות הרב בלומנצוויג, וישיבת פתח תקווה בראשות הרב יובל שרלו, שניהם תלמידים מובהקים של הר עציון. למרות שבישיבות הללו (לרבות הר עציון עצמה) יש גם השפעה להגותו של הרב קוק.

בתוך ישיבת הר עציון פועלת "מכללת הרצוג" ובו הכשרת מורים. המכללה מעניקה תואר אקדמי, ויש לה גם שלוחה לנשים בקמפוס נפרד. המכללה מובילה דרך אחרת מזו של ישיבות "הקו" בלימודי התנ"ך. למכללת הרצוג מגיעים מאות תלמידים מישיבות הסדר רבות מכל הארץ. הישיבות משתפות פעולה והמכללה מכירה בשיעורים מסוימים בישיבות כקורסים אקדמיים. המרצים חלקם רבנים וחלקם בעלי תואר ד"ר וחלקם גם וגם, ויש מבין הדוקטורים כאלה שמלמדים במקביל מדעי היהדות באוניברסיטאות.

זאת ועוד

בנוסף אעיר כי החלוקה הזו מחברת אליה גם מוסדות נוספים. בתי ספר ממ"ד, ישיבות תיכוניות, אולפנות לבנות, מדרשות לנשים ומכינות קדם צבאיות. (כך למשל המכינה בעלי מכונה בחיוך "הזרוע הצבאית של הר המור"). רבים מבוגרי המוסדות הללו ממשיכים להיות בקשר רעיוני ודתי עם ראשיהם, גם שנים לאחר תום לימודיהם. במקרים רבים השפעתם של רבני הישיבות על הבוגרים משמעותית הרבה יותר מזו של הרבנים המקומיים, ובוודאי מחלקה של הרבנות הראשית, שמעמדה הולך ופוחת. ישנם גם חסידיו של הרב אליהו ז"ל, שלא הזכרתי, ותפסו אותו כ"רב של כולם" ( כיום בנו מנסה אולי לתפוס את מקומו).

לא כולם קשורים למוסדות ולרבנים, ואין להם שיוך מוסדי או רבני מובהק. הטווח החברתי והרעיוני שלהם גדול. מ"נערי הגבעות" דרך פמיניסטיות אורתודוקסיות,הבורגנים של קטמון, אפרת וגבעת שמואל, אנשי הקיבוץ הדתי, הומואים דתיים ועוד. לא אמנה ואפרט כאן הכל, מאחר שגם כך כבר הארכתי.

סיכום מושגי היסוד

ערכתי כאן מיפוי חלקי של תמונת המצב של מה שמכונה "הציבור הדתי לאומי". כפי שקורה בניסיונות למיין קבוצות חברתיות, החלוקה הזו אינה שלמה ואינה מלאה.לענייננו חשובה ההבחנה בציר "הקו" אל מול "הגוש".  טענתי שיסודה של המחלוקת טמונה ההבחנה בציר הזה. מאחר שהמעורבים המרכזיים בוויכוח הם אנשי "ישיבות הקו" ורבניהם, אל מול ישיבת הר עציון ובנותיה. בתווך, שלא בטובתה, נמצאת המפמ"רית ללימודי תנ"ך – ובצד, חלקם משתתפים וחלקם שותקים – כל השאר. יש שיחלקו על החיבור שעשיתי והכנסתי תחת כנפי "הקו" את ישיבת מרכז ובנותיה, יחד עם "הר המור" . אני סבור שהחלוקה הזו אינה מהותית לעניננו, ופירוט יתר עלול להקשות על ההסבר.

הנראטיב

במונח נראטיב אני מתכוון ל"סיפור על". מין עקרון מכונן הכולל בתוכו גם סיפור היסטורי, מדויק או דמיוני, שלאורו מתפרשת ומתכוננת המציאות. אני מבקש לומר כי ישנו נראטיב מהותי, שבשלו כל הסער הזה.

רעיון החוזר על עצמו במקומות רבים בספרות חז"ל הוא שה"תורה" אינה כוללת רק את הטקסט הנמצא בפנינו, חמשת החומשים, אלא הצטרף אליו נספח בעל פה. שבו כללים כיצד לפרש את הטקסט מבחינה הלכתית. ויש גם חוקים והלכות שאינם כתובים, והם מכונים "הלכה למשה מסיני". דברים שנאמרו ולא נכתבו. רעיון זה, נחשב לעקרון שסטייה ממנו מביאה אותך הישר למחנה הכופרים בה' ובתורתו. עם זאת חשוב לומר שחז"ל שמרו בידי אדם את הסמכות לפרש את התורה. המעשה המופלא והנורא ב"תנורו של עכנאי" כל כולו אומר שנפסקה המסורת הישירה מן השמים, וכעת יחליטו בני האדם.

המשנה במסכת אבות אומרת "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים…" וכן על זה הסדר. איש מפי איש. הרעיון המוצג בה, הורחב ונמשך עד ימינו אנו. אל שרשרת הדורות אחרי החורבן הצטרפו תנאים, שמדבריהם נוצקה המשנה, אמוראים וסבוראים, הוריה החוקיים של הגמרא, ומשם "גאונים" ו"ראשונים" , עד ל"אחרונים", כינוי שניתן בפזיזות מה בהתחשב בעובדה שהזמן לא עצר מלכת. סמכותו של מקור נשענת על מיקומו בשרשרת הדורות. על פי העיקרון הזה אנחנו נמצאים במצב של "ירידת הדורות". מי שהיה קרוב למקור יוכל לדעת יותר טוב. "אחרון" אינו יכול לחלוק על "ראשון". אמורא לא יתווכח עם תנא. אבל יותר מכך, פרשנות לעקרון הזה תגיד שלא רק קרבתם לימי מתן תורה היא שסייעה להם, אלא שהם כאנשים היו גדולים ונפלאים ואנחנו איננו יכולים לעולם להגיע למדרגתם. לא הדתית, לא המוסרית ובוודאי לא האינטלקטואלית.

ישנה שרשרת מוגדרת של מוסרים מוסמכים. שהם, כפי שאמרנו גם הפרשנים המוסמכים של מה שבעל פה. על פי הנראטיב הזה, כל מי שכפר בעקרון התורה שבעל פה, ניתק ואבד מן העולם. אם לא פיזית, כי צאצאיו יושבים עד היום בחולון, בוודאי שאינו נחשב מבחינה רוחנית. בתורה שבכתב, כידוע, כפרו הנוצרים.

עם זאת, ובד בבד עם הסיפור ההיסטורי, ישנו האתוס של אחדות ההלכה. על פי הנראטיב הזה, כל חכמי התורה יושבים באותו בית מדרש, וכביכול מתווכחים זה עם זה על דיני שור שנגח את הפרה. הרמב"ם אומר מכאן, ורב פפא משיב לו מזה. ר' חיים מבריסק בא בקושיה יפה, ורבינא ורב אשי מקמטים מצחם במחשבה עמוקה על סוגיה חמורה זו שבש"ס. ומשה רבנו, שותק כל אותה העת, ומלטף זקנו בנחת.

חיבור כל הרעיונות הללו לסיפור על אחד יוצר לנו את הנראטיב של אחדות הטקסט והפרשנות, יחד עם ההצדקה להקמת הסמכות לפרשנות חדשה.

אני יכול להעיד, כמי שהתחנך בבית ספר ממלכתי דתי, ישיבה תיכונית וישיבת הסדר, שסיפור העל הזה התקבל אצלנו כפשוטו, ללא תהיות ושאלות. התהיות צמחו אצלי אחר כך, והופתעתי לגלות שהמוקשים הקטנים הפזורים פה ושם שהטרידוני, כבר קדמוני רבים אחרים ושאלו, ואף העניקו להם תשובות של ממש.

הקרב על הנראטיב

החיים אינם כה פשוטים, והנראטיב הזה מצא את עצמו מאוים לאורך ההיסטוריה. אם בויכוח עם הצדוקים, הנוצרים והמוסלמים. ועד לתקופת ההשכלה. בדורות האחרונים הוא מאותגר על ידי שני סוגים של טיעונים. הסוג הראשון, הוא הצגת עובדות שההסכמה להם כשלעצמם, אינה נחשבת בעיתית, על אף שהם מקשים עליו. הסוג השני הוא שאלות וטענות, שקבלה שלהם נחשבת על פי היהדות של זמננו, כפירה. דהיינו דעה שקבלתה מוציאה או תך מחוץ לגדר. הקשר ביניהן מורכב, וארחיב על כך, אך תחילה אפתח בקשיים איתם נדרש להתמודד הנראטיב.

ראשית, ישנן עובדות המצויות גם בספרות חז"ל. ספרי התנ"ך נכתבו ונערכו על ידי אנשים, וכמובן המשנה והתלמוד הבבלי הן יצירות המיוחסות לאנשים קונקרטיים, לא מיתיים, שישבו וערכו אותם כצורתם היום. חז"ל גם עסקו, פה ושם בשאלות על סבירות הכתוב בתנ"ך. (כמו השאלה – כיצד כתב משה את הפרק על מותו).

גם הסיפור היפה על השתלשלות המסירה אינו לגמרי מדויק. אחרי חורבן הבית השני, אבד לחלוטין מקור אחד של סמכות. מוקדי הכוח נעו בין אתרים שונים, וביתר שאת עם הרחבתה של הגלות, גירוש ספרד ושאר תלאות עמנו. המשנה עצמה מתארת את האתגר שבהשלטת סמכות על תנאים שחלקו. כך הסיפור על מועד קידוש החודש במסכת יומא, או הסיפור שכבר הזכרתי על תנורו של עכנאי, שמבקש להשליט את הממסד על בעלי דעה עצמאית. כדי "שלא תעשה תורה כשתי תורות".

זאת ועוד – על פי הנראטיב – סמכותו של אדם נקבעת ממקומו בשרשרת הדורות. ככל שהוא קודם יותר, כך כחו יפה. ובכל זאת, הרמב"ם, שפעל המאה ה12 לא נרתע ופצח במאמץ עילאי לכנס את התורה כולה וליצור מחדש קובץ חוקים אחד מחייב. הוא ביקש שספרו יהיה הקוד המרכזי והיחיד של ההלכה, ולא יהיה צורך בספר אחר. וזאת למרות שהוא חי בתקופה מאוחרת יחסית. למעלה מאלף שנה אחרי חורבן הבית. הרמב"ם כתב את "היד החזקה" במאה ה12, ולא עלתה בידו. רבי יוסף קארו, שהיה מאוחר הרבה ממנו – מאות שנים אחריו ,המשיך את דרכו כתב את "השלחן ערוך" (במאה השש עשרה) במגמה דומה, והצליח יותר. על אף שמיד כתב רבי משה אישרליס – הרמ"א, הערות ותיקונים. אבל בנראטיב כמו בנראטיב, הפרטים הקונקרטיים אינם החשובים, והיום – היהדות המכנה את עצמה "הלכתית" נסמכת בראש ובראשונה על "שלחן ערוך", שנכתב – איך לומר – לא מזמן. כלומר, שני הספרים המרכזיים ביותר בקביעת ההלכה היו מאוחרים בשרשרת הדורות, ובכל זאת קיבלו מעמד קנוני, חשוב יותר מאלה שלפניהם.

השלחן ערוך הוא קובץ חוקים. ובתור שכזה הוא נחשב לפרשנות המוסמכת של ההלכות והמצוות. לשאר הדברים הכתובים בתורה, לא נוצר ספר כמותו שקיבל את המעמד שלו זכה. היו פרשנים רבים לאורך הדורות. הקרוב ביותר למעמד "הפרשן המוסמך" הוא רש"י (1040 – 1105) רש"י סמך יתידותיו על מדרשי חז"ל, ונודע גם בשל פירושו לתלמוד. פירושו של רש"י לתורה היה מהספרים הראשונים שהודפסו בעברית, כארבע מאות שנה אחרי פטירתו, (רש"י, אגב, לא הכיר את מה שמכונה "כתב רש"י". ) הוא היה נפוץ מאד וקיבל, כמו בשיר הנפלא של שמשון מלצר, מקום כתשתית רעיונית בסיסית, למרות שלא נחשב כזה מיד עם פרסומו. ישנם לא מעט כתבים, אחרים שלא זכו להצלחה, ולא הצליחו לתפוס מקום של כבוד בפסיפס הדעות. נכון, כבר שמעתי אומרים שאין מקרה בעולם, ואם האלמנה והאחים ראם בחרו דווקא ב"תוספות" לעטר את שולי הגמרא, יד ההשגחה העליונה שלחה אותם וכך צריך היה להיות, אבל זו , למצער, טענה מוקשה.

התהליכים הללו, בהם אדם או יצירה ספרותית מקבלים סמכות שאי אפשר להתחמק ממנה, מכונים "קנוניזציה". תהליכים כאלו יכולים, או עלולים להגרם גם כתוצאה של שינויים טכנולוגיים כמו במקרה של רש"י ותוספות, או כתוצאה מהקשר היסטורי קונקרטי כמו במעשה ברמב"ם וב"שלחן ערוך".

גם האתוס של אחדות ההלכה אינו עומד במבחן ההיסטורי שלא לומר הלוגי הפשוט. ואפילו אם נצמצם דיוננו אל תוך תקופת התנאים והאמוראים. התקופה נמשכה כמה מאות שנים, וברור וידוע שאמורא פלוני לא היה יכול לדעת את דעתו של אמורא אלמוני שנולד שנים רבות אחרי שהוא עצמו נפטר.

קריאה היסטורית ביקורתית

גישה ביקורתית הבוחנת את התיזה על חז"ל כפרשנות מוסמכת, ומסתמכת על תעודות מקבילות מאותה תקופה, מחזקת את הטענה לפיה פרשנות חז"ל אינה נמצאת בתוך הטקסט, אלא "מולבשת" עליו. נדרשת מידה רבה של אמונה, או העדר ספקנות כדי לקבלם כ"פרשנות מוסמכת" הנאמנת למקור. אפשר אפילו לומר, במידה של אנכרוניזם היסטורי כי "חז"ל היו הרפורמים של בית שני".

טענה נוספת היא בעניין מקור המקרא. על פי דעה הרווחת במדעי היהדות המקרא הוא טקסט שאוחד מכמה מקורות שונים, שנערכו לבסוף והגיעו אלינו כצורתם. על פי מה שמכונה במחקר "השערת התעודות" (מה שנהוג לקרוא בשיח הדתי הפופולארי "ביקורת המקרא". ) חמשת חומשי התורה מורכבים "תעודות" שונות הנבדלות זו מזו. לא רק בהיבט הטקסטואלי, אלא מה שיותר חשוב – ברעיונות הדתיים. אינו דומה "המקור הכהני" למקור J. והמחלוקת ביניהם היא בשאלות יסוד על דמות האל, ומקומו בעולם. תפקידו של המקדש ועוד שאלות יסוד.

הצדקת שתי הטענות הללו חורגת מתחומו של הפוסט. אציין רק שיש להן הסברים מורכבים, שאי אפשר לדחות אותם בקש. אלא מה, ובכך הן נבדלות מהאתגרים שמציגות אוסף הטענות מהסוג הראשון – קבלה שלהן היא כפירה. הטענה הראשונה הרי היא כפירה בתורה שבעל פה, על פיו חז"ל הם שהביאו לפנינו את הפרשנות המוסמכת. העיקרון לפיו התורה היא דבר ה', כפשוטו, או כפי שמציירים חז"ל – הקב"ה מכתיב, ומשה רבנו זיע"א טובל נוצתו בקסת ומשרטט אותיות על הספר – נחשב לעקרון יסוד, שמי שאינו מסכים לו נחשב כופר, ולכן, קבלת הטענה השנייה – שמשמעותה הסכמה עם הביקורת שמציגים מדעי היהדות, פירושה כפירה.

התנ"ך והציונות

כפי שאמרתי, הנראטיב הזה נחשב כבסיסי ומהותי ליהדות של ימינו. הוא מאותגר תמיד ולא תמיד קל להגן עליו. הסיכון אינו רק בהתמודדות חיצונית, מה יאמרו הנוצרים ולמי יקשיבו הצדוקים, אלא בתוך קהל המאמינים החשופים לדעות המגוונות, עלולים להשתכנע ומתוך כך ליטוש תורת אמם.

בדורות האחרונים הוויכוח הפנים –יהודי הפך משמעותי במיוחד. עם פריחת ההשכלה ועליתה של הציונות, קמו הוגים שחלקו על הדרך המסורתית. לא אסקור את כולם כאן, ואעסוק בתקופה האחרונה.

אזכיר כי ביהדות המסורתית של המאות האחרונות לא למדו תנ"ך, בוודאי שלא כספר נפרד, והחזרה לתנ"ך הייתה חלק מהפרויקט הציוני. לחזרה הזו היו שני טעמים משולבים. הראשון שבהם – בניית הצדקה לזכותם של היהודים על השטח כמולדת אבות. השני – שלילת הגלות ומרידה ביהדות ההלכתית – אורתודוקסית. כפי שנכתב לימים במגילת העצמאות "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי." הפרשנות הציונית חילונית לתנ"ך כללה בתוכה הדגשה של הקשר לגיאוגרפיה ולארכיאולוגיה של ארץ ישראל, ולא נמנעה מקבלת עקרונות מדעי היהדות. כחלק מהרטוריקה הציונית שולבו פסוקים מהתנ"ך, במקרים רבים תוך הוצאה מההקשר המקורי או החלפת מלים.

היחסים בין האידיאולוגית הציונית- דתית לציונות החילונית היו מורכבים. ענין התנ"ך היה מוקד שהעצים את המתח, מאחר שלדידם של הציונים הדתיים – החילונים נטלו לידם את הקודש, נהגו בו מנהג בעלים וזאת, שומו שמיים, כדי לכפור בעיקרי היהדות המקודשים.

מנחמה ליבוביץ' למהפכת התנ"ך

דרכה הלימודית של נחמה ליבוביץ' הייתה אולי הסנונית הראשונה שהביאה את התנ"ך אל תוך החינוך הדתי לאומי של זמננו. ליבוביץ' הציעה דרך חדשה שהיה בה שילוב של חדשנות ושמרנות. החידוש, לענייננו, היה בעיסוק בתנ"ך באופן שיטתי המשלב גישות ספרותיות מודרניות לניתוח, תוך התייחסות גם לפרשנים שאינם יושבי בית המדרש, ואחדים מהם אף לא מבני עמנו. ליבוביץ' דרשה מהלומד לנסות להבין את תפיסתו של הפרשן, וידועה שאלתה "מה היה קשה לרש"י" שיש בה ראיה חדשה למקומו של הלמדן אל מול הפרשן. תוסיפו לכך את היותה של ליבוביץ' אישה, שעיסוקן של אלה בלימוד וחינוך בציבור לא היה נפוץ באותם ימים. לא בלי קשיים התקבלה דרכה של ליבוביץ' כדרך ראויה להוראת התנ"ך בחינוך הממלכתי דתי. אולי בשל אופייה ואולי משום הענווה האישית והאידיאולוגית בפני חז"ל והפרשנים המסורתיים.

השלב הבא אליו אבקש להתייחס הוא "מהפכת התנ"ך", יסודותיה בהגותו של פרופסור יהודה אליצור ונושאי הדגל שלה הם תלמידו הרב יואל בן נון ומכללת "הרצוג" הסמוכה לישיבת "הר עציון", הלא היא "הגוש". אני, שלמדתי באמצע שנות השבעים בבית הספר היסודי הסמוך לישיבת "הר עציון" הייתי מהתלמידים הראשונים במערכת החינוך שלמדו בשיטה זו, מתלמידיו של הרב יואל בן נון. אני זוכר כיצד יצאנו לעמק האלה לראות היכן עמדו הפלישתים, ואיפה מחנה ישראל, את הטיול לעיר דוד ולנקבת השילוח, ואת הטיול השנתי שהיה להרי הגלבוע כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים, מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן. (דווקא ירד גשם באותו יום). עיקרה של השיטה, הוא שימוש בכלים גיאוגרפיים-היסטוריים לדיון ב"ריאליה של התנ"ך" וייחודה כ"מהפכה" הוא החזרתו של התנ"ך כנושא מרכזי לעיון ולימוד בהגות הדתית. לא כמשהו נוסף, טפל ללימוד הגמרא אלא כ"מקצוע" של ממש. ענין שגם לרבנים יש לענות בו ולכתוב עליו ספרים, ולהעמיד תלמידים הרבה.

בניגוד אולי לתדמית הפוליטית של "הגוש", הישיבה הייתה מחלוצות ההתיישבות בשטחים לאחר מלחמת ששת הימים. מחשובי תלמידיה היו תלמידיו של הרב צבי יהודה בישיבת "מרכז הרב" המתחדשת. חנן פורת היה ממייסדיה ולמד בה גם יהודה עציון. מהפכת התנ"ך, לדעתי הייתה חלק מתהליך הקמת גוש אמונים שבו צעירי הציונות הדתית ראו את עצמם כממשיכיהם הלגיטימיים של הציונים החילונים מקימי המדינה, שאחדים מהם התעייפו מהמלאכה. כפר עציון היה כמו תל חי, ועפרה היא חניתה החדשה. ומתוך כך אומץ התנ"ך כחלק מהפרקטיקה להצדקת המעשה הציוני. בתוך הוויכוח על השטחים, זאת יש לזכור, רבות מעלילות התנ"ך התרחשו באותם אזורים ממש. שכם וחברון, יהודה וירושלים. העיסוק בתנ"ך מחזק את מעמדם של אלה כ"נחלת אבות". בדיוק כמו מקומו של התנ"ך בוויכוח על זכותם של הציונים לחזור אל הארץ הזו, בשינויים המתחייבים.

בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת, ביקש הרב יואל בן נון להתמנות למפקח הארצי על לימודי התנ"ך בבתי הספר הדתיים, ולא עלתה בידו. בין השאר בגלל התנגדותם של נחמה ליבוביץ' ותלמידיה, שסברו שהעיסוק בהיסטוריה, ארכיאולוגיה וגיאוגרפיה מסיחה את דעתו של הלומד מהעיקר, שהוא המסר הרוחני של הכתוב.

למרות זאת, בשנים שחלפו התחזק מאד מעמדה של מכללת הרצוג כמובילה את "מהפכת התנ"ך" ברוחו של הרב יואל בן נון. מדי שנה נערכים ימי עיון המוקדשים לתנ"ך, ובאים אליהם נשים וגברים רבים עד מאד. (עוד על נחמה ליבוביץ' והפולמוס מול הרב יואל בן נון תוכלו לקרוא בספרה של חיותה דויטש "נחמה")

המהפכה והנראטיב

ומדוע השיטה הזו, המזוהה עם "הגוש" מאתגרת את הנראטיב? יש לכך כמה סיבות, המצטרפות יחד. ראשית, כגישה פרשנית היא מבקשת לבחון את ספרי התנ"ך כשלעצמם, במנותק מהקשרם התלמודי ובקריאה שאינה צמודה לזו של הפרשנים המסורתיים. בעוד שמוקד פרשנותם עמד הפסוק, בגישה החדשה בוחנים את הפרק ואת הספר כולו. את היחסים בין חלקיו ואת מבנהו. בנוסף לכך, הספר ממוקם בתוך ריאליה קונקרטית, ולענייננו אין זה משנה האם מדובר במקום המדויק בו נערך קרב דוד בגלית, בחותמו של שפן הסופר שנמצא בחפירות, או במלים אכדיות המסבירות את מלים בלתי מובנות.

לכך מצטרפת, כעניין מכריע "גישת הפשט". משמעותה – להבין את הטקסט כפי שהוא, ומניחה שהמקרא נכתב בעברית בת זמנה, ויש למלים משמעות מסוימת. בחינת הטקסט באופן כזה עשויה להמעיט בשגב וביראה שיש לקורא אל מול הספר הקדוש, ומול הדמויות המתוארות בו.

הגישה נראית כמייתרת שכבות של פרשנות, אלגוריה, מדרש הלכה ומדרש אגדה, ומכוננת את הטקסט בדרך אחרת. דרך זאת מקימה את הלומד למקום חדש, בה הוא מנסה לגשת שוב אל הטקסט ולבחון בעיניים אחרות את שכתוב. ומכאן, כך נראה לי, צמח כינוי הגנאי "תנ"ך בגובה העיניים". כל אלה עוקרים את הטקסט ממקומו הנצחי, העל-זמני ובמידה מסוימת – מחלנים אותו. לשיטתם של המתנגדים – התלמיד הצעיר, ואפילו הרב הוותיק והמנוסה אינם יכולים לקרוא את המקרא בעיניהם שלהם, וחובה עליהם לבחון אותם על פי חז"ל והמפרשים המסורתיים. החופש שנוטלים לעצמם מהפכני התנ"ך, יאמרו המתנגדים מביא אותם אל הקו האדום ומעבר לו– כפירה בסמכות חז"ל כפרשנים מוסמכים, ומתוך כך חלילה בתורה שבעל פה כולה.

ואם לא די בכל הדברים הללו – הפתיחות ללימוד בגישות מתחום "מדעי היהדות", עלולה לפתוח פתח כפתחו של אולם לרעיונות כמו בחינת מקבילות במזרח הקדום (ראש השנה הבבלי, עלילות גילגמש, אם להזכיר את המוכרות שבהן), ומשם אל הסכנה הגדולה מכולם – השערת התעודות.

ברקע, ללא כל קשר לוויכוח, נערכה רפורמה במשרד החינוך שנקראה "האקדמיזציה". משמעותה הייתה הסבת המכללות להוראה למכללות אקדמיות המעניקות תואר ראשון, ובהדרגה הגבלת העיסוק בהוראה במוסדות ממלכתיים וממ"ד לבעלי השכלה אקדמית בלבד. צעד זה חייב את המכללות הדתיות להוראה, ובכללן כאלה שהיו מסונפות לישיבות להכפיף עצמן לסדר היום האקדמי, ולביקורת משרד החינוך על התכנים הנלמדים. ענין זה, אגב, היה הגורם המוצהר לפרישתו של הרב טאו עם תלמידיו מישיבת "מרכז הרב" והקמת "הר המור", בשל כוונה להכניס לימודים כאלה אל תוך "מרכז הרב". (ולא אדון כאן בשאלה האם זו הייתה הסיבה או העילה מאחר שהעניין סבוך, שנוי במחלוקת וחורג מתחום הפוסט הזה).

ומה אומרים אנשי "הגוש"? ראשית, הם דוחים את הטענה שדרך הלימוד שלהם אינה מכבדת את חז"ל או את הדמויות המקראיות. לשיטתם, לימוד הריאליה המקראית, יחד עם שיטות שנתחדשו בכרמי זרים תורמות ללימוד התורה של הזמן הזה. אנחנו מצווים ועומדים ללמוד כפי כוחנו, ושימוש בדרכים חדשות אין בו כדי לבטל חלילה את כל מה שנעשה עד כה, אלא רק להוסיף עליו. הם רואים עצמם שותפים נאמנים לדרך, מחויבים לאותו הנראטיב בדיוק כמו חכמי ישיבות "הקו" ותלמידיהם. לשיטתם, הגישות החדשות הן מימוש של המחויבות הזו, ולא חלילה כפירה או השתמטות ממנה. שילוב התנ"ך בתוך המציאות הארץ-ישראלית רק מקרב את התלמידים לתנ"ך ומרבה את אוהביו.

דוד ובת-שבע

כדי להדגים את הויכוח אזכיר את המעשה בדוד ובת-שבע, שהיה למסמן תרבותי, ומוזכר כמעט בכל הזדמנות ואתר שהפולמוס מתרחש בהם. אזכיר כי התנ"ך מספר שדוד המלך ראה את בת-שבע, אשתו של שר הצבא אוריה ונשאה חן בעיניו. הוא לקח אותה לעצמו, וגרם למותו של אוריה. על כך הוכיח אותו נתן הנביא במשל "כבשת הרש", וכעונש – בנם המשותף נפטר. מי שנוטל לידיו את הספר, מסקנתו הפשוטה היא שדוד חטא בקיום יחסי מין עם אישה נשואה, חטא חמור במיוחד. בגמרא ישנה עמדה "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" שאפשר להבינה כאומרת שהקריאה הפשוטה הזו אינה נכונה, ולא היה חטא כלל וכלל.

על אף שזו דעת מיעוט בגמרא, היא מובאת כהצדקה לשלילת כל פרשנות אחרת, וכדוגמה לכך שמי שמנסה לקרוא תנ"ך כפשוטו, הרי שאינו מכיר בגמרא. הדוגמה הזו נוקבת במיוחד, כי פשט הפסוקים אינו דורש ידיעה באכדית שימושית, או בטקסי מעבר שנערכו במקדשים בבבל. כל דובר עברית שקורא את הפרקים סבור שהבין את עיקרי העלילה ואת המשמעות הבסיסית של מהלכיה. הלקח המוצג מדוגמה קיצונית זו הוא שלילת כל אפשרות של פרשנות פשט, באשר היא, והצגתה כחוטאת לכתוב, וכחטא בפני עצמו.

לעומתם יאמרו רבני "הגוש" ותומכיהם כי דוד חטא, אבל יעשו זאת בזהירות. הם יקדימו ויאמרו שדוד המלך הוא ענק שבענקים, רחוק מרחק רב מהדמות שצוירה לו בספרות זמננו, והם מכפיפים ראשם בענווה בטרם כל עיסוק בו ובמעשיו. בסיוע חז"ל ומעט פרשנות לא פשטנית יסבירו כי לא חטא בחטא "אשת איש" , אלא במה שאולי היה מכונה היום "התנהגות שאינה הולמת", "פסולה אך לא פלילית" שלא מתאימה למדרגתו הרוחנית העצומה של דוד המלך. אך בד בבד יאמרו כי אין להסביר את המימרה "דוד המלך לא חטא" כאמירה שידיו נקיות, מכל חטא. פרשנות כזו, יוסיפו, פוגעת ביכולת שלנו להקשיב לדבר ה' שבא ללמדנו על המידה הראויה, ועל כוחה של התשובה.

סיכום הקרב על הנראטיב

הוויכוח שלפנינו היום אינו דיון בשאלות של מה בכך, פוליטיקה סתם. הוא חלק משרשרת של ויכוחים שמטרתם להגן על הנראטיב מפני הקמים עליו. אין כאן רק מחלוקת משנית בשאלות של פרשנות, אלא דיון בנושאים הנחשבים לשורשי האמונה – תורה מן השמים וסמכות חז"ל. אשר על כן, ברור מדוע יצא הקצף הגדול הזה ובשל מה הסער. סכנה כזו אינה דבר שאפשר לעבור עליו לסדר היום.

אמנם, גם "הגוש" וסיעתה לא מוציאים את עצמם מהכלל, ולא כופרים בתורה שבעל פה ובוודאי לא בתורה שבכתב. אך "הקו" סבורים שהסכמות שלהם מתירניות מדי, יוצרות מדרון חלקלק, ששיאו, או אולי נכון יותר לומר השפל שלו, הוא לימודי התנ"ך, שמגיעים אל גבול הכפירה התורה שבעל פה ומעבר לה. המחלוקת בין שתי הסיעות היא היכן לשים את קו הגבול. איפה מותר לעצור ומה נחשב כבר מעבר לקו.

האמירה המרכזית של אנשי הקו, להבנתי, היא שמי שיסכים להודות בכך שהטענות ההיסטוריות הן אמת, ויעשה שימוש בניתוח פילולוגי , ימצא את עצמו מהר מאד כופר בסמכות חז"ל, ולא עלינו מודה ב"השערת התעודות" שאין לך כפירה גדולה הימנה.

לי אין ספק שיש פה טענות של ממש, ולא רק שמרנות לשם השמרנות. העובדות שאינן כפירה חובטות בנראטיב ומאיימות לסדוק אותו. הן מעמעמות מזוהרו ובכך אולי, מביאות לכניסתן של הדעות הכופרות שישברו אותו ולא תהיה לו תקומה עוד. העמדה שממול, על אף שהיא מבקשת במוצהר לתמוך בנראטיב, מודעת לסיכונים ומתקשה להשיב להם באופן ישיר.

אמנם, גישתם של רבני "הקו" היא מיליטנטית, גם כלפי הקרובים אליהם, אנשי מרכז הרב וגם לרחוקים יותר – אנשי "הגוש". ונכון כי לוויכוחים הללו נוסף גם מתח רב בעקבות תמיכתם של ראשי "הגוש", ממלחמת של"ג והלאה, בפתרונות המקבלים פשרות טריטוריאליות בסכסוך הישראלי ערבי, וחבירתו המפורשת של הרב עמיטל אל מפלגות השמאל בישראל. אך בכל זאת – הטענות, טענות הנה.

למרבה הצער, הם צודקים. ברגע שהתחלת לחבוט בנראטיב, הוא עלול להישבר. הסכנה אמתית וקימת. אף מתממשת – יש מתלמידי "הגוש" המוכנים להודות בחצי פה שיש ממש בטענות הללו, ובין חוקרי המקרא באקדמיה ישנם לא מעטים מבוגרי הישיבה. זאת ועוד, קשה להצדיק מבחינה עניינית את העיסוק הטקסטואלי במקרא בלי להודות בנכונותה של "השערת התעודות", קשה לעשות שימוש בגישות מדעיות ולהתעלם מהקושי הרב שיש בהצדקה כלשהי של פרשנות חז"ל לטקסט.  ולא להודות שהיא  על דרך ההשאלה, בבחינת "מליצת השיר". כך שעמדתם של חכמי "הגוש" מוקשה משני צדיה.

רבדים וחרדים

גם גישת "הקו" אינה פטורה מבעיות. הגמרא, כפי שמודים כולם – חכמי האקדמיה ויושבי בית המדרש, היא ספר שנערך מחומרים שנאספו במשך מאות שנים. בעריכתה עורבבו זו בזו סוגיות קדומות ומאוחרות, הוצבו זה לצד אמוראים שפער של עשרות שנים בין פטירתו של זה ללידתו של זה. לפני כמעט עשר שנים יצאה לאוויר העולם שיטת לימוד חדשה , שיטת "רבדים". השיטה ניסתה לבנות מתודולוגיה ללימוד סוגיות בגמרא, שתיקח כהנחת יסוד את היות הגמרא שלפנינו מורכבת מעריכה רבת שלבים ושנים. לשיטתם כל לימוד של הטקסט יכלול בתוכו הבנה של החלקים השונים של הסוגיה, לתקופותיהם.

לגישה זו קמו מתנגדים רבים, עזים וחריפים. האשמות בכפירה הועלו דרך שגרה. וכל כך למה? בגלל קדושת הנראטיב ושלמותו. ברגע שאתה מעז לגעת בטקסט ולפרקו לנתחיו, הרי אתה, הלומד משתרר על הקדמונים, וכדי בזיון וקצף. ויותר מזה – כפי שקראתי במאמרו של רב וד"ר – אל לנו ללמד את תלמידינו שהגמרא עשויה מחלקים, שמא יבואו לסבור כך גם לגבי התורה, ומה נעשה אז.

רוצה לומר, המחנכים והרבנים מוכנים לומר דבר שאינו אמת, שהם בפני עצמם מודים בו, כדי לבצר את החומות ולשמור על הנראטיב מכל משמר. ובנוסף לכך, גם מי שקרוב אלינו בדעותיו, משכים ומעריב לבית המדרש, נתנגד לו בכל תוקף ועזוז, ובלבד שנגן על המחנה ורעיונותיו.

זוהי בדיוק הגישה החרדית אורתודוקסית הקלאסית. אותה אסטרטגיה ששימשה את החתם סופר שאמר "חדש אסור מן התורה". החתם סופר ידע בוודאי שהפסוק הזה עוסק בדיני תבואה שנקצרה לפני הפסח, אך זה לא מנע ממנו להפוך את העיקרון לכלל יסוד. הוא גם תמך בהפרדת הקהילות והיבדלות משאר עם ישראל שבגולה. ובוויכוח מהותי כזה, מותר גם לטעון שמאמרים פסולים שהשתרבבו לאתר משרד החינוך, הם המעידים על המחשבות האמתיות של מייסדי התכנית החדשה. מותר להתעלם מעמדות ישנות של פוסקים והוגים, להכפיש, להשמיץ ולהוציא גברים מהקשרם. כי במלחמה כמו במלחמה, "הלנו אתה אם לצרינו" הוא הקריטריון החשוב, ולא ללון בעומקה של הלכה.

גישת "הגוש" לעומתה, מנסה להתמודד עם האתגרים שמביאים הזמנים החדשים, בדרך של שילוב מה שנראה אפשר, והתנגדות למה שאסור, תוך מתיחת הגבולות. גישה זו אמנם קשה ומורכבת הרבה יותר, אך היא יודעת שתמיד, ובמיוחד בימינו קשה לבסס תיאוריה או תיאולוגיה על הסתרת טענות חלופיות.

סיכומו של דבר

הוויכוח על תכנית הלימודים מראה את קרבתם הרעיונית העמוקה של הזרם התורני – אמוני כפי שהוא קורא לעצמו, אל המחנה החרדי. ולעומתו את הדרך המורכבת בה מבקש הזרם האורתודוקסי מודרני להתמודד עם אותן שאלות בדרך של מתן תשובה שאינה מבטלת לחלוטין את הערכים והידע החדשים. הוויכוח על התנ"ך הוא אתר אחד מני רבים בהם הוא מתרחש. כמו למשל שאלת הפמיניזם הדתי, עניין ה"צניעות" ועוד. בשל חשיבותו של התנ"ך, הפולמוס הזה מגיע לעוצמות משמעותיות, אך כאמור, הוא רק ביטוי נוסף למבנה העומק הרעיוני.